ביקורת ספרותית על מעריצה מאת ריינבו ראוול

---

הפעם הראשונה שבה השתמשתי באינטרנט היתה בגיל 19.
התחברנו לאינטרנט ומיד ניסיתי את הפלא החדש.
יעד הגלישה הראשון שלי היה, כמובן, חנות ספרים וירטואלית. חיפשתי ספרים של הסופרים האהובים עלי שלא ידעתי על קיומם, קראתי כמה תקצירים ו... זהו.
לקח לי עוד קצת זמן לגלות את עולם הפורומים ואתרי היצירה, ועוד זמן עד שהאינטרנט הפך לחלק אינטגרלי מהחיים שלי.
אני שייכת לדור שהחליק לתוך עידן האינטרנט בלי יותר מדי בעיות, אבל לא גדל לתוכו, ואני מניחה שזה עניין מהותי.
אני תוהה איך היו נראים החיים שלי אם הייתי גדלה לתוך עולם שיש בו אינטרנט, כמו הילדים שלי.
אם כמתבגרת היתה לי האפשרות לברוח לעולם הוירטואלי, להכיר אנשים שגרים רחוק ממני, אבל קרובים אלי בתחומים אחרים יותר מאלה שנמצאים פיזית בקרבתי.
האם זה היה מבודד אותי? או להפך, מאפשר לי לגלות את הצד החברותי שבי, מול אנשים שהייתי יכולה להסתדר איתם יותר?

***

כילדה, ספרים שאהבתי ליוו אותי לא מעט זמן. כל לילה, לפני השינה, הייתי חושבת על ספר, מדמיינת לו סוף אלטרנטיבי, משפצת דיאלוגים שלא מצאו חן בעיני, מוסיפה סצנות, מחברת ספרי המשך.
אף פעם לא כתבתי שום דבר פיזית, הכל היה בראש, ועבר בגיל מסויים.
אם הייתי גדלה בעידן האינטרנט, האם הייתי כותבת פאנפיקים?
רוב הסיכויים שהייתי מתעצלת... אבל מאוד יכול להיות שהייתי נשאבת לעולם הזה, ולו רק כקוראת. ולו רק כדי לדעת שאני לא המשוגעת היחידה.

***

לפני הכל אני חייבת להגיד שהספר הזה חמוד להפליא בעיני.
ספר נוער עם דמויות מעוררות הזדהות, קונפליקטים מעוררי הזדהות לא פחות, סיפור אהבה, הומור והצצה לעולם הפאן פיקשן. מה צריך יותר?
לפני הביקורת שיש לי עליו אני חייבת להגיד שנהנתי מאוד ותודה לפפריקה על ההמלצה (כי אין שום סיכוי שהייתי מגיעה אליו בלעדיך...)
במרכז הספר עומדת קאת והשנה הראשונה שלה בקולג'. לקאת יש אחות תאומה, אבא עם תסביכים משלו, חבר שהוא ספק חבר ספק שולחן קפה ואמא נוטשת (או שאולי אותה הייתי צריכה לרשום בטור הדברים שאין לקאת).
בנוסף לכל אלו, קאת מעריצה של סדרת סיימון סנואו, סדרה מקבילה להארי פוטר, וכותבת פאנפיקשן שלו אלפי עוקבים. פעם גם אחותה התאומה, רן, היתה שותפה לכתיבה, אבל כיום היא עושה את צעדיה הראשונים בעולם המבוגרים, העולם שבו סיימון סנואו שייך לילדים ואחיות תאומות זקוקות למרווח נשימה ומרחק מסויים אחת מהשניה.
קאת מוצאת את עצמה בחדר עם שותפה זרה, מרוחקת מאחותה, מתמודדת עם חרדותיה החברתיות, עם המתחים והלחצים של השנה הראשונה בקולג' ועם הפאנפיקשן שהיא פשוט חייבת להספיק לסיים לפני שיצא הכרך האחרון בסדרה ויהפוך את כל מה שהיא כתבה ללא רלוונטי. כלומר, לא רלוונטי ביקום המקביל והקצת מוזר של הפאנפיקשנים. בעולם האמיתי הוא לא רלוונטי כך או כך.
למרות שקאת מנסה להסתגר ולהתרחק מהעולם (חוץ מאחותה. במקרה הזה זאת אחותה שמנסה להתרחק ממנה), העולם מוצא אותה. המרצה שלה לכתיבה יוצרת מאמינה בכשרון שלה (גם אם אינה מעריכה במיוחד פאנפיקשנים), השותפה שלה לחדר והחבר של השותפה הופכים אותה לפרוייקט שלהם ולאט לאט היא נמשכת אל תוך העולם האמיתי ומגלה שגם הוא, ולא רק זה הבדיוני, הוירטואלי, שווה שיחיו אותו.

