עד לפני שנה בערך לא היה לי מושג ירוק בנוגע לכל זה. לא ידעתי מה זה פאנדום או סלאש או קרוסאובר או OC, וגם במחיר חיי לא הייתי יכולה להסביר מי זה או מה זה מרי סו. לא היתה לי שום העדפה בין ג'ן לאנגסט לפלאף ו"לגלוש באינטרנט" היה שווה ערך ל"לגלוש בסימניה". עידן התמימות.
עולם שלם היה מונח כל כך קרוב, בטווח ידי, מפתה ונוצץ. ויום אחד, באקראי, גיליתי אותו.

כשאני קוראת ספר - ספר טוב - הוא נמצא איתי כמה ימים. אני מתווכחת עם הדמויות שלו, מתעכבת על פערים בעלילה, חושבת עליו באובססיביות, חולמת עליו בלילות. היקום הבדיוני שלו נעשה למשך זמן מה ממשי מאוד בשבילי. אחר כך הוא מצהיב בשוליים, דוהה ומתפורר לאט. אבל כל זמן שהוא איתי - היופי והצבע (או האימה, או היגון) של מציאות אחרת הם חזקים כל כך, נוכחים כל כך, עד שחבל להרפות. אז בינתיים אני תופרת לו סופים אלטרנטיביים ומדמיינת דיאלוגים בין הגיבורים ושואלת שוב ושוב ושוב את הסופר למה למה למה -
כי, נניח, הקטע האידיוטי הזה עם סיריוס בלק. הוא מת - מת בגלל פזיזות נמהרת של אי-אלו אנשים שלא אנקוב בשמם - מת מוות מטופש וחסר כל טעם ומיותר לגמרי, סתם בשביל ליצור נופך קודר ולהעצים את רגשי האשמה של אותם אי-אלו אנשים. ואני אהבתי אותו.
סיריוס בלק חי בין דפי הארי פוטר. ומרגע שמותו הופיע שם, שחור על גבי לבן, הוא אבד.
אבל מה אם נמשיך לספר עליו? אם ניצור לו קיום חדש? לא של דיו ונייר הפעם, אבל עדיין מילים. מה אם נמשיך לתאר את החיוך היהיר שלו, את ידו עוברת בשערו - הוא שם, אתם רואים אותו? הוא נכנס לבית בכיכר גרימולד, או צועק על קריצ'ר, או מחליף מבט עם לופין - והוא חי.

יש לזה שם, ליכולת המופלאה הזאת לחולל ניסים, לשנות מציאות, להיבלע אל עולם דמיוני אהוב ומוכר. קוראים לזה פאנפיקשן. ספרות מעריצים.
אוי הקסם.
אל עולם הפאנפיקים קל להיכנס, אבל קשה מאוד לצאת משם. זה ממכר.
קריאת פאנפיק שונה מאוד מקריאה רגילה. לא לוקח זמן להיקשר לדמויות; אלה הדמויות שליוו אותך שנים, גיבורי ילדותך, החברים הכי טובים שלך. לא קשה לתפוס את האווירה; אלה מסדרונות הוגוורטס (ומי מאיתנו לא היה רוצה להיות שם שוב, ולו לעשר דקות) - זה ארון הבגדים ופנס הרחוב המנצנץ אי שם הרחק - זאת אדמתה הצחיחה של מורדור: זה הבית.
(כן, טוב, אולי הדוגמה האחרונה לא משהו.)
וכשאתה הכותב, כשהמקלדת בידיך, אתה יכול לגרום סוף סוף לגיבורים לבחור במי שבאמת מתאים להם, לדעתך. בלי להתחשב במה שג'יי קיי רולינג כתבה או לא כתבה. אתה יכול למלא חורים בקאנון ואתה יכול לסתור אותו ואתה יכול לספר מה קרה לפניו או אחריו. אתה יכול לאזכר רק דמויות קיימות או להוסיף משלך. אתה יכול לבנות מערכות יחסים שרולינג לא חלמה עליהן בסיוטים הכי אפלים שלה (אני מדברת אליכם, וולדיאפל).
אתה כל יכול בעולם האהוב עליך. למה שתצא משם אי פעם?
וסליחה שאני נטפלת להארי פוטר. פאנפיקים נכתבים היום בקצב מסחרר ועל כל דבר כמעט. יש פאנפיקים על טולקין ועל נרניה ועל פרסי ג'קסון ועל משחקי הרעב ועל מה לא. אבל אני תמיד אחזור להארי פוטר, כי הוא העולם שלי.
אני פאנגירל. יותר מדי זקנה אולי ופחות מדי נלהבת, אבל הנה אני, ואני פאנגירל.
(וזה המקום גם להודות להוריי שהביאוני עד הלום. כלומר לבייקר. שהעניקה לי חינוך פאנגירלי מקיף בגיל 19, כי אף פעם לא מאוחר מדי להתפאנגרל. הביקורת הזאת היא שלה גם בלי שאקדיש אותה, אבל אעשה את זה בכל זאת.)

עברתם את גיל 17 כמו גם את תחילתה של הביקורת הזאת? אני מניחה שזאת היתה חוויה אנתרופולוגית מרתקת. מבט אל עולמה של הילדה-שאין-לה-חיים. פאנגירלז: התופעה. אולי הרמתם גבה או שתיים או גיחכתם בקול. זה מוזר. נכון. זה עולם מוזר. שואב ומהפנט ותמהוני משהו.
זה מוזר, ללכת לכנסי פנטזיה - אייקון או עולמות - ולמצוא שם בני שלושים מחופשים לעין הזעם או לדולורס אמברידג'. זה מוזר, לבלות ימים ולילות בחיפוש אחרי פאנפיק טוב באמת או בניסיון לגרום להארי פוטר להודות סוף סוף שהוא אוהב את דראקו מאלפוי (סליחה סליחה סליחה, אנשים תמימים שהרסתי להם הרגע את הסדרה כולה). זה מוזר...
אבל מושך באופן מפתיע.
כולנו פאנגירלז, באיזשהו מקום. ציניים מכדי להודות בזה, רציניים מכדי לשחרר את הפאנגירל הקטנה שבנו לחופשי. אבל כולנו פאנגירלז. כולנו מסוגלים להתלהב עד אובדן חושים ממשהו ולשקוע בו וללכת בתוכו לאיבוד לגמרי ואפילו לא לרצות לצאת. לכו למראה וחפשו אותו, את הניצוץ הפאנגירלי שלכם. תנו לו להגיח החוצה.
(בזהירות, כן? התקף פאנגירל ראשון זה כמו התנסות באלכוהול: בזהירות, לאט ועם חבר לידך. שלא להביך את עצמך מול כל העולם.
אבל שחררו אותו. זה חשוב. אתם לא צריכים להגיד לי תודה אחר כך. פשוט תקדישו לי פאנפיק.)

