****
ילדים, תתרחקו מכאן. אין כאן שום דבר בשבילכם. תחזרו לשחק בהארי פוטר שלכם, לנופף במטות קסמים ולחלום על מלחמה באדון אופל כזה או אחר שזומם להשתלט על העולם, או משהו. יש לכם צעצועים משלכם, בלי סוף. משחקי רעב, ערפדים וקוסמים, גיבורים-ילדים שמוצאים שער כלשהו לעולם אחר במעמקי איזה ארון ואת כוחם שלהם לעשות קסמים. הגיבורים שלכם מבולבלים, אבל הם יתגברו, הם יבינו שמה שחשוב זו האמת שלהם, או חברות-אמת, או אהבה אמיתית, או התגשמות של נבואה כלשהי, או כל שקר אחר שתבחרו. פה זה משהו אחר, אתם לא תבינו. פה זה שוקולד מריר עם 98% מוצקי קקאו, זה וויסקי סקוטי מיושן, פה זה לא התמזמזויות בבגדים מאחורי חדר המורים וכמיהה לנשיכה מערפד חתיך, אלא לילה מוטרף ושיכור מתשוקה ובלבול שאחריו מתעוררים מעורטלים, מחוללים כמעט, מרחפים עשרים סנטימטר מעל המיטה הסתורה.
כבר מהעמודים הראשונים רציתי לטרוק את הספר ולקרוא לחלל האוויר, "סוף סוף!!". כי באמת סוף סוף מישהו כתב את מה שראוי היה להיכתב, ספר פנטזיה אמיתי, ריאליסטי, למבוגרים, שניער מתוכו את כל ההבלים המתקתקים והילדותיים ששורצים בהמוניהם בספרות דומה לנוער, וגם, אם להודות על האמת, בספרות שמתיימרת לכוון גם לקהל יעד מבוגר יותר. אני לא יודע להניח את האצבע בדיוק במה שעובד בספר הזה כל כך אחרת, אבל אסתכן ואומר שהבחור הזה, עם השם של השחמטאי המתוסכל מקריית אונו, לקח את העבודה שלו ברצינות. הספר הזה כתוב ט ו ב. ממש ממש טוב. התיאורים צלולים וברורים, הדימויים קולעים ומקוריים, הפסקאות באורך הנכון ובקצב הנכון, אין פה שומן של פילוסופיה, פוליטיקה או הסברים על העולם - בעיקר מכיוון שזה העולם שלנו, והוא לא נצרך להסברים, לביאורים או להרחבות, רק שיש בו גם קסם, והקסם הזה מופיע במינונים מדוייקים, אגביים כמעט. ברייקבילס, בית הספר לקסמים, הוא אולי ההיפך מהוגוורטס, שנראה לידו כמו דגם מפלסטיק של תפאורות תיאטרליות או של גן שעשועים לצריכה המונית. התלמידים בו מתנהגים לשם שינוי כמו טינאייג'רים אמיתיים, אפילו שהם יעני קוסמים - כלומר משועממים, מחפשים לשווא טעם ואושר ומשמעות בחייהם, הם משועממים ונרפים וחרמנים ומשתכרים ומאבדים שליטה, ובמקום להתגנב להוגסמיד ולשתות בירצפת או לרמות בשיעור שיקויים, הם מחפשים את המיניות המתעתעת שלהם בתוך חוסר האיזון המובנה של הגיל הזה. פתאום הבנתי שכל מה שהחברים של הארי פוטר, למשל, עושים, זה לתחזק את הדמויות שלהם ובעיקר את שלו. הם ריאקציות, שברי מראה. אין להם כמעט בכלל חיים או קיום משל עצמם.
החלק הראשון של הספר (כל חמש השנים של הלימודים! כולן!) הוא הרבה יותר מסתם מעניין. הוא מגניב ומשעשע ועצוב ולירי, ואין בו אפילו קצת מהפאתוס העלוב משהו שמאפיין אולי כל פנטזיה אחרת. יש בו פשוט כתיבה טובה, מהודקת, והגיבור עצמו בכלל לא גיבור, חזק, או אמיץ במיוחד - שזה, אם תשאלו אותי - מקורי ברמה של סטראטאפ. הוא אפילו לא צריך להיות, כי הוא פאקינג לומד בבית ספר, הוא לא נלחם בכוחות הרשע בעולם, יש לו את הבעיות הפרטיות שלו. גם העולם עצמו - זה שמחוץ לבית הספר - הוא עולם רגיל, כאוטי ואניגמטי, שצריך להתפרנס בו ולמצוא משמעות לחיים, כן, גם אם אתה קוסם הנפש שלך מתהפכת. אין קסם ל"תהיה מאושר", וגם אילו היה, מה היה הטעם? מסתבר שגם אם אתה בריטני ספירס או דייוויד קופרפילד או משה רבנו, אתה בנאדם, ואתה נאבק.
יש גם דברים פחות נפלאים בספר המהמם הזה. החלק השני של הספר מרגיש לעתים מאולץ וקוהרנטי פחות, הקצוות לא תמיד קשורים, הטלאים לעתים ניכרים לעין, העלילה מבולבלת ומאבדת גובה וכיוון וחסרה לה כנראה נקודת הכובד שמאפשרת לעלילות אחרות להמריא. הארי פוטר לא היה שווה כלום בלי וולדמורט, ושר הטבעות לא היה מגיע לשום מקום בלי סאורון והעין הפסיכוטית שלו. הספר הזה מגלה ומאבד את האיזון שלו דווקא בגלל שאין רשע מובהק שיש להילחם בו - ולמרות זאת הוא בעיניי מותיר בצל את כל האחרים, כי הוא מצליח לעוף גם בלי שיש בו את וולדמורט. הוא מטורלל וחכם וסקסי ומלא הומור, ויש בו שילוב מטורף של הארי פוטר, שר הטבעות, אליס בארץ הפלאות ונרניה - ובדיוק על אלה הוא מצליח ללגלג בלי לתפוס תחת. גרוסמן מבין שהאבולוציה מתקדמת, כדרכה, ושהארי פוטר, עם כל הכבוד, הוא "פאסה" של ילדים. אחד מגיבורי המשנה בספר, למשל, מנסה להגיע לארץ התיכונה, כי הוא רוצה 'לתקוע' אלפית. עד כדי כך.
שתיים מההמלצות בגב הספר שוות ציטוט נוסף ומדוייקות מאוד:
"אם ספרי נרניה היו כמו קטניפ לילדים מסוג מסוים, הטרילוגיה של גרוסמן היא כמו קראק למבוגרים מסוג מסוים". ניו יורק טיימס
"להשוות בין הקוסמים להארי פוטר זה כמו להשוות בין שוט של וויסקי אירי לספל תה חלש ... שלא תחשבו לרגע שזה ספר ילדים. גרוסמן כותב למבוגרים, העלילה שלו אפלה ומסוכנת ומלאה תפניות. הוגוורטס לא היתה כזאת אף פעם". ג'ורג' ר. ר. מרטין
מחכה לתרגום של השניים האחרים.
****