ביקורת ספרותית על מכתבים לידיד גרמני מאת אלבר קאמי
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שישי, 27 בינואר, 2017
ע"י סוריקטה


בערב שני האחרון ישבנו בחוץ, בקור שאולי לא היה לגמרי מקפיא אבל העביר בי צמרמורת אחת לכמה דקות, אני ועוד שניים, ד' וי' שעובדים איתי. חתונה של חבר. האלטרנטיבה היתה להכנס לתוך אולם "האחוזה" ולקפוץ שם עם סטטיק ובן אל או להרים את הידיים בכל פעם שליאור נרקיס מבקש, שזה לא משהו שאני לא עושה לפעמים, רק שבערב ההוא לא התחשק לי. אולי לא שתיתי מספיק.

אחד מהשניים האלה, שניהם בני קרוב ל-30, סיפר שבזמן האחרון הפיד שלו מלא רק בסרטונים גזעניים ולאומניים ושבכל פעם שהוא אומר לחברים שלו את דעתו על מה שהם חושבים הם קוראים לו בוגד. לא ברצינות, הרי הוא חמוד, ד', והם החברים שלו, אבל בכל זאת, בוגד. י' שאל אותו למה הוא נשאר כאן. "אני", הוא אמר, "ברגע שאני מסיים ללמוד, נוסע. לא יודע אם לקנדה או לאוסטרליה, אבל נוסע". ואז ד' אמר לו שהוא לא רוצה לחיות במקום שלא אכפת לו ממנו. וחשבתי על קאמי שקראתי יום קודם, וכתב בדיוק על זה.

אני לא מקנאה בשניים האלה. כשהייתי בגילם העתיד כאן נראה הרבה יותר ורוד. גם אז היו מלחמות ותחושת הביטחון לא היתה משהו, אבל לי לפחות היה הרושם שאני חיה בחברה ליברלית, מקום שבו כשאת אומרת שיש דברים שצריך לתקן או מעשים שצריך להפסיק לעשות ואחרים שצריך להתחיל לעשות, ברור לכולם שאכפת לך ושאת דואגת ושאת אומרת את זה מפני שאת אוהבת את המקום הזה ולכן כל כך חשוב לך איך הוא יראה.

את המכתבים האלה כתב קאמי לא רק לידיד המסויים שלו, ולא רק לגרמנים. הוא כתב אותם אל הלאומנים, גרמנים וצרפתים ואיטלקים, ממש לא משנה, ואני לא חושבת שבאיזשהו שלב היה סיכוי שמישהו מהם יקרא את זה ויחשוב שהצדק עם קאמי, אבל בין שאר האנשים, אלא שחיו עם תחושה של פחד ושל איום, כזה שיכול היה להוביל אותם אל סף ייאוש שעלול להוליד שנאה עיוורת, אולי ביניהם היו כאלה שיכולים היו להבין לאן השנאה הזאת מוליכה ואיך נראית חברה שנשענת עליה.

"אני אוהב את מדינתי יותר מכדי שאהפוך ללאומן", הוא כתב. הלואי שיותר אנשים יאהבו את הארץ שלהם ככה.

43 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
אוקי (אורית) (לפני שנתיים ו-1 חודשים)
דני ואפרתי, קוראת את הדיון שלכם ונוטה להסכים. כמי שחוותה גם וגם ושוב גם.. נוטה להסכים, עם כל הקושי לפעמים.
אפרתי (לפני שנתיים ו-1 חודשים)
תודה רבה, דני.
דני בר (לפני שנתיים ו-1 חודשים)
אפרתי-
מאוד יפה כתבת, מילים כדרבנות.
אפרתי (לפני שנתיים ו-1 חודשים)
דני, צודק לגמרי. ונכון, נימוסים והליכות יש בחוץ לארץ ופה הוולגריות חוגגת. כביכול. אז נראה לכם שבתוך יממה היו אוספים באיזה מקום בחו"ל 150 אלף דולר כדי להציל בחור בלתי מוכר מגזר דין מוות?
החטטנות והרעשנות והמחסור בנימוסים הם לרועץ, אבל יחד עם זה הם משתלבים בחיבוק, באהבה ובתחושת האחריות שאנחנו חשים זה כלפי זה.
אז אולי זה דביק ומתאים לנפש הומייה, אבל ישראל זה הבית שלי ופה גרה משפחתי המורחבת. אז גם אם חלק מבני המשפחה הזאת, שמונה מיליונים, לא מוצאים חן בעיני ואני לא מתקשרת איתם, עדיין נצחק ונבכה בגלל אותם דברים כמעט.
ומי שלא מתאים לו, יכול ללכת ולהפסיק לצעוק, תחזיקו אותי. לא מחזיקים אף אחד.
וכן, הממשלה גרועה, הפוליטיקה איומה, ראש הממשלה מעורר קבס ואני שונאת פוליטיקה. אבל כנראה שמישהו צריך לטפל באשפה וטוב שיש מי שתאוות הכבוד מושכת אותו לתחום הזה.