וזה מה שעושה את הספר הזה לטוב כל כך.
הוא מצליח להעביר את מהוּת החוויה הזאת, הפאנגירליזם, בצורה מדויקת להפליא.
קאת היא סטודנטית שנה א' מבוהלת עד מוות ונטולת כישוריים חברתיים. והיא גם הכותבת של "קדימה, סיימון", פאנפיק שיש לו למעלה מעשרים אלף עוקבים. ויש חיים בחוץ אבל יש גם חיים בפנים ולהמשיך לכתוב על סיימון ובאז חשוב לא פחות מהתואר ומהאנשים החדשים מסביב. ריינבו ראוול בטח היתה תינוקת איומה, אבל כסופרת היא נהדרת.
סדרת סיימון סנואו היא הארי פוטר במידה רבה ומכאן שהיא מאזכרת את הפאנדום הפוטרי בכל כך הרבה דרכים. אבל יש הבדל אחד משמעותי: הספר השמיני - והאחרון - של סיימון סנואו עוד לא יצא. ג'מה ט' לזלי עוד לא אמרה את המילה האחרונה. הפאנפיק של קאת מנסה לסגור במקום לזלי את כל הקצוות, אבל כשהספר השמיני יֵצא, הפאנפיק יידחה בבת אחת מחוץ לקאנון. קאת במרוץ נגד השעון, ולעזאזל בחינות סוף סמסטר. בחיי, מאיפה זה מוכר לי?
וסלאשפיקשן. להיות מורעלת על סלאשפיקשן ולספוג מבטים מזועזעים מאנשים שמרניים וישרי דרך שלא מבינים מאיפה זה בא ("אבל את דתייה!")
וכמה שקאת מוקצנת (וכמה שיכולתי רק לחלום על עשרים אלף עוקבים) - היא כל כך מזכירה לי אותי ברגעים מסוימים:

*
"רוצה לבוא?"
"לא נראה לי. חנונים שיכורים. לא הקטע שלי."
"את אוהבת חנונים."
"לא חנונים של אחוות," אמרה קאת. "זאת תת-קטגוריה שלמה של חנונים שלא מעניינת אותי."
*
"אני מרחמת עלייך, ואני אהיה חברה שלך."
"אני לא רוצה להיות חברה שלך," אמרה קאת בכל החומרה האפשרית. "טוב לי שאנחנו לא חברות."
"גם לי," אמרה רייגן. "חבל שהרסת את זה עם הפתטיות שלך."
*
"את עובדת על פרויקט הגמר?"
"בעקיפין," אמרה קאת.
"מה זה אומר?"
"שמעת פעם שפסלים אומרים שהם לא ממש מפסלים אובייקט? הם פשוט מסירים את כל מה שהוא לא האובייקט?"
"לא." הוא התיישב.
"אז אני כותבת את כל מה שהוא לא פרויקט הגמר שלי, כדי שכשאני אתיישב לכתוב אותו זה כל מה שיישאר לי בראש."
(זאת הסיבה שאני כותבת את הביקורת הזאת במקום ללמוד למבחן בפיזיולוגיה. עמוק, עמוק)
*
כדי להיות חנון של ממש, היא חשבה, צריך להעדיף עולמות דמיוניים על פני העולם האמיתי.
*

והיו גם קטעים שהם כל כך אוי כמה שאנחנו טראש שרציתי לבכות.
אנשים שעדיין אינם פאנגירלז יכולים לדלג על הקטע הזה. בדיחות פנימיות.

*
היא כבר לא כתבה רק בשביל רן והחברים שהן הכירו בפורומים הישנים של סנואופלייקס. כבר לא היה מדובר בכמה בנות שמחליפות ביניהן פרקים לימי הולדת ופרקים לעידוד וסיפורי "כתבתי את זה כדי להצחיק אותך"...
*
היא כתבה את הסצנה הזאת, את השורה הזאת - "סנואו... סיימון, אני אוהב אותך" - בחמישים דרכים שונות.
"כבר הגעת לקטע שבאז קורא לו 'סיימון' בפעם הראשונה? כי זה תמיד קטע קשה... רמה שלוש בסולם הכבאים."
(דרארי. אני פשוט לא יכולה. "פוטר - אמממ - הארי -")
*
"חמש פעמים שבאז הלך לשיעור כימיה ופעם אחת שהוא לא הלך" (כותרת פאנפיק ישן של קאת)
*
"אז בעולם שלי, אם אני רוצה להפוך את אגאתה לרעה, אני יכולה. או שאני יכולה להפוך אותה לערפד. או לאריה אמיתי."
"סיימון לא יאהב את זה."
"לסיימון לא אכפת. הוא מאוהב בבאז."
ליווי השתנק. (יש מעט מאוד הזדמנויות להשתמש במילה הזאת, חשבה קאת, אבל זוהי אחת מהן.)
"סיימון לא הומו."
"בעולם שלי הוא כן."
[...]
"לא יודע," אמר ליווי. "קשה לי לעכל את זה. זה כמו לשמוע שהארי פוטר הוא הומו. או דני ידעני."
(אוי התמימות)
*
"אף אחד לא כותב סיימון ובאז כמו מאג'יקאת. אני מאוהבת בבאז שלה. כאילו, מאוהבת. ופעם עוד הייתי בעד שסיימון ואגאתה יהיו ביחד."
קאת עיקמה את אפה. "לא."
"אני יודעת, הייתי קטנה."
*

