ביקורת ספרותית על שקרים שכולם מספרים מאת טוביה טננבום
ספר בסדר דירוג של שלושה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שישי, 11 בנובמבר, 2016
ע"י כרמליטה


סיימתי את הספר ביום א'. הסקירה כבר התבשלה במוחי. התלבטתי אם לכתוב אותה לפני הבחירות בארה"ב או אחריהן. הראש אמר לי לחכות ולראות האם הספר תורם משהו להבנת תוצאות הבחירות. זהו בהחלט ספר שסקירתו צריכה לבוא מהראש בלבד, ראש פתוח. סקירות מהלב אני משאירה לסוגות ספרים אחרות.

הספר מעלה כמה תובנות נאות, שהחשובה בעיני בימים אלה היא "מיהם האמריקאים? זו לא חברה אחת, אלא חברות רבות, חברות מתחרות רבות , שכל אחת פוחדת מהשניה".
ברישא של ההבחנה אין הרבה חידוש, אבל סופה מחדד את המציאות שהתגלתה לנו במלוא עוצמתה בימים האחרונים. (חבל שאין אפשרות באתר להדגיש כיתובים. בהחלט מגיע לארבע המילים האחרונות להיות מוגדלות, מודגשות, וקו מתוח מתחתן).

נראה ש"פחד" היא מילת חשובה בהבנת החברה האמריקנית. טננבום חושף כי בארץ החופש רוב האנשים אינם אוהבים לחשוף את דעותיהם בענייני דת או פוליטיקה, ולמי הצביעו/יצביעו לנשיאות "כי או שתחטוף סטירה או שתחטוף כדור" כדברי ראש עירית קלוג שבאיידהו, או לחילופין - הסברו של שגריר אמריקאי בקטאר לשעבר: "הצבעה עבור סנאטור והצבעה עבור נשיא, הם שני דברים שונים. הצבעה לסנאטור מתמקדת בסוגיות שעל הפרק, אבל הצבעה לנשיא היא עניין אישי ביותר הקשור יותר לאהדה למועמד, ליחס לאישיות שלו, ופחות מזה לסוגיות."
הפחד גם מניע את שפת התקינות הפוליטית (הפוליטיקלי הקורקט) לרמות קיצוניות, שלעיתים גובלות בפגיעה בחופש הביטוי. מטרתה של התקינות הפוליטית היא לשמור על ריקמת החיבור הרופפת בין החברות הללו ובתוך עצמן , לטייח את כל הסדקים הפעורים ביניהם, ולהסוות את מה שמבעבע בתחתית האמת.

כמובן שקיים גם הפחד של הלבנים מהשחורים ושל השחורים מהלבנים . הרבה אנשים שדוגלים ברב תרבותיות "אוהבים שחורים ממרחק בטחון" ולא מכירים שחורים באמת. הם לא יעזו להיכנס לשכונותיהם. לא שיש להם סיבה טובה לכך. בשכונות העוני והפשיעה - "תוגת השאול" של אמריקה - שחורים הורגים שחורים בלי חשבון הרבה יותר מאשר שוטרים/אנשים לבנים יורים בשחורים. (למעשה שוטרים הורגים יותר לבנים מאשר שחורים). שחורים שנהרגים ע"י שחורים לא מעניינים את האיש הלבן, רק שחורים שנהרגים ע"י לבנים. חמור מכך, אין זה פוליטיקלי קורקט לדבר על רצח שחורים בידי שחורים, כי הדבר עשוי להתפרש כ"גזעני". מהצד האחר, גם אם אתה עו"ד הגון אבל שחור ואיש עסקים מצליח ומכובד אבל שחור ( וואו, לא תקין פוליטית, הייתי צריכה להגיד אמריקאי-אפריקאי) בעיר גדולה לא תימלט ממעצר לצורך תשאול ע"י המשטרה. כאשר מדובר באירוע בו מעורבים לבן ושחור, ויהא אירוע פעוט ככל שיהיה, תמיד יפנו השוטרים את מבטיהם אל השחור ויעכבו אותו גם כשאינו אשם. כך אותו עו"ד ואיש עסקים שחור נעצר 129 פעמים במהלך 36 שנה (מגיל 14 עד גיל 50).