-^^- (לפני שנתיים ו-1 חודשים)
דני בר- מילים כדורבנות! חבל שהכול מושתת במדינתנו על פוליטקה. כי הדיבור על פוליטיקה דוחק הצידה דברים חשובים אחרים.
[שלא יחשבו שאני חושבת שפוליטיקה זה רע, אני לא]
דני בר (לפני שנתיים ו-1 חודשים)
סקאוט-
זו הדרך שלי תמיד, להישאר ולהילחם, בכל מקום.
אני לא בורח, מה גם שכאן אין לאן לברוח, כמו שכתבה אפרתי- מקומות אחרים לא טובים יותר.
נעים לגור שם כמה שנים טובות, ואני ממליץ בחום לכל אחד, אבל זה לא שלנו, ואין את תחושת השייכות, הבית.
כאן זה בית!
ועל בית צריך להילחם.
רק שהדרך להילחם היא פוליטית לטעמי- ושם אני חלש מאוד, אני מתעב פוליטיקה ופוליטיקאים.
-^^- (לפני שנתיים ו-1 חודשים)
דני- מסכימה עם המשפט "נכון, זו באמת מדינה נהדרת, אבל הליהוק שלה לא משהו. קודם כל כי היא שלנו ואנחנו לא מיעוט (בינתיים) בתוך עמים אחרים שבהזדמנות הראשונה שהייתה להם היו עושים לנו את מה שהם חושבים שצריך לעשות." ואני מסכימה גם עם דברייך בהמשך, שפשוט רבים מהאנשים מאוכזבים כי הם רצו לשמור על ערכים אחרים.
אבל השאלה שלי היא: האם הפתרון הוא לברוח?
למה לא להישאר ולהלחם על התרבות הזאת? אפילו באופן חלקי..
גלית (לפני שנתיים ו-1 חודשים)
מה שאפרתי
חגית (לפני שנתיים ו-1 חודשים)
אני מסכימה אתך דני- המדינה- נהדרת! האנשים- לא משהו!
דני בר (לפני שנתיים ו-1 חודשים)
סקאוט-
אפרתי-
הגיס שלי הוא אנגלי, והוא נוהג לומר תמיד בביקורת ש:
its a wonderful place but the casting is awful!!
נכון, זו באמת מדינה נהדרת, אבל הליהוק שלה לא משהו. קודם כל כי היא שלנו ואנחנו לא מיעוט (בינתיים) בתוך עמים אחרים שבהזדמנות הראשונה שהייתה להם היו עושים לנו את מה שהם חושבים שצריך לעשות.
הביקורת שלנו באה דווקא בגלל הרצון לשמור על צביון אחר של המדינה הזו, על ערכים אחרים, על תרבות אחרת, על אחדות ועל המשותף.
לצערי לא כך.
יש כאן אנשים שהופכים את המקום ללא טוב, למפלג, מסכסך, אפילו משחית!
במהלך עבודתי גרנו שנים רבות בחו"ל ומאוד נהנינו, ראינו תרבות אחרת, נעימה יותר, נימוס, סדר נכון. ועדיין עם כל זה, אני עדיין מעדיף לחיות כאן, ולגדל כאן את בנותיי.
ואולי בלשון מליצית, מפגרת קצת אבל שלנו:)
-^^- (לפני שנתיים ו-1 חודשים)
אפרתי, האמיני לי שהצדק עימך. לפני שנתיים-שלוש, הייתי משוכנעת שאני אעזוב את הארץ בלב שבור כתוצאה מחוסר ברירה אבל בשנים הללו הבנתי שלמעשה, גם בחוץ לארץ לא בטוח, נפל האסימון שהארצות שנראו כה בטוחות למעשה לא כאלה.
ועם הזמן, אהבתי לארץ התגברה והבנתי כי משפטים בסגנון: טוב להיות בארצנו.
נכונים.
כי בכל מקום לא טוב, לפחות כאן אנחנו נמצאים בבית שלנו.
וחוץ מזה, מי שמחליט לעבור לארץ אחרת מסיבות כאלה אינו מחליט לברוח? זה לא מעשה בריחה?
אפרתי (לפני שנתיים ו-1 חודשים)
יש הרבה רעות חולות, יש הרבה מה לתקן ורק מעט יתוקן, אם בכלל. אבל במקומות אחרים טוב יותר?
האם מדינות דמוקרטיות אחרות, כולל זו הגדולה בעולם, לא חולות באותן מחלות?
שם יאהבו אתכם יותר?
שם יהיה למישהו אכפת מכם?
או שכשהסירחון והדקדנס שייכים למישהו אחר, זה כואב פחות.

