אל עמוס עוז אני מתוודעת לאחרונה והוא מותיר בי רשמים חיוביים מאוד. תחילה הכרתיו דרך ספרו "סיפור על אהבה וחושך" וחששתי שמא הוא הספר הטוב ביותר שלו שבגינו התפרסם ותו לא, כמו סופרים רבים. אלא, שנוכחתי לראות כי כתיבתו המאלפת ופירוטיו שאינם מייגעים שבים ונשנים בכל ספר שלו שקראתי מאז.

הבשורה על פי יהודה הוא יהודה איש קריות, בעצם איננו המוטיב המרכזי של הספר כי אם המשני, הספר סובב סביב שמואל אש, סטודנט צעיר וחייו עם קשיש ואישה בבית טיפוסי ירושלמי שחייהם נרקמים יחדיו בתקופה חד פעמית של שלושה חודשים. זאת על רקע אירועי ההיסטוריה של תש"ח וירושלים שלפני 67'. לאורך כל הספר נגלים והולכים המראות הירושלמיים הנעימים שמי שירושלים בעבורו היא מושב קבע או אפילו אבן דרך משמעותית, עשוי להרגיש כמו עמוס עוז, בן בית בתוך הספר הזה.

ובחזרה למוטיב על ישו, בשבילי כל סיפור הנצרות הוא זר ומעולם לא ירדתי אל סוף דעתה של הדת הזו כשם שאינני נכנסת אל כנסיות באירופה בעת טיוליי בה. אף על פי כן, בורות כלשהיא היא איננה משהו שצריך להתגאות בו (גם אם היא מכוונת) ולכן שמחתי לקבל סקירה קצרה מעמוס עוז, הסופר המוכשר ממילא, על סיפור אב המייסד של הנצרות ואיך היהודים קשורים בכך. זה בהחלט חידש לי.

ולסיום, אוסיף ציטוט יפה מן הספר על הרגע שבו לדידו של עמוס עוז היה צריך יהודה איש קריות לתפוס שעמיתו ישו איננו אלמוות וכו' - " למה קלל אותה? איזו רעה עשתה לו? שום דופי לא נמצא בתאנה הזאת. הלוא שום תאנה לעולם אינה נותנת פרי ואינה יכולה לתת פרי בימים שלפני חג הפסח. אם חשקה נפשו לאכול תאנים, מי הפריע לו לחולל שם לרצונו את אחד ממופתיו, לגרום לתאנה לחנוט למענו את פגיה בן רגע, הרבה לפני בוא שעתם, כשם שהפך אבנים ללחם ומים ליין? למה קילל אותה? במה חטאה לו התאנה? איך שכח את הבשורה שבפיו ונמלא פתאום תיעוב ואכזריות? שם, לרגלי התאנה ההיא, בו ברגע, היה עלי לפקוח לרווחה את עיני ולראות שככלות הכול אין הוא אלא בשר ודם כמונו. גדול מכולנו, נפלא מאיתנו, עמוק לאין שיעור מכולנו, אבל בשר ודם". ובכך הסופר מעלה סברה שיתכן שתפיסה מוקדמת כזו הייתה מצילה את ישו מן הצליבה המפורסמת.

במהלך קריאת הספר היו לי פלאשבקים לא מעטים לספר קודם שלה ( הריקוד של סוניה). הרגשתי שקראתי את אותה הגברת בשינוי אדרת - משפחה באירופה, המאה הקודמת, בצל משטר דיקטטורי, אחים שסורחים ואחים ששוקעים ואם בית אחת ויחידה שודאגת לכולם.

ואילו היה זה הספר הראשון אז כנראה שהייתי מתלהבת ומתארת את היופי ברומן היסטורי זה של המאה הקודמת המתאר בפיקנטיות לא מעטה, את קורות חייה של משפחה יוונית עת שקיעתו של המשטר הדמוקרטי ועת עלייתה של הדיקטטורה הנאצית במדינה. כיף להיחשף לשוחרי שלום מעבר לים ולאנשים שכבר בהתחלה הבינו את המעוות במשטר האחרון עוד בתחילת עליייתו ביוון. סיפור על קומוניזם, הליכה אחרי אידאלוגיה, אימהות בצל אידאלוגיה, הקרבה וכיוונים לא צפויים מתפתחים.

