כל יום הוא יום טוב לפגוש את אלבר קאמי, ימי בחירות טובים לכך על אחת כמה וכמה.
לפנות ערב שישי האחרון, כשהשמש החלה לשקוע וכמה מקליפות העלים החלו לגווע, התיישבתי על כסאי, כור מחצבתי, לקרוא את המכתבים המשובחים של קאמי, 'המכתבים לידיד גרמני'. ובעוד עובר לו עמוד ועוברים תכף שניים, מעמיק אלבר קאמי המופלא ומתאר לו באריכות מרשימה, על פני אחד ממכתביו, את העמידה המוסרית היצוקה אל מול התהום בימיה החשוכים של אירופה, את ההתעלות המאומצת שלא לשמוט את המחשבה וההיגיון תחת הסחף הלאומני והגזעני שפשט והחשיך, כירסם, כל פינה יציבה וכל סמטה בריאה, המאבק שלא לכרוע תחת חבטות רפש אלה ולפורר בנהר את עקרונות החירות ההגינות והצדק,
ממש באותם הרגעים, רגעי אנושיות כנים ומזוככים, החלו נושפים לשמאלי, ברעש מתגבר, רעשי רקע תוצרת העימות הפוליטי שנערך ביום חמישי האחרון בערוץ 2, כשהדובר הוא ליברמן, עת החל מטמא את אוזני השומעים במפגן שפל ומזוהם במיוחד של גזענות בהמית ומחליאה, כלפי איימן עודה המאופק ומעורר הכבוד. העובדה שצואה אנושית ומוסרית כליברמן נוכחת בקרבנו, והעובדה שלתפישותיו המשוקצות קיימים מזדהים בחברה בה אנו חיים היא ידועה, יצורים מסוג זה מצויים גם בחברות רבות נוספות, אמנם לדאבונו של כל איש הגון, אך בכך שרפש הביבים הפאשיסטי המדובר התרחש לאורו של יום, בנוכחותם של מספר נבחרי ציבור מרכזיים אל מול פניהן של המצלמות, באין מפריע, טמונה בעיה גדולה שמצביעה על כך שחברתנו מצויה בתהום ערכית.
ומהבהמיות חזרה אל האנושיות - אלבר קאמי עבורי הוא מיצג מזהיר של אנושיות, זקוף קומה וגו, תורן מוסרי ומודל לרגישות חברתית, כוהן הצדק ומאירם הצנוע של פתחי מערות חשוכות. כשבין פסגות אלה, מצוי ילד אלג'יראי אחד קטן, מוכה עוני ויתום מאב (זכר למלחמת העולם הראשונה), בן לאם קשת יום, שהלך וגדל והזדקף להתהוות לאביר ההומניזם ודוברו המופלא של האבסורד, עורך העיתון המחתרתי האנטי-נאצי, 'קומבה', (כאן אמליץ על הספר 'אלבר קאמי, הזמן הזה' המעשיר), מספר סיפורים מופלא ומחבר רומאנים דגול.
מדובר, עבורי, בדמות מיוחדת במינה, ייחודית בעושרה האינטלקטואלי, ביושרה הערכי ובגובהה המוסרי. מן הגדולים האמיתיים של אישי המאה העשרים.
בספר המעשיר והמרתק, 'מכתבים לידיד גרמני' (הידיד הגרמני, מקובל לחשוב, הוא היידגר, הפילוסוף החשוב שאחז בתפישות נאציות), מתוודעים כמו מבעד לצוהר פנורמי אל עולם המאבקים הערכיים של קאמי, אל עולם ההכרעות המוסריות שעמדו מול האיש ולמעשה עמדו מול המון מבולבל, מול ימים בהם הייתה אירופה שרויה באפלה, רעל הופץ בכל פינה ואיים לכופף את הזקופים ולהפיל את המבוצרים בעמדותיהם. מעבר לעובדת היות ספר משובח זה מבט חשוב ומעשיר לחייו של נפיל מוסרי, זהו מבט מיוחד במינו, מרתק ומבהיל אל ימים בהם נגזר על כל אדם, זה הפשוט וזה ההדור גם יחד, רפה השכל ומיטיב השכל, המשכיל ובור הארצות, לעמוד מול תהום ולהכריע הכרעה רצונית אתית, האם לצלול אל האספסוף המושך בסערת רגשותיו השפלים ובין העלייה האמיצה והזקופה אל סירת הצדק הנתונה לתנודות ומפלות בשעת השיט על פני מי השנאה החייתית וגלי הגזענות, מים שסערו באותם הימים וריחם המלוח והדלוח הגיע לכל אף ופלש לכל נחיר, דק ועבה כאחד.
נדמה לי כי אנו אשר חלקנו הנכבד, ואני ביניהם, הם יצירי אהבתם של ניצולי מופע ההתבהמות האפל בהיסטוריה האנושית המוכרת לנו, אנו, אשר מצויים בין צאצאיהם של אלו ששרדו את התופת שכילתה בשנאתה את אהבת האדם והחשיכה נפשות, זו ששרפה ומחצה בימי גאותה את זכר אבותינו, וזו שמחקה בהתפרצות מזוויעה גם כן את אבותיהם של בני עמים אחרים ששותפים לאותם שרידי הרס. ובכן, אני חושב כי נשכיל ונרוויח אם נדע ונצליח להתייחס לספרים מעין אלו - הצצות לימי הרפש - במבט אנושי בוחן, ננסה להבין מה הניע אותם, מה גרם להיעדר הזדקפות אנושית קולקטיבית כנגדו של סחף נטול האנושיות שצף ביבשת. זאת, כמובן, נעשה ללא שביב של המעטה בזוועה, בדיוק להיפך.
אם נבחר לעשות את אלה מתוך זיקה לסולדריות, מתוך יצר אנושיות ושאיפה לחמלה, אני משוכנע כי נשכיל לספח לעצמנו נדבך חשוב של חקר האדם ובחירותיו, עמידתו מול יצריו ויצרי החורבן.
לצכתבים אלו ולמחברם, בעיניי, ייעשה גוון נוסף של צדק אם נוסיף לקרוא אותם כשיר הלל נגד האלימות והגזענות, נגד ההתבהמות וזריקת ההיגיון, נגד רוח הפאשיזם ונגד השנאה. על ידי קיום אלו נוכל להקים ולהרחיב עמודת בטון יצוק כנגד גלי אלימות ושנאה המקישים על דלתותנו.
כמובן, ומעט מיותר לציון, הייתי שמח לו מספר רב ככל האפשר של אנשים היה קורא את הספרון הזה.
