ביקורת ספרותית על בטרם לכתי מאת פול קלניתי
ספר מעולה

---

לא, אינך אותו אדם לפני קריאת הספר ואחריו. הספר מרעיד את הרגש והראש הרבה הרבה ימים לאחר סיום קריאתו. הוא לא רק עוסק בהתמודדות מול מחלת הסרטן,אלא בה-שאלה :מה הם איכותם של החיים? האם שווה לחיותם בכל מצב?או שישנה נקודה שזהו זה ?!

ד"ר פול קלניתי כשהיה בן 36, בשיא חייו,כמי שלא עישן מימיו,סרטן ריאות שלב 4 אלים, הסיכוי ללקות במחלה בגילו עמד על 0.0012 אחוזים. בשלב זה של חייו עוד לפני המחלה הוא היה במרחק נגיעה להסמכתו כפרופ" לנוירוכירורגיה. את הספר הזה הרכיב פול מטקסטים שכתב בזמן לימודי הרפואה, אבל בעיקר מעדויות שנכתבו במהלך השנה האחרונה לחייו ובשתי חלקי החיים הללו אפשר להבחין ולראות היכן שם האדם את העיקר בחייו לפני ואחרי. הדוגמא החדה מבחינתו הייתה: עד שאינו מקבל את ההסמכה כפרופ" ,הוא ואשתו -רופאת פנים אינם מביאים ילדים לעולם. יותר מכך הוא כותב בכנות רבה בתחילת הספר כי נישואיו עמדו בפני שוקת שבורה ורצון לסיימם מצד אשתו,כיוון שכל אישיותו הייתה קיימת רק בתוך ולמען מה שקורה בבית החולים. משנגלתה המחלה ועד למותו כ-22 חודשים ,החליטו בני הזוג להוליד ילד וכך אומנם קרה .הוא מת כשהילדה בת שמונה חודשים.

אבל שינוי בפרספקטיבת החיים יכולה להיות מובנת,זה לא מה שגרם למחשבותיי לנדוד אחרי סיום הקריאה בו. מה שהיה עוצמתי -היו אלה מחשבותיו וכתיבתם אודות מה הם איכות החיים! השאלה הזאת העסיקה אותו גם כשהיה מטפל מול חוליו ובטח בשאלה הזאת כשהיה כבר חולה .בפרק האחרון של הספר אשר נכתב ע"י אשתו ,היא זאת המתארת את ימיו האחרונים בטיפול נמרץ,ומספרת כך: הוא שאל "האם יצרכו לצנתר אותי? ,תשובת הרופאים :כן, ולא רק זאת יצטרך להיות מחובר למכונת הנשמה פולשנית. הוא שאל - האם יישאר חולה מכדי להסתדר אי פעם בלי מכונת ההנשמה? האם יאבד בהזיותיו אח"כ בכשל מערכתי קודם של המוח ואח"כ של הגוף שיחדל לתפקד? כרופא הוא היה עד למספר רב של תרחישים במהלך עבודתו. פול בחן את החלופה: במקום צנתור הוא יכול לבחור ב=טיפול תומך-שימוש במכונות החאייה,
תשובתו הייתה -אני לא בטוח שאני רואה עתיד שכולל זמן שיש לו משמעות,למחרת הורה שלא להשתמש. הוא לא רוצה ניסיון אחרון של יאוש ,אם אין לו סיכוי לזמן בעל משמעות הוא רוצה להוריד את המסכה ולהחזיק את קיידי {בתו}"...
וממשיכה לכתוב אשתו:"חזרתי אל מיטתו של פול ,הוא הביט בי בעיניו הכהות שהיו ערניות....ואמר בקול ברור וחלש :אני מוכן",ב"מוכן" הוא התכוון להסיר את התמיכה הנשימתית,להתחיל לקבל מורפיום ולמות" מה שאכן כך היה. אח"כ ממשיכה לספר אשתו:"פניו היו רגועות ושלוות".


הדברים הללו חדרו אלי בעוצמה נוראית עד לכאב פיזי ואני ידעתי למה,כי בהחלטה שכזאת נעמדתי מול אמי בשעותיה האחרונות,אם כי היא לא הייתה מודעת לכך.
הרופאים אומנם העניקו לה שבועיים ימים למותה ומאז עבר שבוע ,באיזה שלב לקחתי אותה לביה"ח כשהיא ערנית ו"בריאה" , אח"כ רציתי לקחת אותה חזרה הביתה אבל לא עשיתי כך. ואלו הדברים שמייסרים אותי גם לאחר 7 שנים, הייתי יכולה לגרום לעשות שהיא תמות במיטתה בבית כשאני ואחי לידה ולא לבד,לבדה במחלקה הפנימית במיטה מכוסה בווילונות זולים עם 6 חולות בחדר .וכשהיא נפטרה אני לא הייתי לידה!, לא הבנתי כי מרגע שניתן לה המורפיום הייתי צריכה להיות לידה ולא ללכת משם. לפחות את זה. אני יכולה לתת לעצמי "הנחות"שהרופאים והאחיות לא הסבירו לי שמדובר במיידי בכמה שעות,אבל זה לא עוזר לי להרגשתי המחורבנת.
היא מתה לבד,לבדה,ללא כל עזרה מאחיות. האח אמר לי שהוא מצא אותה הפוכה לכיוון הדלת ,אני בטוחה שהיא קראה לי ולאחי ,אבל אנחנו לא היינו שם בשבילה.
המחשבה הזאת אוכלת ומכרסמת בי כמעט מדי יום ולילה ,איני יכולה להימלט מזה ולא עזרו ויעזרו שיחות אצל פסיכולוג שאני הייתי בסדר.
למחרת כאשר היינו צריכים לזהות אותה -פניה היו חלקים ,לבנים,יפים להפליא כפי שהייתה בימי חייה. הקמט ראשון הופיע בפניה של אמי בגיל 70.אבל במותה בת 80 פניה היו כשל אשה צעירה ויפה להפליא.

לעניות דעתי - מבחינתה של אמי ,לחייה היו משמעות כיון והיינו סביבה ללא קשר למחלה וגם עימה כל השנים{היא התמודדה עם המחלה למעלה מ-20 שנה},אם כי לא ברור לי מה היא ידעה או לא ידעה על מצבה האמיתי באותו זמן, אבל היא נאחזה בחיים עד הסוף ממש. אני רק זוכרת שתמיד תמיד אמרה לנו שאינה רוצה למות בכאבים,לפחות את זה הצלחתי למענה.

אז זהו,מה אני,אנחנו ,לומדים מה משמעות החיים? גם אחרי קריאת הספר אין לי תשובה ברורה,אבל אני יודעת בברור שתגיע שעת מותי{ללא הפתעות}ארצה שתהא בידי ההחלטה מתי חיי יפסיקו לקבל משמעות.

בריאות טובה.

» ביקורות נוספות של חמדת
» ביקורות נוספות על בטרם לכתי