ובמאמר מוסגר אם כבר אנחנו כאן: הארי פוטר הארי פוטר הארי פוטר. הקטעים הדמבלדוריים האלה של האהבה תנצח. וסיימון מוכרח להיות גריפינדורי כל כך?
"אני מחפש ארנבים."
"ארנבים?"
"שישה ארנבים לבנים."
"למה?"
"אני לא יודע!" סיימון צעק. "ככה. כי אני מחפש אותם. קיבלתי מכתב. יש שישה ארנבים לבנים בתחומי בית הספר, והם מובילים למשהו -"
"למה?"
"אני. לא. יודע. למשהו מסוכן."
"ואני מניח שאתה לא יודע מי שלח אותו."
"לא."
"אולי זו מלכודת."
"יש רק דרך אחת לדעת."
כן בטח! להיכנס אל תוך הלהבות ולראות אם זה חם! בוא נרוץ בין הפנסים ונגלה האם זאת היתה משאית או סתם שני אופנועים! אתה כל כך הארי פוטר, סיימון סנואו, שלא ברור לי איך תשרוד את השנה הרביעית שלך. רק אומרת.

סלחו לי לרגע, יש לי מילה להחליף עם המתרגם.
חבר, אם פאנפיקשן אתה יכול לתעתק, עשה טובה וחסוך לנו גם זוועות אחרות -
google earth הוא לא "גוגל ארץ". לא.
keep calm and carry on זה "רגוע וקדימה"? באמת? אתה בטוח?
come on, Peni זה "נו באמת". בשום אופן לא "קדימה". כשמישהו מנסה לרסן אותך אתה לא אומר לו קדימה.
(לנשום פפר, לנשום)
חזרתי.

איפה היינו? לקראת הסוף, אני מקווה. סיכום קצר ומקלחת ולישון כי אני עם חסכי שינה איומים ונוראים.
זה ספר נפלא, כי הוא מלהטט בחיים האמיתיים ובאלה שאמיתיים יותר.
כי הוא טינאייג'רי בלי להיות קלישאתי, בלי להיות מתלהב יותר מדי. הוא שם. הוא הטינאייג'ריות במיטבה.
כי סיימון סנואו הוא הארי פוטר שלי, כי הוא גרם לי לצחוק וקצת לדמוע, כי הוא אותנטי ומקסים ותמהוני לגמרי.
כי אהבתי את קאת, ואת היחסים בין התאומות, ואת ליווי, ואת רייגן. ואת ניק. ואת הניסויים בכתיבה יוצרת. הם מעולים. ואת הדרך האמינה והיפה והמדויקת שבה ראוול הכניסה לספר את המאניה-דפרסיה של אבא של קאת.
וכי יש לו ספר המשך.
שהוא הפאנפיק של קאת. "קדימה, סיימון".
הגאונות שברעיון. להוציא לאור פאנפיק-לכאורה על סדרה לא קיימת.
מתי לעזאזל יתרגמו אותו כבר.

פשוט -
תקראו. ותהיו פאנגירלז. ותחפשו בארבע לפנות בוקר רמוסיריוסים ופרדמיונים ותבלו את חייכם בבלוגים מעלי אבק ותהיו מאושרים.
או תעמדו מהצד ותבהו בעיניים עגולות ותאמרו לעצמכם יש דברים שלעולם לא נבין, בעוד הפאנגירל שבכם מתייפחת אני לא מאמינה, אני לא מאמינה, איך הוא עושה לו את זה? זה לא בסדר, זה לא בסדר, אני פשוט לא יכולה...
הבחירה היא שלכם. אני את שלי עשיתי.

הפעם הראשונה שבה השתמשתי באינטרנט היתה בגיל 19.
התחברנו לאינטרנט ומיד ניסיתי את הפלא החדש.
יעד הגלישה הראשון שלי היה, כמובן, חנות ספרים וירטואלית. חיפשתי ספרים של הסופרים האהובים עלי שלא ידעתי על קיומם, קראתי כמה תקצירים ו... זהו.
לקח לי עוד קצת זמן לגלות את עולם הפורומים ואתרי היצירה, ועוד זמן עד שהאינטרנט הפך לחלק אינטגרלי מהחיים שלי.
אני שייכת לדור שהחליק לתוך עידן האינטרנט בלי יותר מדי בעיות, אבל לא גדל לתוכו, ואני מניחה שזה עניין מהותי.
אני תוהה איך היו נראים החיים שלי אם הייתי גדלה לתוך עולם שיש בו אינטרנט, כמו הילדים שלי.
אם כמתבגרת היתה לי האפשרות לברוח לעולם הוירטואלי, להכיר אנשים שגרים רחוק ממני, אבל קרובים אלי בתחומים אחרים יותר מאלה שנמצאים פיזית בקרבתי.
האם זה היה מבודד אותי? או להפך, מאפשר לי לגלות את הצד החברותי שבי, מול אנשים שהייתי יכולה להסתדר איתם יותר?

***

כילדה, ספרים שאהבתי ליוו אותי לא מעט זמן. כל לילה, לפני השינה, הייתי חושבת על ספר, מדמיינת לו סוף אלטרנטיבי, משפצת דיאלוגים שלא מצאו חן בעיני, מוסיפה סצנות, מחברת ספרי המשך.
אף פעם לא כתבתי שום דבר פיזית, הכל היה בראש, ועבר בגיל מסויים.
אם הייתי גדלה בעידן האינטרנט, האם הייתי כותבת פאנפיקים?
רוב הסיכויים שהייתי מתעצלת... אבל מאוד יכול להיות שהייתי נשאבת לעולם הזה, ולו רק כקוראת. ולו רק כדי לדעת שאני לא המשוגעת היחידה.

