ביקורת ספרותית על לרשת את אידית מאת זואי פישמן
ספר לא משהו

---

#
יש סופרים שעוסקים בעימות בין דמויות בלתי אפשריות, לכאורה: זקנים מול צעירים. להט"ב מול שמרנים. הורים מול ילדים. מעניין אותם – ואת קוראיהם, מסתבר – לראות מה יקרה במצבים שהם בלתי אפשריים, לכאורה. והם מספקים הסבר סיפורי שהוא ההיפך ממה שמקובל לחשוב, לכאורה.

הספר הזה שייך חזק לז'אנר. אם חד-הורית מתפרנסת מניקוי בתים של אחרים, מקבלת שיחת טלפון שכולנו כמהים לשכמותה: מישהי הורישה לה בית באיזור נחשק, על שפת הים. הבית בא עם אמה בת ה-82 של המורישה, הסובלת מהתחלה של אלצהיימר. מה תעשה החד-הורית? האם תוותר על הירושה ועל המחוייבות?

פישמן מעלה תיאורים של נסיונותיה של מגי – היא האם החד הורית – להתמודד עם הדמיון בהתנהגויות של ילדה בת שנתיים ואשה בת 82, שהיא אחראית לטפל בהן. כל התיאורים לוקים, לדעתי, בסטיריאוטיפיות ממאירה ובחוסר אמינות. כל מי שהיה קרוב אי פעם לאדם הסובל משיטיון חלקי או מלא יכול להרגיש בזיוף שבתיאור. כל מי שהיה הורה של ילד בן שנתיים, יודע שמפעם לפעם לא משתטחים בכניעה. ולפעמים אפילו קצת כועסים. קורה. הניסיון להפוך מפגש כזה בין שתי נשים הנמצאות במקום שונה בחייהן, שהחינוך שקיבלו וסולם הערכים שלהן שונה, לסיפור מעניין, כשל לגמרי, לדעתי. הספר לא משעמם, יש בו כמה טוויסטים משומשים, שאמורים להיות מעניינים, אבל הזיוף וחוסר ההיכרות האמיתית של המצבים המתוארים גורם לספר להיות בינוני ולא בכיוון הטוב.

יש בספר כמות של נושאים שיכולה לפרנס כמה וכמה רומנים מהסוגה. גברת פישמן מעלה את הנושאים האלה בקלות רבה. היא לא מנסה לפתח אותם (תגידו תודה. במקרים שהיא כן מנסה התוצאה פשוט אסון). היא משתדלת כל כך לתפוס את תשומת הלב של הקורא, שרק המאמץ שלה זיכה אותה בכוכב השני (זה והעובדה שלתת כוכב אחד זה עלבון עצמי...) שכחתי אותו תוך כדי קריאה בתקווה שזה לא סימן מקדים לאלצהיימר ספרותי.


1/2

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על לרשת את אידית