חמדת (לפני שנתיים ו-1 חודשים)
מצטרפת לכל מילה של דני בר .אם הייתי צעירה יותר ובלי "כבלים"הייתי עוזבת את הארץ הזאת בלב מרוסק אבל עוזבת.
סוריקטה (לפני שנתיים ו-1 חודשים)
מחשבות, yaelhar, בוב, זשלב, שרית, רץ, תודה רבה. רץ, כשגם שרים בממשלה, ולא רק מהמפלגות הקטנות יותר שמרכיבות אותה, לוקחים בתופעה הזו חלק פעיל, שלא לומר מובילים אותה, כשהיא באה לידי ביטוי בתקנות שונות ומשונות, לא ברור לי איך אפשר לקרוא לזה קיצוניות.
רץ (לפני שנתיים ו-1 חודשים)
שיקפת תופעה שקיימת אצל בני הדור של ילדי, חלקם איבד אמונה במדינה, או בחברה הישראלית, הם חיים באדישות בחוסר אכפתיות, ולאלו שחזקים מבניהם להם מקצועות אטרקטיביים, שוקלים לחיות במקום אחר. זה לא עניין של שמאל וימין, אלא של ליברליזם, סובלנות, לעומת קיצוניות שתמיד מאורגנת היטב.
שרית (לפני שנתיים ו-1 חודשים)
אכן ספר נהדר. ועצוב. הומניזם הינו דבר מרגש. ביקורת מצוינת. בזכותך שבתי ולקחתי אותו מהמדף וקראתי את הסימונים.
מחשבות (לפני שנתיים ו-1 חודשים)
יודע שזה של מארקס.
זה שאין לנקוב בשמו (לפני שנתיים ו-1 חודשים)
ביקורת מצויינת על סטיגמות לא נכונות
בוב (לפני שנתיים ו-1 חודשים)
הפכנו למקום בו "שמאלני" הוא תשובת נגד וכינוי גנאי כנגד כל בעיה. לאומנות בגרוש, שחיתות, בורות זועקת המתומרנת על ידי אנשים תאבי כח ובצע. פעם היינו עם הספר, היום... אני לא יודע מה אנחנו היום. הרבה מלינים על הפוליטיקאים שלנו, אך פני הנבחרים כפני העם.
ומחשבות, המשפט שציטטת שייך לגראוצו' מרקס. על שמו גם קרוי "תסביך מארקס".
yaelhar (לפני שנתיים ו-1 חודשים)
נפלא לקרוא את זה. וכל כך עצוב.
מחשבות (לפני שנתיים ו-1 חודשים)
ופעם מישהו אמר שהוא לא מוכן להתקבל למועדון שמוכן לקבל אותו.
סוריקטה (לפני שנתיים ו-1 חודשים)
חני, תודה רבה. ובעניין המכינות, יש מכל הסוגים. לא בכולן אני שמחה.
סוריקטה (לפני שנתיים ו-1 חודשים)
סקאוט, מפני שכשמישהו ממען את מה שהוא כותב לאנשים עם תפיסת עולם כל כך שונה משלו, לדבר במונחים של צדק זה כמעט לא רלוונטי. הרי יש להניח שגם הם חושבים שהם צודקים. חשבתי שיהיה בהם בירור שורשי של המחלוקת תוך איזו הצבת מראה של המרחק בין הסיפור שאנשים מספרים לעצמם על תפיסת העולם שלהם לבין המעשים בפועל שמייצרים פעמים רבות תמונה אחרת לגמרי. והיה פה קצת מזה, אבל בעיקר מסמך רהוט ומנוסח היטב של תפיסת עולם הומנית ששמחתי לקרוא, רק שציפיתי למשהו אחר.
ותודה לך.
סוריקטה (לפני שנתיים ו-1 חודשים)
דני בר, מסמר עקרב, תודה רבה.
חני (לפני שנתיים ו-1 חודשים)
לפעמים המחיר של השארות כאן גבוהה מדי או גובה מחיר יקר מדי. רק אספר לך על כל מיני מכינות שצצו כאן בשנים האחרונות.מלמדים על אהבת הארץ דרך הרגליים ומגדלים מנהיגים לעתיד...
אז יש חזון ויש מי שנשארים ומגשימים אותו.
וסקירה יפה כמו תמיד.
-^^- (לפני שנתיים ו-1 חודשים)
ספר נהדר, למעשה, הספר האהוב עלי. חסרים אנשים עם אהבת אנוש ומולדת כקאמי. כפי שרשמתי בביקורת שכתבתי על הספר לפני חצי שנה, כל אדם באשר הוא חייב לקרוא את הספר.
ומעניין, מדוע רק 4 כוכבים?
דני בר (לפני שנתיים ו-1 חודשים)
סוריקטה-
משנה סדורה שמבטאת את רחשי הלב שלי ושל הרבה אחרים.
פתאום תחושת הביטחון לא נוגעת רק לאיום מבחוץ אלא דווקא לאיום הפנימי, הוא זה שמאיים יותר, שמסוכן יותר. דווקא נגדו אנחנו לא עושים דבר ומגלים אדישות מוחלטת.
מסמר עקרב (לפני שנתיים ו-1 חודשים)
הביקורות שלך מקסימות, ותמיד יש בהן איזה ערך מוסף.
סוריקטה (לפני שנתיים ו-1 חודשים)
תודה, צילה.
צילה (לפני שנתיים ו-1 חודשים)
מהמם, אהבתי את משפט הסיום.





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