***

לפני הכל אני חייבת להגיד שהספר הזה חמוד להפליא בעיני.
ספר נוער עם דמויות מעוררות הזדהות, קונפליקטים מעוררי הזדהות לא פחות, סיפור אהבה, הומור והצצה לעולם הפאן פיקשן. מה צריך יותר?
לפני הביקורת שיש לי עליו אני חייבת להגיד שנהנתי מאוד ותודה לפפריקה על ההמלצה (כי אין שום סיכוי שהייתי מגיעה אליו בלעדיך...)
במרכז הספר עומדת קאת והשנה הראשונה שלה בקולג'. לקאת יש אחות תאומה, אבא עם תסביכים משלו, חבר שהוא ספק חבר ספק שולחן קפה ואמא נוטשת (או שאולי אותה הייתי צריכה לרשום בטור הדברים שאין לקאת).
בנוסף לכל אלו, קאת מעריצה של סדרת סיימון סנואו, סדרה מקבילה להארי פוטר, וכותבת פאנפיקשן שלו אלפי עוקבים. פעם גם אחותה התאומה, רן, היתה שותפה לכתיבה, אבל כיום היא עושה את צעדיה הראשונים בעולם המבוגרים, העולם שבו סיימון סנואו שייך לילדים ואחיות תאומות זקוקות למרווח נשימה ומרחק מסויים אחת מהשניה.
קאת מוצאת את עצמה בחדר עם שותפה זרה, מרוחקת מאחותה, מתמודדת עם חרדותיה החברתיות, עם המתחים והלחצים של השנה הראשונה בקולג' ועם הפאנפיקשן שהיא פשוט חייבת להספיק לסיים לפני שיצא הכרך האחרון בסדרה ויהפוך את כל מה שהיא כתבה ללא רלוונטי. כלומר, לא רלוונטי ביקום המקביל והקצת מוזר של הפאנפיקשנים. בעולם האמיתי הוא לא רלוונטי כך או כך.
למרות שקאת מנסה להסתגר ולהתרחק מהעולם (חוץ מאחותה. במקרה הזה זאת אחותה שמנסה להתרחק ממנה), העולם מוצא אותה. המרצה שלה לכתיבה יוצרת מאמינה בכשרון שלה (גם אם אינה מעריכה במיוחד פאנפיקשנים), השותפה שלה לחדר והחבר של השותפה הופכים אותה לפרוייקט שלהם ולאט לאט היא נמשכת אל תוך העולם האמיתי ומגלה שגם הוא, ולא רק זה הבדיוני, הוירטואלי, שווה שיחיו אותו.

מה בכל זאת הפריע לי בספר?
קודם כל, הדמויות לא היו הכי אמינות בעיני.
רייגן וליווי, השותפה של קאת לחדר והחבר שלה היו הרבה יותר מדי נחמדים ומתאמצים לעזור לקאת. רוב בני האדם הנורמליים היו נשברים הרבה קודם. רן, אחותה התאומה של קאת, עוברת שינויים חדים בצורה קצת קיצונית מדי. קאת עצמה, בחורה מוכשרת וחכמה בעליל, סובלת מבטחון עצמי ירוד מאוד (עד כאן זה סביר, כמובן), ומחרדה חברתית שמקשה עליה אפילו לצאת מהחדר ולחפש חדר אוכל, שלא לדבר על להיכנס אליו ולמצוא לעצמה מקום ישיבה. היא בחורה סגורה ומופנמת... וכל זה לא מפריע לה להביע בדייקנות ובפירוט את רגשותיה ולהיפתח במהירות וברמה מפתיעה גם לגבי אנשים נורמטיבים ברגע שהיא נכנסת למערכת יחסים.
יש לה גם, כאמור, אלפי מעריצים שמגיבים לסיפורים שלה והיא מגיבה אליהם, וכאן קשה שלא לתהות איך זה שלא נוצר כל קשר חברתי בין קאת לאנשים שחולקים איתה את התחביב. היא אמנם טוענת שיש לה חברים באינטרנט... אבל אין להם זכר בספר.
הדגם הרומנטי של הסיפור, בסופו של דבר, הוא סטנדרטי עד שמרני: הגאולה של קאת תגיע בדמותו של גבר חזק (כאן החוזק הוא היכולות החברתיות המשובחות) וסבלני שיוביל אותה, יד ביד, אל האור.
מה שהיה חסר לי בספר זה דיון רחב יותר בתופעות שהוא מתאר.
הספר דן בתופעת הפאנפיקשן. קאת בורחת לעולם בדיוני כדי להתמודד עם נטישתה ע"י אמה.
למה דווקא פאנפיקשן? מה מושך אנשים להיכנס לעולם בדיוני קיים ולכתוב עליו? מה היחס בין זה לבין כתיבה מקורית? התזה המרכזית של הספר גורסת שהכתיבה על עולם קיים ומוכר היא מעשה של בריחה, בעוד שכתיבה מקורית שואבת מתוך החוויות הקשות והחלקים האפלים שבנפש, ולכן היא מפחידה ומערערת יותר.
באיזשהו שלב מציע החבר של קאת שאולי הכשרון שלה טמון בפרשנות, באדפטציה. כמו עיבוד של ספר קיים לסרט. אולי כתיבת פאנפיקשן היא סוג של מעשה פרשני כזה, אבל לנקודה הזו אין כל פיתוח בספר.
הספר מציג את עולם הפאנפיקשן כעולם וירטואלי, כבריחה, מול העולם האמיתי שקאת צריכה ללמוד לחיות בו.
אבל אין בספר כל הצגה של האינטרנט כמרחב חברתי אמיתי. מרחב שנותן מענה לצרכים שלא תמיד ניתנים למילוי בעולם האמיתי. האינטרנט מאפשר לאנשים להכיר על רקע מוקדי עניין משותפים ולהפוך לחברים למרות הבדלי גיל, רקע ומקום מגורים. חברויות שלפעמים גולשות גם לעולם האמיתי, להיכרות פנים אל פנים. במובן הזה, האינטרנט מאפשר לפעמים הרחבה של העולם החברתי ולאו דווקא בריחה וצמצום.
לכל זה, אין בספר כל התייחסות.

