כמעט חודש עבר מאז סיימתי את "צפע בידי", ועדיין קשה לי המחשבה עליו. זוכרים את "מועדון קרב"? הטרור שמוצג שם משגע, מרגיז, מטריף, מרתיח כל כך. גם הפאנץ' ליין שבסוף, שכביכול אמור להסביר את מעשי הטרור, לא מזיז כהוא זה. יכלו להוריד את כל החצי שעה האחרונה של הסרט הזה, ועדיין הפואנטה הייתה מועברת: יצר האדם רע מנעוריו, ולא יודע שובע גם בבגרותו, רק מודחק. אם "מועדון קרב" הוא מסע אל נבכי המהות הגברית ומאווייה האפלים ביותר, שמתפרצים פתאום, כשמתגנבת הזדמנות בתור מטורף שאומר את מה שאף אחד לא מעז, "צפע בידי" מטייל בשדה קוצני לא פחות – גיל ההתבגרות.
רגשות מודחקים שכאלה, יכולים להתפרץ בצורה אלימה כל כך (פיזית או מילולית) רק במצבים שבהם האדם באמת נדחק אל הפינה, כמו בלון פקוע שהולך להתפוצץ – נו, אתם הרי יודעים על מה אני מדבר, זוהי הרי אנלוגיה ידועה. ב"מועדון קרב" וב-"אמריקן ביוטי" העולם החומרי דוחק לפינה את האדם היצרי והבודד, ואילו ב"צפע בידי" הרגשת הדחק של הגיבור מגיעה בדמות החינוך הנוקשה. הסיפור מתרחש באזור חם בצפון צרפת, שם גרה משפחת רז'ו המיוחסת באחוזתם רחבת הידיים. אל תטעו – זהו לא רומן אצילים מהודס על חיי הפאר של בני המעמד הגבוה, שכן שושלת רזו, על אף עיקשותה להתנשא מעל "פשוטי העם", ירדה זה לא מכבר מתפארתה ונקלעה לחובות. העולם עבר אל המאה החדשה, אך לא כל שכן באחוזת רזו. ימי הפיאודליזם עברו חלפו, האדמה יבשה וקשה לגידול חקלאי, אך האצילים בני משפחת רזו – אין זה מכבודם לעבוד ככל האדם. הסיפור פשוט וידוע: שלושת בני המשפחה סובלים חינוך הנוצרי אכזרי וקשה מנשוא מצד אמם, בדיוק כשצץ לו משום מקום גיל ההתבגרות ואיתו מרד הנעורים הכמו-מתבקש. ז'אן, האמצעי שבאחים, הוא ההולך והצפע בידו, ומכריז מלחמה על אמו ועל הערכים המקודשים בבית שבו היא שולטת ביד רמה.
אני סבור שהבעייתיות של הספר הזה, בשונה מרוב הספרים שבשוק, היא דווקא ברעיון עצמו המועבר הספר ולא בדרך שבה הסופר מעביר אותו. מבחינה ספרותית אין בכלל מה לדבר – כתיבתו של ארוה באזן היא פאר היצירה, מופת של מונולוג מושחז, עוקצני אך גם פגיע. כל קורא בר דעת כמעט ודאי שיתפעל מהדרך בה הוא מוליך אותנו בנפתולי העלילה ותיאורי הדמויות המדויקים, עם שילוב נכון של סיפור-מעשה קלאסי וכתיבה ספרותית מודרנית ומודעת לעצמה. על כן אין זה פלא שזכה על ספר ביכורים זה בפרס גונקור הצרפתי המוערך. ספר זה הוא לא פחות מאשר מרתק, אך הוא מושך את הקורא דווקא במוזרות של המסר אותו הוא מעביר: אם המשפחה כיצור רע, אפילו רע מטבעו. לאורך כל הספר מצפה הקורא לחבטה בפנים, להתפכחות הגורלית של הגיבור, אך מונולוג השנאה המתועב הזה של נער לאמו פשוט לא נגמר, אפילו לא בסיומו של הסיפור! כך נשאר הקורא עם האכזבה החמוצה בפה, הדעה הברורה – "צפע בידי" הוא ספר מתועב ומסוכן, ובכל זאת יצירה ספרותית מרשימה (למי עוד זה מזכיר את "כמעין המתגבר"?), מתועב ולו רק בשל אותם שני עמודים בסוף, שבהם הפתרון המתבקש לבעיה המוסרית לא מופיע.
נראה שגם בהוצאת עם עובד, שהוציאה ספר זה, שמו לב לבעייתיות זו, וראי לכך ניתן לראות בתקציר שבגב הספר: "…המספר הוא הגיבור עצמו, המגולל את קורותיו בסרקאזם ואכזריות אשר רק נער פגוע המאמין בצדקתו מסוגל להם"… זאת אומרת, אני בטוח שהרמיזה על כך שהנער המספר הוא חלש ופגוע, ועל כן דעתו מעוותת, היא תוצר של ההוצאה המנסה להחליק את הבעיה, ולא של הסופר עצמו. ובאשר לסופר? עיון קצר בביוגרפיה שלו מסביר היטב את אופן חשיבתו המרגיז, שכן "צפע בידי" מבוסס על סיפור ילדותו שלו! וכאן אנו נתקלים בכתיבה שנופלת במקום שבו נפלו בעבר גם ספרים אחרים, כגון "נערי הכרך" – כשהסופר לא אובייקטיבי מספיק, מונע יותר מדי על ידי רגשותיו והסיפור הפרטי שלו, ובכך הוא מחליש את הספר כולו.
———————————————————————
הערה: אם יש סופר אחד שמצליח להיות מודע לעצמו, להתנתק מרגשותיו וללבוש רגשות אחרים כשהוא מספר סיפור, הרי זהו דוסטויבסקי, ללא תחרות. אם ב"חטא ועונשו" שם עובר הגיבור מהלך של השתנות שכל שלב בו מרגיש לקורא אמיתי וכנה, או ב"האחים קאראמזוב", שם מציג האמן הרוסי קשת רחבה עד טירוף של דעות ותפיסות עולם המנוגדות זו לזו בצורה בה הקורא מרגיש שהסופר מאמין בכל אחת מהדעות. אם דוסטויבסקי לא היה משוגע כדי להכיל כל כך הרבה דעות סותרות, הוא היה חייב להיות גאון אלוהי של ממש, ונו, את זה אנחנו כבר מזמן יודעים.
-------------------------הביקורת לקוחה מתוך הבלוג שלי: http://machinedance.wordpress.com/. מוזמנים לבקר!---------
