הייתי בת קצת פחות משנתיים כשאחי נולד.
אמא שלי היתה מאושפזת אחרי ניתוח קיסרי, וכשלקחו אותי לברית והבטיחו לי שעוד מעט אראה את אמא מן הסתם התרגשתי, אבל כשאמא שלי הושיטה לי ידיים פרצתי בבכי וסירבתי ללכת אליה.
היא חבשה פאה בהירה, אתם מבינים.
אני הכרתי אותה עם מטפחת או עם השיער הכהה שלה, והפאה בילבלה אותי כליל.
לא זיהיתי אותה.
בדיעבד אולי היה אפשר לאבחן כבר באותו רגע שיש לי בעיה בזיהוי פנים.
זה גם לא מפתיע, זאת תכונה שעוברת במשפחה.
אבל איכשהו לקח לי שנים להבין שיש לי בעיה אמיתית. שזה לא עניין של להקדיש יותר תשומת לב, של להיות אכפתית יותר כלפי אנשים, של להתאמץ קצת יותר.
היכולת לזהות פנים היא תכונה ואצלי היא כנראה חלשה יותר מאשר אצל רוב האנושות, חוץ מלהיות מודעת לזה... אין לי הרבה מה לעשות כדי לשנות את זה.
***
גיבורת הספר הזה, סיידי, היא ציירת דיוקנאות שעקב ניתוח שהיא עוברת מאבדת את היכולת לזהות פנים.
זה נקרא פרוספגנוזיה והיא יכולה להיות מולדת או נרכשת.
סיידי היתה יכולה לשתף את האנשים סביבה בכך שהיא עברה ניתוח מוח ולכן כרגע היא לא יכולה לזהות אותם, אבל מסיבות עלומות כלשהן היא מחליטה שמדובר במידע רגיש ומביש ושומרת את המידע הזה בסודיות מוחלטת.
טוב, הסיבות לא באמת עלומות, הן די ברורות: חוסר היכולת של סיידי לזהות פנים מניע את העלילה, יוצר סצנות קומיות, סיבוכים והתרות מהסוג שאליו מצפים מקומדיות רומנטיות.
או שאולי שכחתי לציין שמדובר בקומדיה רומנטית?
אז כן, מדובר בקומדיה רומנטית, קלילה וחביבה עם הפי אנד כמיטב המסורת.
וגם אם לא השתכנעתי מהסיבות של סיידי לא לשתף אנשים במה שעבר עליה, כן יכולתי להזדהות עם הסיטואציה המביכה של אדם שעומד מולך ומברך אותך לשלום כאילו אתם מכרים וותיקים... בזמן שלך אין שמץ של מושג מי הוא ומאיפה את אמורה להכיר אותו.
***
לכאורה הספר הזה היה אמור לגרום לי להרגיש טוב: ספר ששם את הקושי שממנו אני סובלת על השולחן ומדבר עליו.
למעשה, זה קצת עשה את העבודה ההפוכה.
סיידי לא מצליחה לקלוט פרצופים בכלל, היא לא מצליחה לחבר בין תווי הפנים ולקבל תמונה ברורה. היא לא מזהה את החברה הכי טובה שלה או את עצמה במראה.
מכיוון שהמצב אצלי לא עד כדי כך קיצוני לא יכולתי שלא להרגיש קצת סוג של תסמונת המתחזה: אולי אין לי בעיה אמיתית? אולי בכל זאת מדובר בעניין של מאמץ ותשומת לב? הרי אני כן מזהה את כל החברים ובני המשפחה שלי...
הזכרתי לעצמי שיש הבדל גדול בין מי שנולד עם פרוספגנוזיה, שראה כך את העולם מאז ומתמיד, לבין מי שלוקה בה לפתע. אולי אם היתה לי יכולת זיהוי פנים נורמלית אי פעם הייתי מבינה כמה המצב שלי בעצם לא מאוד סביר?
מה גם שהיו לי את כל החיים לפתח יכולות זיהוי פנים שמתבססות על דברים שהם לא באמת הפנים עצמן כמו צבע ואורך שיער, זקן, סגנון הליכה, קול.
אין ספק שאני לא נמצאת בצד הקיצוני ביותר של הליקוי הזה, שבו אי אפשר לזהות אף אחד בכלל.
הבעיה שלי באה לידי ביטוי בעיקר בקושי ובזמן שלוקח לי להכניס פנים חדשות למערכת, כלומר הזמן עד שאדם חדש הופך להיות מוכר וניתן לזיהוי.
וגם בקושי שלי לזהות אנשים בהקשר לא רגיל, במקום שבו לא ציפיתי לראות אותם. כמו למשל לפגוש בן דוד בטיול שבת בישוב, אל תשאלו מאיפה שלפתי את הדוגמה הזאת.
בקושי שלי לזהות אנשים אחרי שינוי גדול כמו גילוח של זקן שתמיד היה שם, או עם כובע ים בבריכה. שוב, אל תשאלו מאיפה שלפתי את הדוגמאות האלה...
בקושי שלי למצוא פנים של מישהו ספציפי בתוך קבוצה: אין שום חשש שלא אזהה את הבת שלי כשאני באה לקחת אותה מהגן, אבל שמתי לב שיותר קל ומהיר לי לחפש את הבגדים שבהם הלבשתי אותה בבוקר מאשר להסתכל על הפנים של כל הבנות ולמצוא אותה.
בניגוד לסיידי, למדתי עם השנים להגיד לאנשים שמולי שאני מתנצלת, אבל יש לי קושי בזיהוי פנים.
זה פתרון מאוד חלקי לבעיה, אני חושבת שאנשים שלא מכירים את הבעיה מקרוב חושבים שזה תירוץ גרוע ונעלבים בכל זאת. אבל עם השנים למדתי שלהעמיד פנים כאילו אני יודעת עם מי אני מדברת - יכול בסופו של דבר להוביל לסיטואציה מביכה אפילו יותר.
למרבה המזל, יש סיכוי לא רע שבפעם הבאה שאפגוש אותם, לא אזהה אותם בתור אלו שהעלבתי במפגש האחרון...
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