"האדם מתכנן ואלוקים צוחק" - זה מה שעובר לי בראש כרגע.
אתם לא רוצים לדעת מה קורה איתי כרגע, זה כל כך מגוחך, ברמה שחצי ממני נקרע מצחוק על המצב בעוד החצי השני בחרדת אימים.
אנחנו עוד רגע נדבר על הספר, אבל לפני זה...

בוא נגיד שבאופן מטאפורי אתם התחלתם לדבר עם מישהו.
ואז באופן מטאפורי התחלתם לכתוב עליו באיזה אתר שחשבתם לעצמך "הרי אף אחד לא מסתובב פה אין סיכוי שהוא יגיע לכאן".
ובוא נגיד שהרשיתם לעצמכם לכתוב הכל, כל מה שעבר לכם בראש, אפילו דברים שאתם לא בטוחים אם באמת התכוונתם אליהם.
ואז, באופן מטאפורי, חתכתם את הסיפור עם אותו המישהו, די מוקדם, ואחרי כמה ימים, אתם רואים את השם שלו - לא השם האמיתי שלו, את הכינוי שנתתם לו וציינתם שוב ושוב בקטעים שכתבתם עליו, בדף האישי שלכם שאנשים שאתם מכירים במציאות לא אמורים להגיע אליו.
דף שכתוב בו הכל עליכם. כל מה שחשוב לדעת, כל שריטה קטנה, כל פגם באופי, שפשוט שם משום מה!
איך אתם חושבים שהייתה מגיבים?

באופן אישי, אני חייבת לציין שזאת באמת שאלה קשה…
כאילו אני כמעט לא יכולה לתאר לעצמי שדבר כזה יקרה, אז איך אני יכולה לענות על זה?!
אז בגלל שזה באמת בלתי נתפס, אני מתארת לעצמי שבאופן מטאפורי, אם זה היה קורה לי, כנראה שלא הייתי מאמינה לזה בהתחלה.
אלא אם כן בנוסף לכינוי, היה שם גם את הגיל המדויק שלו ואת העיר בה הוא גר - כי כאילו מי יטרח ללכת עד כדי כך רחוק רק כדי הטריל מישהי?
במקרה כזה, במקרה המטאפורי הזה, הייתי מסיקה שזה חייב להיות אמיתי.
ואז כנראה שהייתי מתחרפנת לגמרי, ומתחילה לריב מכות עם האוויר ולטפס על קירות, לרצות לקבור את עצמי, ושואלת את עצמי:
"איפה לעזאזל האסטרואיד המניאק הזה?"
ואז בשיא הטירוף והשיגעון, אולי הייתי מסתכלת על הספר הנוכחי שלי, נזכרת שתיכננתי לסיים אותו היום ולכתוב עליו ביקורת, ואז לוחצת בראשי על כפתור מסתורי, אך אפקטיבי למדי, שנקרא - "הכחשה".
אבל שכחו מהמטאפורה ההזויה הזאת, כי הרי אין מצב שמשהו כזה יקרה, בוא נכתוב ביקורת נורמלית היום.
-

ממש אהבתי את הספר הזה, והוא אפילו עשה לי חשק לקרוא שוב את "המשך הלאה" שכבר קראתי באנגלית ואמור לצאת בקרוב.
אם אתם לא יודעים, אז יש סדרת ספרים על סיימון סנואו שראוול כתבה אחרי "מעריצה" שהראשון שבהם נקרא "CARRY ON", ומופיע לראשונה בספר כפאנפיקשן שהדמות הראשית כותבת על סיימון סנואו, המיועד שנשלח לבית ספר לקסמים בגיל צעיר וצריך להתמודד עם האיום הגדול ביותר על עולם הקסמים.
קאת מעריצה ענקית שלו, ולקרוא על מישהי שהיא חלק מפאנדום היה מעניין וכיפי.
אהבתי את זה שהיא פשוט כל הזמן חושבת על סיימון סנואו, את זה שכל החולצות שהיא לקחה איתה לקולג' הן של סיימון סנואו ושל הפאנפיקשן שהיא כתבה שבספר הזה נקרא "קדימה".(ככה תרגמו "CARRY ON" כשהספר הזה יצא ב-2016)

לקאת יש אחות תאומה בשם רֶן, וכשהן מגיעות קלוג', רן מחליטה שקאת צריכה חיי חברה ולהכיר אנשים חדשים ולכן הן לא חולקות חדר במעונות.
במקום זה קאת מקבלת שותפה נוחה אך די מרתיעה בשם רייגן, ואת הבחור שתמיד מתלווה אליה שנקרא ליווי.

בהתחלה הספר הזה היה נורא מדכא, כי קאת בקושי יצאה מהחדר והיה לה נורא קשה להתאקלם.
נראה שהיא פשוט נרתעה מכל דבר חדש - ואני ממש מזדהה עם זה.
בהתחלה זה היה מוזר, כי זה בהחלט היה נשמע שלקאת יש איזושהי בעיה שדורשת כדורים, ורייגן אפילו מדברת איתה על זה ואומרת שהיא בעצמה לוקחת כדורים.
קאת עוקצת אותה בשאלה הלגיטימית לגמרי: "את פסיכיאטרית?".
זה נתן תחושה קצת לא נוחה בהתחלה, אבל אחרי שמתרגלים לזה, ומבינים את הטראומה שיש לקאת מהבית שממנו גדלה, ואת ההורים שגידלו אותה ואיך שהם "דפקו" אותה, זה נהיה טבעי יותר.

הדרך שבה היא מדברת בהתחלה על אביה, ועל הדאגה לו…
רק ברגע שהיא אמרה לעצמה: "קצת מאניה זה טוב", נפל לי האסימון למה הוא ככה.
כי היה ברור שאבא שלה לקח קצת יותר מדי קשה את זה ששתי בנותיו עזבו את הבית, אבל היה משהו קצת אקסטרה לזה, וזה אף פעם לא נאמר במפורש, אבל עם כל מה שקרה איתו בספר הזה, זה נהיה די ברור.

