"כשאני מתעורר, הפה שלי פתוח."
ספרות עירומה. מנת גורמה שמוגשת קרה במסעדה צרפתית, שניים וחצי ביסים ב430 שקלים, על חשבון הבית. רחוק שנות אור מספרות אמריקאית אופנתית, מטוגנת בשמן עמוק, רוויה במסרים ומחוות סמויות.
"למען מעט חיבה הייתי מתחלק בכל מה שיש לי: בכספי הקיצבה שלי, במיטתי."
ויקטור מקל, תימהוני, מובטל, בודד, עני, מתקיים בקושי מקיצבה חודשית של פצועי מלחמה, נודד ברחובות פריז ללא מטרה מוגדרת, בח

הספר יצא לאור לראשונה ב-1678 בצרפת, מהרומנים ההיסטוריים הראשונים בצרפת אם לא הראשון שבהם. הספר הוא בבסיסו עם רקע היסטורי, מאוד רומנטי וטרגדי, גם הפסיכואנליזה שמדאם דה-לה-פאייט עושה לנסיכה דה קלב ולמאהבה הדוכס דה-נמור לא הייתה מביישת את מיטב הספרים של צוויג ובני דורו שגדלו על ברכי התאוריות של פרויד.

בסיס הרומן סובב סביב הקשר הרומנטי שבין הנסיכה דה-קלב לדוכס דה-נמור. הנסיכה נשואה לנסיך דה-קלב, אך

אני רוצה לספר לכם על סופר נשכח והספר שכתב שרבים רואים בו יצירת מופת. "החברים שלי" שראה אור בשנת 1923 הוא אחד מאותם ספרים שאין סיכוי שיכחדו עם הזמן ואולי הסיבה לכך נעוצה באותנטיות המתפרצת מתוכו. חייל משוחרר בפריס החי על קצבת נכות חלקית רוצה להתחבר אל הזולת ולהכיר אנשים בתקווה שיהפכו לחבריו. טוב ליבו ונדיבותו אומנם עוזרים לו בכך, אך בסופו של יום מביאים עליו לא יותר מאשר מפח נפש.

הספר על 119 עמוד

כמה יפה הוא כתוב. ואיזה יופי של תרגום. תענוג לקרוא את הספר הזה. הוא מאילו שגורמים לך לשים לב למילים ולמשמעות שלהן, לאופן שבו הן מתחברות ונשזרות למשפט, וכל זה תחת הרושם שמי שכתב את זה בכלל לא התאמץ אלא פשוט אמר את מה שהיה לו לומר, כבדרך אגב.

במונולוג כנה, רהוט ונטול סנטימנטליות מספר נער על ימי ילדותו והתבגרותו במשפחה מן השדרה הגבוהה של הבורגנות הצרפתית, משפחה שמרנית בעלת מסורת דתית וצבאית, שמתג

הספר הזה היווה הפתעה לטובה עבורי! מכיוון שהוא עמד לו צנום ושקט די הרבה זמן בספרייתי וחיכה שמישהו יפתח אותו... ודווקא בגלל שאני כן קורא בצרפתית, חשבתי שאולי אקרא אותו פעם בשפת המקור – בצרפתית ולכן לא מיהרתי... אבל דווקא בזמן האחרון כאילו חזרתי לנעוריי והתחלתי לקרוא פתאום בעברית מכל הבא ליד...
מדובר בסיפור התבגרות במשפחה מיוחסת, עתיקה, בעלת אחוזות וכנראה שיש בסיפור יסוד אוטוביוגרפי חזק מאוד. טכנית

הרובד המעניין בספרו זה של באזן (תורגם על ידי <mark>בני ציפר</mark>) הוא היחס אל הרע. אין כאן יחס אל הרע כמורכב דווקא, אלא מורכבות היחס אל הרוע היא העומדת במרכז הספר. כדרך כלל אנו מבקשים את הקתרזיס, את הפרימה של הרע על ידי מוות או צדק כלשהו, בהנחה שהרע הוא אכן רע. ואכן, ההסתכלות של הילד על אמו אינה מותירה מקום לספק בעיני הקורא, כמה שלא יחפש ויבקש למצוא מעט רוך ב"חזירעת" האם המרשעת. אלא שבניגוד למצופה, דוגמת אגד

טוב, אז אני בכלל קוראת ספר אחר לגמרי עכשיו, ארוך ומעניין, והתחשק לי לקחת הפסקה קצרה – מה שמעולם לא זכור לי שעשיתי. לקחתי לידיי את כרמן, שעל ספר אחר של מחברו כבר כתבתי ממש לאחרונה.

מי שלא מכיר את האופרה כרמן של ביזה, שיקום! רק לאחרונה התברר לי שהיא מבוססת על הנובלה הזו, של המחבר הצרפתי המחונן, שהיה ארכיאולוג ומשפטן ובן הבורגנות המשכילה בחיים המדיניים והתרבותיים של צרפת במאה ה-19.

בנובלה זו יש

יש לקרוא ספר יפה זה ולו בשל קטע הסיום שלו.

רבות נכתב על מלחמת העולם השנייה ומעט על התקופה שלאחר סיומה.

בלמון היא עיר קטנה בצרפת שזה עתה השתחררת מעול הכיבוש הגרמני ואקורד הסיום בא עליה בדמות הפצצה מסיבית של בעלות הברית שהותירו אותה חבולה, איי חורבות וכמעט מחוקה לחלוטין.

הנאמנות של בני העיר לממשל פטן וההרג הנורא דווקא מצד בעלות הברית מביא את בני העיר למחלוקות רבות. אנשי רזיסטאנס נגד פשיסטים

כמעט חודש עבר מאז סיימתי את "צפע בידי", ועדיין קשה לי המחשבה עליו. זוכרים את "מועדון קרב"? הטרור שמוצג שם משגע, מרגיז, מטריף, מרתיח כל כך. גם הפאנץ' ליין שבסוף, שכביכול אמור להסביר את מעשי הטרור, לא מזיז כהוא זה. יכלו להוריד את כל החצי שעה האחרונה של הסרט הזה, ועדיין הפואנטה הייתה מועברת: יצר האדם רע מנעוריו, ולא יודע שובע גם בבגרותו, רק מודחק. אם "מועדון קרב" הוא מסע אל נבכי המהות הגברית ומאוויי