השחורים לא מתים על אובמה. לדעת רובם, מצבם לא הוטב בשנות כהונתו, אולי אפילו הורע. (מעניין, אף מרואיין שחור לא מזכיר בספר את רפורמת הבריאות של אובמה). זו אפילו דעתם של השחורים במחוז שבו נבחר אובמה לראשונה לסנטור ב-1996. אולי זה יכול להסביר את אחוזי ההצבעה הנמוכים של השחורים, כי אם אובמה לא הביא להם אפילו שביב של ישועה, הם אינם מצפים שקלינטון תעשה זאת. זו גם דעתם של לא מעט היספאנים שטננבום פגש על מצבם שלהם.

מאידך -במישיגן (שהפתיעה בהצבעה לטראמפ אחרי שב-2012 הצביעה לאובמה) פוגש טננבום אישה לבנה עירונית שמבכה את רפורמת הבריאות שגוזלת ממשפחתה כסף עבור זרים ו"מוכנה לעבור לאירופה" בשל כך. התפיסה שבבסיס הרפורמה הזאת כל כך זרה למחשבה האמריקנית, ואני חייבת לומר שאת הטיעון נגדה שמעתי מידידים רבים החיים בארה"ב ורובם מחשיבים עצמם דמוקרטים, ליברלים ורב תרבותיים. עד שזה מגיע לכיסם. נדמה לי שזה גורם חשוב שהביא לטראמפ קולות רבים, בעקבות הבטחתו לבטל את הרפורמה.

נתון מעניין מתוצאות הבחירות הוא התמיכה הרחבה לה זכתה קלינטון מצד הצעירים. טננבום שואל את ראש העיר של קלוג, איידהו, לאן נוטים הצעירים. התשובה : שמאלה. למה? "כי 94% מהמרצים באוניברסיטאות הם שמאלנים...יותר מ-80% מהחינוך מועבר ע"י ליברלים. אז הסטודנטים נחשפים יותר לצד הליברלי. תחנות הטלוויזיה, חוץ מפוקס ניוז, הן שמאלניות".

הספר עוסק בסוגיות נוספות ובפלחי חברה נוספים בהם בחרתי לא להתמקד בסקירה. נדמה לי שהגזענות והשסע החברתי-כלכלי בולטים גם מתוך הדברים שהבאתי.

סגנון הכתיבה הוא ציני, מגחיך, ומלא התחכמויות שהן נחמדות ונסבלות במידה. בשלב מסויים ההתחכמויות והבירבורים המיותרים עולים על גדותיהם , גורעים מהעניין והופכים את הספר למעייף. עד כדי כך מעייף שהרגשתי צורך לקחת הפסקה ולהתרענן בקריאת ספר אחר. זו הסיבה שנתתי לו רק שלושה כוכבים. אם היתה אפשרות לשלושה וחצי כוכבים הוא היה זוכה בחצי הכוכב הנוסף.

בתום ההפוגה עם ספר אחר, חזרתי "לשקרים שכולם מספרים". יומיים לאחר שסיימתי את הספר התעוררתי עם טארמפ, למרות שכל אמצעי התקשורת פימפמו שקלינטון תנצח.

11 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
הלל הזקן (לפני שנה ו-4 חודשים)
אמיצה בסדום... שהעיזה לכתוב שהספר הזה מעייף... לטעמי הוא אפילו טרחני וברור גם למי הוא נכתב...
מחשבות (לפני שנה ו-7 חודשים)
אני דווקע אהבתי את הספר ככל שהתקדם. ספר מצויין.
כרמליטה (לפני שנה ו-7 חודשים)
אין חידוש ב"מתחרות זו בזו" וב"פוחדות זו מזו:" אבל מאז ההיצמדות ל"רב-תרבותיות" ולתקינות הפוליטית הטיעונים הללו הושתקו, והס מלדון בבעיות ובאתגרים של חברה כזו.
עם ההגירה המוסלמית לאירופה בשנים האחרונות והשלכותיה נראה כי הטאבו כבר נשבר באירופה, ועכשיו מתחיל להישבר גם בארה"ב מסיבותיה שלה.

תודה לך ותודה גם לסקאוט.




yaelhar (לפני שנה ו-7 חודשים)
מעניין מאד.
למרות שאין בטיעון שום חידוש, וחברה המורכבת מחברות רבות, מתחרות זו בזו ופוחדות זו מזו יש לא רק באמריקה וחברות שמצביעות כמו מי שכורת את אפו כדי לעצבן את פרצופו גם הן לא פטנט אמריקאי, הביקורת שלך מסכמת ומתמצתת את התופעה.
-^^- (לפני שנה ו-7 חודשים)
סקירה מרחיבת אופקים ורלוונטית מאוד, בהחלט השכלתי ואני אשים את ספר זה ברשימת הקריאה שלי!





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