קאת היא דמות נורא מובכת, נורא מסוגרת, נורא לא משתדלת.
ואני חושבת שהחוויה שלה כאן, שמתארת שנה הראשונה בקולג', היא די אותנטית.
הספר הזה הוא אחד הספרים האהובים ביותר על הבוקטיוברית האהובה עליי, אז למרות שהכריכה שלו בעברית הרתיעה אותי…
פשוט יצא שלקח לי יותר מדי זמן לבחור ספר בספרייה, והרגשתי שהספרנית התחילה להסתכלעליי מוזר כי היא לא זיהתה אותי כי אני עוד חדשה שם - אז כשראיתי את הספר באותו הרגע - פשוט לקחתי אותו.
וזה היה ממש שווה את זה.
בוא נאמר שאם באופן מטאפורי מישהו גילה את הפינה הכי בטוחה שלי בעולם, שבה אני יכולה להיות עצמי עם כל הטוב והרע שבא עם זה, ועכשיו יכול לקרוא את התוכן שלי, שהוא ברמה של יומן אישי ממש - והייתי צריכה ספר שיעזור לי להכחיש שזה קורה - הספר הזה היה מצוין לזה!

נהנית מספר הזה בתור כותבת, כי קאת עושה קורס כתיבה יצירתית ומבלה הרבה זמן בכתיבה, אבל נהניתי ממנו גם בתור משוגעת.
כי היו רגעים בספר הזה, שקאת ממש הביעה את החשש הזה שהיא אולי כמו אבא שלה, ואולי היא משוגעת, וזה היה ממש ממש מנחם לקרוא שאני לא היחידה שעוברת את החרא הזה.
שאני לא היחידה שמרגישה שכולם נורמליים ורק היא הזויה, בגלל שהיא אוהבת לכתוב ולקרוא ספרים קצת יותר מאדם ממוצע.
הוא גם ללא ספק עשה לי חשק לרצות לכתוב סיפורים שוב.

ממש אהבתי את זה שהיא כותבת פאנפיקשן, ואת כל המחשבות שלה בנושא הכתיבה.
בתור מישהי שכבר קראה את "המשך הלאה" באנגלית וגם את הספר השני, אני חושבת שהיה לי הרבה יותר קל ליהנות מהקטעים הקצרים האלה בין הפרקים, שבהם אנחנו קוראים קטעים מהפאנפיקשן של קאת.
פשוט כי אני כבר מכירה את הסיפור של סיימון ובאז, זה היה כיף לזהות את ההבדלים בין מה שכתוב כאן לבין הגרסה הסופית, כי מי שלא יודע, זה בעקבות "מעריצה" שריינבו ראוול החליטה לכתוב גם את הסדרה על סיימון סנואו.
עדיין לא קראתי את השלישי, אבל הוא על המדף.

אני כרגיל אסיים עם הציטוטים, אבל אם אתם ממש לא רוצים שום ספוילרים לספר הזה, אז אולי כדאי לוותר עליהם.
אני באופן אישי כבר ידעתי מי הוא מושא האהבה כי זה ספר שהבוקטיוברית האהובה עליי מדברת עליו הרבה, אז הפרט הזה לא הפתיע אותי.
אבל אם אתם לא רוצים לדעת את זה, אז אני אעשה מחיצה בין הציטוטים שהם לא לגמרי ספוילרים, לבין הציטוטים שחושפים את מושא האהבה.
זאת לא תהיה עבודה קשה כי במילא הם נמצאים בסוף והם רק שניים.
_


קאת הפנתה את המזלג שלה אל רייגן. "אל תרחמי עלי, אני לא רוצה שתרחמי עלי."
"זה חזק ממני," אמרה רייגן. "את ממש מעוררת רחמים."
"אני לא."
"את כן. אין לך חברים, אחותך זרקה אותך, את מוזרה באוכל... ויש לך קטע הזוי עם סיימון סנואו."
"אני מכחישה את כל מה שאמרת עכשיו."
-
"אני מרחמת עלייך, ואני אהיה חברה שלך."
"אני לא רוצה להיות חברה שלך," אמרה קאת בכל החומרה האפשרית. "טוב לי שאנחנו לא חברות."
"גם לי," אמרה רייגן. "חבל שהרסת את זה עם הפתטיות שלך."
-
קאת עדיין ישבה ליד השולחן שלה.
"די!" רייגן כמעט צעקה.
"אוף," אמרה קאת והסתובבה אליה. עיניה נזקקו לכמה שניות כדי להסתגל למשהו שאינו מסך מחשב.
"תתלבשי," אמרה רייגן. "ואל תתווכחי איתי. אני לא משחקת איתך את המשחק הזה."
"איזה משחק?"
"את נזירה קטנה ואומללה, וזה מפחיד אותי. אז תתלבשי. אנחנו הולכות לבאולינג."
קאת צחקה, "באולינג?"
"כן," אמרה רייגן. "כאילו שבאולינג זה יותר פתטי משאר הדברים שאת עושה."
-
"מה נעשה ביחד?" שאלה קאת. "הוא ירצה ללכת לבר ואני ארצה להישאר בבית ולכתוב פאנפיקשן."
-
היא לא האמינה שהיא עושה את זה. בן. מסיבה. אנשים זרים. בירה. אנשים זרים. מסיבה. בן. קשר עין.
רייגן נתנה בה מבט מהיר. "אל תהיי מפגרת," היא אמרה בקשיחות.


