איך הוא עושה את זה? כל כך מעט מילים וכל כך הרבה תוכן. סטיינבק פשוט גאון ספרותי, עוד לפני "ענבי זעם". סיימתי את הספר תוך יום, לא משימה קשה מידי נוכח 130 העמודים והכתב הגדול. אבל הספר נחרט עמוק בתוכי, אני חושב רק עליו מאז.
לא מעניין אותי להכנס כאן לסמליות, וגם לא לספר את העלילה. רק להחמיא לסופר מבריק, בין הסופרים הטובים של המאה, ולנסות להעביר את מה שהרגשתי כשקראתי את הספר.
דווקא הכתיבה הישירה, הלא מתחכמת, הכל כך ברורה עד הסוף- זה מה שעושה את הספר הזה למופלא. בניגוד ל"ענבי זעם", שם כל פרק שני הוא מאוד ספרותי, כאן אין פנינות ספרות. יש רק עלילה ישירה, כמו אגרוף לסרעפת, שלא מרפה.
והסיום, הסיום.
יש לי אימרה שהמצאתי, לפיה כל ספר נמדד דווקא בשני העמודים האחרונים שלו. אני מקטלג ספרים ככה. אם הסוף היה חריף- הספר יכול להגיע לשלמות (לדוגמה, "במערב אין כל חדש", או "חוות החיות"). "של עכברים ואנשים" נכנס באופן ישיר לקטגוריה הזאת- של הספרים והסופרים שבאמת מעיזים להכאיב לך, ולא להחניף.

















![תיאום כוונות [מהדורת 2013]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers93/930687.jpg)