מה בכל זאת הפריע לי בספר?
קודם כל, הדמויות לא היו הכי אמינות בעיני.
רייגן וליווי, השותפה של קאת לחדר והחבר שלה היו הרבה יותר מדי נחמדים ומתאמצים לעזור לקאת. רוב בני האדם הנורמליים היו נשברים הרבה קודם. רן, אחותה התאומה של קאת, עוברת שינויים חדים בצורה קצת קיצונית מדי. קאת עצמה, בחורה מוכשרת וחכמה בעליל, סובלת מבטחון עצמי ירוד מאוד (עד כאן זה סביר, כמובן), ומחרדה חברתית שמקשה עליה אפילו לצאת מהחדר ולחפש חדר אוכל, שלא לדבר על להיכנס אליו ולמצוא לעצמה מקום ישיבה. היא בחורה סגורה ומופנמת... וכל זה לא מפריע לה להביע בדייקנות ובפירוט את רגשותיה ולהיפתח במהירות וברמה מפתיעה גם לגבי אנשים נורמטיבים ברגע שהיא נכנסת למערכת יחסים.
יש לה גם, כאמור, אלפי מעריצים שמגיבים לסיפורים שלה והיא מגיבה אליהם, וכאן קשה שלא לתהות איך זה שלא נוצר כל קשר חברתי בין קאת לאנשים שחולקים איתה את התחביב. היא אמנם טוענת שיש לה חברים באינטרנט... אבל אין להם זכר בספר.
הדגם הרומנטי של הסיפור, בסופו של דבר, הוא סטנדרטי עד שמרני: הגאולה של קאת תגיע בדמותו של גבר חזק (כאן החוזק הוא היכולות החברתיות המשובחות) וסבלני שיוביל אותה, יד ביד, אל האור.
מה שהיה חסר לי בספר זה דיון רחב יותר בתופעות שהוא מתאר.
הספר דן בתופעת הפאנפיקשן. קאת בורחת לעולם בדיוני כדי להתמודד עם נטישתה ע"י אמה.
למה דווקא פאנפיקשן? מה מושך אנשים להיכנס לעולם בדיוני קיים ולכתוב עליו? מה היחס בין זה לבין כתיבה מקורית? התזה המרכזית של הספר גורסת שהכתיבה על עולם קיים ומוכר היא מעשה של בריחה, בעוד שכתיבה מקורית שואבת מתוך החוויות הקשות והחלקים האפלים שבנפש, ולכן היא מפחידה ומערערת יותר.
באיזשהו שלב מציע החבר של קאת שאולי הכשרון שלה טמון בפרשנות, באדפטציה. כמו עיבוד של ספר קיים לסרט. אולי כתיבת פאנפיקשן היא סוג של מעשה פרשני כזה, אבל לנקודה הזו אין כל פיתוח בספר.
הספר מציג את עולם הפאנפיקשן כעולם וירטואלי, כבריחה, מול העולם האמיתי שקאת צריכה ללמוד לחיות בו.
אבל אין בספר כל הצגה של האינטרנט כמרחב חברתי אמיתי. מרחב שנותן מענה לצרכים שלא תמיד ניתנים למילוי בעולם האמיתי. האינטרנט מאפשר לאנשים להכיר על רקע מוקדי עניין משותפים ולהפוך לחברים למרות הבדלי גיל, רקע ומקום מגורים. חברויות שלפעמים גולשות גם לעולם האמיתי, להיכרות פנים אל פנים. במובן הזה, האינטרנט מאפשר לפעמים הרחבה של העולם החברתי ולאו דווקא בריחה וצמצום.
לכל זה, אין בספר כל התייחסות.

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על מעריצה