*הציטוטים הבאים מכילים ספוילרים*

קולה של רן נחלש. "היא מרגישה נורא עם זה, קאת."
"יופי!" קאת צעקה. "גם אני!" היא פסעה צעד אחד אל אחותה.
"אני בטח אהיה משוגעת כל החיים שלי בגללה. אני אמשיך לקבל החלטות גרועות ולעשות דברים מוזרים שאפילו אני לא יודעת שהם מוזרים. אנשים ירחמו עלי, ואף פעם לא יהיה לי קשר זוגי נורמלי - וזה תמיד יהיה כי לא היתה לי אמא. תמיד. היא קלקלה אותי לגמרי. נזק שלא מתאוששים ממנו. אני מקווה שהיא מרגישה נורא. אני מקווה שהיא לעולם לא תסלח לעצמה."
-
"אני חושבת שאני לא כל כך טובה בזה. בינו לבינה. בכלל בין בני אדם. אין לי אמון באף אחד. אף אחד. וככל שאדם מסוים חשוב לי יותר, אני יותר בטוחה שיימאס לו ממני והוא יברח."
דוק כיסה את עיניו של ליווי. לא בעצב או כעס, היא חשבה - אלא בהרהור. דוק מהורהר.
"זה מטורף,", הוא אמר.
"אני יודעת," קאת הסכימה עם הקביעה, כמעט בהקלה. "בדיוק. אני מטורפת."
הוא הכניס את אצבעותיו לשרוול הסוודר שלה. "אבל את עדיין רוצה לתת לי הזדמנות, כן? לא רק לי, לזה. לנו?"
"כן," נכנעה קאת.
"יופי." הוא משך את השרוול שלה וחייך אל ידיהם שלא ממש נגעו זו בזו. "זה בסדר שאת משוגעת," הוא אמר בשקט.
"אתה אפילו לא יודע..."
"אני לא צריך לדעת," הוא אמר. "אני בעדך."
-
ליווי השמיע הממממ. כאילו הוא חושב. "מה אם אני אבטיח לא לגעת בך?"
קאת צחקה. "עכשיו אין לי שום תמריץ לבוא."
"מה אם אני אבטיח לתת לך לגעת בי ראשונה?"
"אתה צוחק? אני זאת שאי-אפשר לסמוך עליה בזוגיות הזאת. הידיים שלי בכל מקום."
"לא ראיתי שום ראיות שתומכות בזה, קאתר."
"בראש שלי, הידיים שלי בכל מקום."
"אני רוצה לגור בראש שלך."

הספר הזה, פשוט כ''כ מתחבר אליי., -מלבד הרומנים כי אני פשוט לא מסתדר עם אנשים קיימים-, והייתה לי חוויה לקרוא את זה, אני כ''כ מבין על מה היא מדברת וחושבת, כי גם לי יש בעיה עם תקשורת עם אנשים -כי אני לא אוהב את רובם-, וגם אני פאנבוי שאוהב לכתוב פאנפיקים, ואחרים רואים אותי כמשוגע [ויש כאלה שאף מפחדים ממני- אבל הבנתי שזה בעיקר ה'פרחות', אז לא כ''כ אכפת לי מהן].
אז כן, אני מבין מה עובר על קאת, ומתחבר. זו אולי בין הדמויות שאני באמת ובתמים יכול לומר "אני מזדהה איתה ממש כמעט מכל ליבי"- גם מבחינת ה'דרארי' שרואים כאן, אני מאוד אוהב את דרארי, ולא משנה מה הסביבה אומרת, כי הארי ודראקו מאוהבים.
גם החלק של הכתיבה נוגע אליי, כי אני גם כותב פאנפיקים, או לפחות מנסה, כי את הרוב שונא- ואת היחיד שאהבתי התחלתי לשנוא לקראת סופו אז עזבתי אותו. אבל כן, אני חושב שאני כן ארצה לכתוב בעתיד, והכתיבה אצלי לעומת קאת היא יותר קשה. אנשים אומרים שיש לי כישרון, זה לא כישרון. זה ניסיון למלא חורים שאין לי מושג במה למלא, כי אני תמיד מעוניין להגיע לנקודות מסוימות, והמילוי בין הנקודות האלה קשה, אז לכן אני לא כ''כ מתקדם עם זה, אך כשאני מתקדם, אני רושם את זה כמה פעמים, רושם ומשכתב. ואם לקאת באמת קל לכתוב, אז היא המוכשרת כאן, והלוואי שהיה כזה קל בשבילי, כי כתיבה זה לא בהכרח דבר קל.
אז העלילה בהחלט מעניינת -כמובן הרומנים איכשהו בסדר, לא יותר מדי מפריעים-. קצב העלילה נהדר, הדמויות נהדרות -כלומר הסט הראשי, אבל את ורן אני לא אוהב-.
ובהחלט הייתה חווית קריאה מענגת.
אך לא כ''כ הבנתי את הסיום, היא סיימה לכתוב את הפאנפיק או לא?
אבל בסה''כ חווית קריאה נהדרת ומומלצת בהחלט!
-נ.ב- מה זו הכריכה העלובה הזו בעברית? ולא יכולתם להשאיר את זה פשוט כ'פאנגירל'? עשיתי לעצמי חסד ולאחר קריאתו בעברית מהספרייה קניתי אותו באנגלית-.
וכן, אין לי יותר מדי מה לומר, כי בסה''כ, נהנתי. נהנתי וזה מה שחשוב.

אני חייבת להודות, קודם כל, שכמעט לא לקחתי את הספר הזה מהסיפריה בהתחלה.
הכריכה עם הנערה כשמחשב על ברכיה, עם השם הקצת שטחי "מעריצה" שידרה לי שהספר יהיה קיטשי, דביק וצפוי, ספר נוער טיפוסי כזה.
אבל כל תולעת ספרים יודע היטב שלא שופטים ספר לפי הכריכה, מה גם שלמען האמת היה בי אז איזה חלק שרצה לקרוא סתם משהו קליל.
אז לקחתי. וטוב שכך.

נהניתי מהספר. בהחלט. וזה לא שהעלילה שם הייתה סוערת ומפתיעה במיוחד, ממש לא (אם כבר היא הייתה די צפויה בחלק מהמקרים- ולכן גם לא דירגתי 5 כוכבים), אבל הכתיבה, הדמויות, ההומור, הרעיון הכללי-אהבתי. הספר היה בוגר יותר משחשבתי שיהיה, וכך גם הדמויות. אהבתי את קאת, הדמות הראשית, אהבתי את ליווי, את רייגן, את ניק רק לפעמים, וכן, גם את רן (אפילו שלקח לי קצת זמן להודות בכך). אהבתי את העובדה שקאת כותבת פאנפיקים (רעיון די מקורי שלא ממש נתקלתי בו בספרם אחרים). אהבתי את קאת ורן יחד.

