“טוב, אז אני בכלל קוראת ספר אחר לגמרי עכשיו, ארוך ומעניין, והתחשק לי לקחת הפסקה קצרה – מה שמעולם לא זכור לי שעשיתי. לקחתי לידיי את כרמן, שעל ספר אחר של מחברו כבר כתבתי ממש לאחרונה.

מי שלא מכיר את האופרה כרמן של ביזה, שיקום! רק לאחרונה התברר לי שהיא מבוססת על הנובלה הזו, של המחבר הצרפתי המחונן, שהיה ארכיאולוג ומשפטן ובן הבורגנות המשכילה בחיים המדיניים והתרבותיים של צרפת במאה ה-19.

בנובלה זו ישנם למעשה שלושה קולות דוברים; מרימה המחבר, המספר - בן דמותו של מרימה, והדמות הראשית דון חוסה. לכן זהו למעשה סיפור מסגרת כפול, הפותח במילותיו של הדובר, שפונה לקוראיו בבקשו לספר סיפור קטן אשר קרה לו במהלך מסעותיו המקצועיים בספרד.
הדובר המתייר בעמקי קורדובה, פוגש שם בזר מסתורי, עם סוס וכלי נשק. מורה הדרך של הדובר לא מרוצה ממפגש זה כלל וכלל, אך הדובר לא שועה אליו; הוא מתיידד במהרה עם הזר ומתכחש לעובדה שיתכן ומדובר בפורע חוק המבוקש על-ידי השלטונות.
השלושה מגיעים לאכסניה, ובאמצע הלילה מזהיר הדובר את הזר מפני פרשים חמושים הנמצאים בדרכם אל המקום, במטרה לעוצרו; לא אחשוף כאן מי הלשין לרשויות על מקום הימצאו, מתוך תשוקתו אל הפרס הכספי המוטל על ראשו.
דון חוסה, הזר הנרדף, מודה לידידו החדש ובורח משם על סוסו. עד כאן, פחות או יותר, הפרק הראשון של הסיפור. כעבור זמן מה, בפרק השני, מתרחשת פגישתם השנייה של השניים, הפעם בעקבות מפגש אקראי של הדובר עם צוענייה יפהפייה ומסקרנת מאוד. השעה היא שעת לילה והדובר מגיע לביתה של כרמן כדי שתפתח לו בקלפים; אך הם מופרעים בפתאומיות על ידי לא אחר מאשר... העבריין הנמלט, דון חוסה. הדובר מסולק משם בעדינות על-ידי הבחור ותוהה על פשר העניין. הכול מתברר בפרק השלישי, בעת מפגשם השלישי של הדובר ושל דון חוסה. פרק זה הוא הארוך והעשיר ביותר, והוא מהווה את לב לבה של הנובלה. דון חוסה מגולל באזני הדובר וידוי אישי ומפורט ביותר, וידוי החושף את קורות חייו ובמרכז, סיפור היכרותו עם כרמן – האישה-מכשפה, הצוענייה התשוקתית והסוערת, הפתיינית, העבריינית, המקדשת את חירותה ועצמאותה כערך עליון. במקור היה חוסה איש צבא, רב טוראי ששאף להתקדם לקצונה, אך מרגע שנכנסה לחייו כרמן, תכניותיו התהפכו על פיהן וחייו קיבלו תפניות מצמיתות, מטלטלות.

מכיוון שהנובלה קצרה ומסיבות מובנות אחרות, לא אחשוף מידע נוסף מהעלילה, אך כן אפציר בכם לקרוא את ההברקה הקטנה הזו. הפרק הרביעי שלה, החותם את הספר, מוגש לקורא בקולו של המחבר עצמו, והנו מעין מסה אנתרופולוגית-היסטורית על מאפייניהם, עולמם, מוצאם ותרבותם של קהילת הצוענים. במסה זו נמצאים פרטי מידע רבים המשקפים חלקים בסיפורם של דון חוסה ואהובתו הסוררת; והיא מרתקת ובעלת ערך סיפורי בפני עצמה.

לבסוף נקראת אחרית הדבר המשובחת של בתיה גור, בנשימה עצורה. היא מעמיקה את הבנת הנובלה על רבדיה המגוונים; המקור הביוגרפי של מרימה לכתיבתה של הנובלה, הסמלים התרבותיים המיוצגים בסיפור, הסטראוטיפים הרבים המגולמים בדמותם של גיבוריו ומטרותיהם, משמעויות המפגש בין שתי הדמויות הללו וגורלן, תחכומו של מרימה כשהוא בונה סיפור מסגרת על סיפור מסגרת ומיטיב לסחוף את הקוראים לאורך כל עמוד מהיצירה הקצרצרה, רבדים פסיכולוגיים של משתייכי הזרם הרומנטי-המפוכח בספרות של המאה ה-19, ובתוכם מרימה עם עמדתו הדו-ערכית לרומנטיקה זו, וכן הלאה.

למי שלא מפחד מעברית מהודרת, קפדנית, לעתים מליצית, לעתים מקשה אך תמיד יפהפייה, אני מאוד ממליצה לצלול לתוך האגדה המקסימה הזו, על שפע הרגשות שהיא מעוררת ובמיוחד הצמא הגדול להמשיך ולקרוא, ולספק את הסקרנות בדבר גורלם של כרמן ודון חוסה, הדמויות הגורליות, המופלאות, מעוררות ההשראה.”