חוק עשיתי לי ואני מקפידה בו תמיד: לעולם לא לקרוא ספרים שקודם לכן ראיתי את גרסתם הקולנועית.
משום שאני יודעת שההשוואה לא תהיה הוגנת והספר בדרך כלל יעלה ברמתו על הסרט ויגרום לי מפח נפש. הדמויות תהיינה לרוב חדגוניות על מסך הכסף, תדלגנה על קטעים ומשפטים אלמותיים והעלילה משובצת תפניות חדות שמעולם לא היו קיימות ביצירה הנדונה רק על מנת שלשחקנים תהיה הזדמנות להפגין את כישורים ולזכות באוסקר, באמי או לפחות בפטל הזהב.
תעשיית הקולנוע רחבה יותר מתעשיית הספרים ויש לשלם להרבה אנשים: מפיקים, אנשי תאורה, שחקנים, בימאים.
אך הפעם דגדג לי לקרוא את הנובלה על אף שצפיתי בסרט. מכיוון שראיתיו בגיל 18 לערך חשתי שאולי השקפתי תהיה שונה במקצת.

הנובלה המזוקקת, המרוכזת שלפנינו מספרת על שני גברים היוצאים לעבוד יחדיו בחוות שבארה״ב:
ג׳ורג׳ - נמוך, רזה וזריז. פיקח למדי ומציאותי.
לני - גבר עצום ומגודל אך רפה מחשבות ואינפנטיל אשר אינו מסוגל לתקשר ללא חברו. הוא אוהב ללטף חיות קטנות, פרוותיות בייחוד ארנבים אך גם כלבים ועכברים.
הגברים תמיד יחד כמעט משלימים זה את זה ועושה הרושם שאינם יכולים להיפרד זה מזה אך במוקדם או במאוחר המציאות האכזרית מדפקת על דלתם ומאיצה באחד מהם לקחת החלטה גורלית שתשנה את מסלול חייהם לעד.
תמיד סברתי שיש קושי רב בכתיבת סיפור קצר, יש לציין על סף תסריט; הדיאלוגים קצרים והנמרצות יוצרים מחסור עז בפרטים ומרדדים את אופי הדמויות אך במקרה שלפנינו ״הצחיחות״ בתיאורי הגברים וההכוונה הפשוטה, הכמעט אנלפבתית של המספר לגבי פעולותיהם הפשוטות: הליכה, אכילה, ריצה, כעס גרמו לי לדמיוני לפעול ביתר שאת וממש לחוש את הסצנות.
את הנובלה גמעתי בפחות משעה ונהניתי מכל רגע.
יש לציין שהסרט בכיכובם של גארי סיניז וג׳ון מלקוביץ׳ מצויין אף הוא ונאמן מאוד למקור.
אני חשה שבהחלט ניתן למדוד סופר טוב עפ״י הסיפורים הקצרים שכתב.
אם העלילה מבריקה במינימום מילים אזי עולה הסיכוי שהספרים שיכתוב לאחר מכן, יהיו עשירים וספוגי תובנות.
ואמנם, שנתיים לאחר מכן, כתב סטיינבק את ״ענבי הזעם״ האלמותי שזיכה אותו בפרס פוליצר לספרות.

תרגומה המחודש של טל ניצן מעולה, קריא וקולח.
היא הטיבה לתרגם את המושגים האמריקאים האופייניים לתקופת השפלה שעד היום מתקשה בהבנתם הדור שלא ידע את יוסף.

ממליצה לקרוא בנחת במקום מהדורת החדשות.
אסונות אפשר לראות גם מחר ומחרתיים.

חוק עשיתי לי ואני מקפידה בו תמיד: לעולם לא לקרוא ספרים שקודם לכן ראיתי את גרסתם הקולנועית.
משום שאני יודעת שההשוואה לא תהיה הוגנת והספר בדרך כלל יעלה ברמתו על הסרט ויגרום לי מפח נפש. הדמויות תהיינה לרוב חדגוניות על מסך הכסף, תדלגנה על קטעים ומשפטים אלמותיים והעלילה משובצת תפניות חדות שמעולם לא היו קיימות ביצירה הנדונה רק על מנת שלשחקנים תהיה הזדמנות להפגין את כישורים ולזכות באוסקר, באמי או לפחות בפטל הזהב.
תעשיית הקולנוע רחבה יותר מתעשיית הספרים ויש לשלם להרבה אנשים: מפיקים, אנשי תאורה, שחקנים, בימאים.
אך הפעם דגדג לי לקרוא את הנובלה על אף שצפיתי בסרט. מכיוון שראיתיו בגיל 18 לערך חשתי שאולי השקפתי תהיה שונה במקצת.

הנובלה המזוקקת, המרוכזת שלפנינו מספרת על שני גברים היוצאים לעבוד יחדיו בחוות שבארה״ב:
ג׳ורג׳ - נמוך, רזה וזריז. פיקח למדי ומציאותי.
לני - גבר עצום ומגודל אך רפה מחשבות ואינפנטיל אשר אינו מסוגל לתקשר ללא חברו. הוא אוהב ללטף חיות קטנות, פרוותיות בייחוד ארנבים אך גם כלבים ועכברים.
הגברים תמיד יחד כמעט משלימים זה את זה ועושה הרושם שאינם יכולים להיפרד זה מזה אך במוקדם או במאוחר המציאות האכזרית מדפקת על דלתם ומאיצה באחד מהם לקחת החלטה גורלית שתשנה את מסלול חייהם לעד.
תמיד סברתי שיש קושי רב בכתיבת סיפור קצר, יש לציין על סף תסריט; הדיאלוגים קצרים והנמרצות יוצרים מחסור עז בפרטים ומרדדים את אופי הדמויות אך במקרה שלפנינו ״הצחיחות״ בתיאורי הגברים וההכוונה הפשוטה, הכמעט אנלפבתית של המספר לגבי פעולותיהם הפשוטות: הליכה, אכילה, ריצה, כעס גרמו לי לדמיוני לפעול ביתר שאת וממש לחוש את הסצנות.
את הנובלה גמעתי בפחות משעה ונהניתי מכל רגע.
יש לציין שהסרט בכיכובם של גארי סיניז וג׳ון מלקוביץ׳ מצויין אף הוא ונאמן מאוד למקור.
אני חשה שבהחלט ניתן למדוד סופר טוב עפ״י הסיפורים הקצרים שכתב.
אם העלילה מבריקה במינימום מילים אזי עולה הסיכוי שהספרים שיכתוב לאחר מכן, יהיו עשירים וספוגי תובנות.
ואמנם, שנתיים לאחר מכן, כתב סטיינבק את ״ענבי הזעם״ האלמותי שזיכה אותו בפרס פוליצר לספרות.

תרגומה המחודש של טל ניצן מעולה, קריא וקולח.
היא הטיבה לתרגם את המושגים האמריקאים האופייניים לתקופת השפלה שעד היום מתקשה בהבנתם הדור שלא ידע את יוסף.

ממליצה לקרוא בנחת במקום מהדורת החדשות.
אסונות אפשר לראות גם מחר ומחרתיים.