ביקורת ספרותית על החברים שלי מאת עמנואל בוב
ספר מעולה

---

אני רוצה לספר לכם על סופר נשכח והספר שכתב שרבים רואים בו יצירת מופת. "החברים שלי" שראה אור בשנת 1923 הוא אחד מאותם ספרים שאין סיכוי שיכחדו עם הזמן ואולי הסיבה לכך נעוצה באותנטיות המתפרצת מתוכו. חייל משוחרר בפריס החי על קצבת נכות חלקית רוצה להתחבר אל הזולת ולהכיר אנשים בתקווה שיהפכו לחבריו. טוב ליבו ונדיבותו אומנם עוזרים לו בכך, אך בסופו של יום מביאים עליו לא יותר מאשר מפח נפש.

הספר על 119 עמודיו הוא סיפור עצוב על בדידות שיש בו גם מן התקווה, סיפור מינימליסטי שכל מילה בו מדודה וככול שהקריאה בו מתקדמת, אי אפשר שלא להזדהות עמו. הסיפור נוגע באותם רגשות שאנו מרגישים כלפי החברים שלנו ונותן לנו אפשרות להביט עליהם מהצד באופן אוביקטיבי. כידוע לכם ספרות היא בדיה ומה שיפה בסיפור הזה שהוא נשמע כל כך אמיתי מכדי שתהייה זו בדיה.

עמנואל בוב היה סופר צרפתי יהודי שחי בתחילת המאה העשרים וכתב למעשה ספרים בלשיים לפרנסתו והספר הזה נוצר כבדרך אגב בין ספריו. הוא מת משבץ בשנת 1945 והוא רק בן 47. הזכויות לתחייתו של הספר כמו שאר ספריו שמורות לסופר הגרמני פטר הנדקה, שבעקבות פירסום מהדורה מחודשת של כתביו בצרפתית בשנות השמונים תרגם חלק מהם לגרמנית, אלמלא כך, גם אנחנו לא היינו זוכים לתרגומו היפה של הספר בידי בני ציפר.

אסיים במשפט המסיים של הספר, שאולי מסכם הכי יפה את כולו: "יש אנשים חזקים שאינם לבדם בבדידותם, אך אני, החלש, מרגיש לבד כשאין לי חברים".

תקראו חברים, אולי משהו ישתנה בכם...

» ביקורות נוספות של חובב ספרות
» ביקורות נוספות על החברים שלי