ספוילר קטנטן
אהבתי את מערכת היחסים של קאת עם ליווי. אהבתי את הבילויים הקטנים שלהם יחד, את הקריאה של קאת לליווי, את ליווי שתמיד שם בשביל קאת וכזה טוב אליה ואת זה שקאת דואגת להכיר את הבחור לפני שהיא מתקדמת הלאה.**סוף ספוילרון**

סיימון ובאז- אני לא ממש סגורה מה דעתי עליהם- לפעמים היה לי ממש נחמד הקטעים שלהם ולפעמים הם פשוט נתקעו לי באמצע העלילה.
הספר פשוט זרם לי. התחלתי וגמרתי באותו יום- בהחלט אומר משהו על הספר.
אבל על דבר אחד הצטערתי- השם. מעריצה? ככה תרגמו את fangirl? לא יודעת, אולי הבעיה בי, אבל כשאני קראתי מעריצה עלה לי לראש צעירה נלהבת שמאוהבת באיזה אליל נוער חתיך ולא פאנגירל- שמעלה לי אסוציאציה של מעריצת ספרים, שבעיניי יש לה מעמד הרבה יותר מכובד (כי מי לא יכול להעריץ ספרים...?). אבל ייתכן שהבעיה היא בי, כי פאנדום בהחלט מתייחס גם לאלילי נוער חתיכים. סתם פשוט מעריצה לא התאים לי.

אז שורה תחתונה לאחר כל החפירות- אני ממליצה בחום, בהחלט ספר נחמד וכיפי :)
אז תודה שקראתם, ו...קריאה נעימה!

במילה אחת- התאהבתי!
ספר מדהים, ריינבו יודעת לתאר חיים שיש בהם הכל: אהבה, צחוק, שיגעון מדי פעם.
קאת שבתה את לבי בציניות ובביישנות וכל מהותה.
ממליצה בחום!

ספר שיש בו יותר ממה שנראה לעין תחילה.
הספר עוסק בקאתר, נערה מכונסת בעצמה שעליה לצאת מעורה כשהיא מגיעה ללמוד בקולג' ומופרדת מאחותה התאומה.
בחייה הסודיים ראתר היא סופרת של ספרות מעריצים, כלומר היא כותבת לקהילה של מעריצים של סדרת ספרי סיימון סנואו (מעין הארי פוטר) סיפורים מקוריים אך כאלה המתרחשים בעולם של סנואו והדמויות הן דמויות מן העולם הזה.
הספר עוסק בניסיונות שלה למצוא חברות, לשמר את הקשר עם אחותה ובצעדים המגששים שלה לעולם של הקשר עם גברים.
במקביל מובאים קטעים מספרי סיימון סנואו "המקוריים" ומספר "המעריצים" שכותבת קאתר.
עם סיום הכתיבה הייתי מלאה ביקורת שלילית על הספר! המון דברים לא אמינים - החבר של קאתר מהתיכון, היחס של אחותה, העובדה שהיא כותבת לאלפי מעריצים אבל לא מכירה אותם ואינה מנצלת את מעמדה בקהילת המעריצים כדי להתחבר עם אף אחד ועוד מגוון בעיות אמינות.
הקצב של הספר מוזר. העלילה נגמרת בערך בשלשת רבעי הספר ונמרחת כמעט בכוח עד הסוף.
הקטעים שנכתבו כ"סיימון סנואו המקורי" היו נחמדים אך לא הוסיפו הרבה. נראה שהכותבת רוצה קצת להשוויץ ביכולתה לכתוב גם פנטזיה.

אבל
הימים חלפו וככל שעבר הזמן נשכחו הדברים שהפריעו לי בספר ונשארתי עם ההרגשה הטובה שהוא השאיר בי, ובסופו של דבר זה מה שחשוב.
ולכן אני ממליצה עליו בלב שלם.

ספר מקסים ויפה. על תאומות זהות למראה אך שונות. מגדל אותן האב. מתחילות ללמוד בקולג' בנות 18. אחת מהן קאת המספרת ואוהבת כתיבה, רומן שמתפתח בינה לבין תלמיד שנה שלישית. החיים עם בת זוג שונה לחדר. המסיבות, האחוות הקורסים, הדאגה לאבא שנשאר לבד, המשבר שעברו בילדותן והצליחו להשתקם. ספר מתאים לצעירים ומבוגרים ממליצה בחום.

פרוזה היא לא הקטע שלי, אבל הספר הזה היה ממש נחמד בעיני.
הדבר שהכי אהבתי בספר היו הקטעים מה'ספרים' של סיימון סנואו, אני מתארת לעצמי שההשראה לאותן דמויות באה איכשהו מסדרת הארי פוטר.
אחד הדברים שרציתי שיקרו בספרים של הארי פוטר היה שמאלפוי יחזור למוטב לחלוטין ויתחבר לקבוצה של הארי- זה לא קרה. ולי זה היה חבל ועצוב. בספר הזה קאת' כותבת פנפיקשן- והיא מחברת יחד ,רומנטית, את הנבל הצעיר ואת הדמות הראשית של הסדרה (שמבחינתי מקביל להארי ומאלפוי) וזה היה כיף!!!
לאורך כל הספר כשהיה כתוב 'סיימון סנואו' המוח שלי עשה המרה ל'הארי פוטר'.
שורה תחתונה- ספר זורם ונחמד מאוד.
הדירוג שאני נותנת הוא 3 וחצי, כי אני מאוד קמצנית בדירוגים שלי, 4 שמור לספרים טובים, ו-5 שמור לספרים מדהימים.

עדכון טרי: (כי ככל הנראה אי אפשר לכתוב תגובה נוספת לספר שכבר הגבתי עליו, אלא לעדכן את מה שכבר כתבתי)
סיימתי עכשיו את CARRY ON של הסופרת- העוסק בסיפורם של סיימון ובאז- וווואוווווו מדהים!!!
רוצה עוד עוד עוד....
הא- כמו כן, הרבה יותר אהבתי את CARRY ON - הדירוג שלי לזה הוא 4.5! מומלץ לכל מי שקורא באנגלית. ואני מקווה שיתרגמו את הספר (יש בזה אהבת בנים, אז מי יודע....)