ארבעה כוכבים כי אילולא היה זה ספר שני של הסופרת שאני קוראת, כנראה שהייתי נותנת לו ציון כזה.
ובכל זאת, ארבעה כוכבים כי היא חזרה על עצמה, לעניות דעתי :)

התלבטתי רבות כיצד לסכם את הספר ובכל זאת להשאיר לגרוסמן את הכבוד המגיע לו, אך לא נותרה לי ברירה אלא להתוודות שהספר עמוס לעייפה. פה ושם יש אמירות מעניינות, עניינים שמניעים עלילה ודברים שמזכירים מדוע אני קוראת את הספר. אבל, הרבה דברים הזכירו לי מדוע קשה לי עם הרבה ספרים של גרוסמן, התיאורים הממושכים והאינסופיים שסופיים אבל בהמשך הם נמשכים, והם תופסים נתח כ"כ גדול מהספר שלא נותר לי אלא להמליץ רק למי שאוהב לקרוא תיאורים והרבה, הרבה מאוד.
אחרי שקראתי שלושה ספרים של גרוסמן לא אתיימר לומר שכל ספריו הם כך, ובכל זאת קיימת בי התחושה הזו.

תן חיוך - הכל לטובה, לא בבית ספרו של וולטר. למען האמת, וולטר היה מתומכיה של הגישה האופטימית, אולם לעת זקנה שינה את דעתו ומחשבתו 180 מעלות ולתפיסתו- אנחנו לא חיים בטוב שבכל העולמות ובטח שלא הכל לטובה. בדרך זו הוא יוצא נגד ההאסכולה של לייבניץ שטענה כי העולם שאנו חיים בו הוא הטוב שיכול להיות מבין כל העולמות.
את הנאיביות שבתפיסה של לייבניץ מתאר וולטר דרך דמות צעירה בשם קנדיד שאע"פ כל הטרגדיות המתרגשות ובאות אליו הוא ממשיך לחשוב שזה הטוב שבכל העולמות כפי שהורה אותו להאמין המורה הדגול והפילוסוף הנערץ (על קנדיד בלבד) פנגלוס. בדרך זו יוצא וולטר גם נגד מועדון הפטפטת הפילוספית שהיה כה פופולארי בתקופה הנאורות וההשכלה. ולראיה, כנגד המרצחים, השפלים, והמזידים לאורך הספר מחשבתו הפילוספית של קנדיד לא עזרה לו כלל. וולטר מדגיש את הפרספקטיבה הזו בספר.
אך אל דאגה, זה לא ספר פילוסופיה קלאסי שמשאיר את הקורא לבד בהתמודדות ובמחשבה על תהיות ומוזרויות בעולם. בסוף הספר הקורא ימצא תשובה כיצד לצלוח עולם שהוא לא הטוב שבכל העולמות ומה בכל זאת יפה בעולם כזה.

חשוב לי להדגיש שמדובר בספר סאטירה על התקופה ועל ההגויות הפופולאריות שלה, כך שמי שאינו חי ונושם את המאה ה-18 (בלימודיו או בעיסוקיו) אולי ירגיש זר ומנוכר בעת קריאתו (זו דעתי).

תהנו :)

אפלפלד מתאר חוויה של משפחה - הורים ובן, יהודית, בחופשת הקיץ שלהם על גדות נהר הפרוט ולאורך הרי הקרפטים. זו לא סתם עוד חופשה אחת מיני רבות שלהם, זו חופשה שעתידה להיות האחרונה, טרם יפקדו אותם זוועות יהדות מזרח אירופה החל מ1938 ואילך.

לאורך קריאת הספר עטפה אותי מעין חמימות מזרח אירופאית. כזו שלא הכרתי. זו חמימות שיצאה מתוך יחסיו של ארווין (הבן) עם הוריו. זה היה נעים וטוב לגלות את התבנית האוניברסאלית "הבריאה" של יחסים בין ילד להוריו וכל כך החרידה אותי המחשבה על הפרידה הממשמשת וקרבה של ארווין מהוריו. לאורך קריאת הספר טעיתי לחשוב שאכן אפלפלד מתאר את אירועי הילד בן ה-11 שהוא היה, אלא שממחקר קטן גיליתי שהוא היה בן 5 באותו התקופה, כך שכנראה הסיפור מורכב מתיאורי אמת משולבים של חוויותיו כילד עם תוספות דמיוניות אך טובות ומשולבות היטב.

בסופו של יום אני מניחה שאפלפלד רצה לשתף אותנו בערגה ובחום שהוא חש עת נזכר בבית הוריו ובבית סביו ואלו ליוו אותו במסע חייו. מדובר בתחושות שלא נעלמות לעת זקנה, נראה שעוצמתן רק הולכת וגואה. עוד גושפנקא לכך שהאדם אינו אלא ילד של נוף מולדתו.

לשפוט את יכולת הסופר על פי ספר אחד זו איננה מיקצועיות. אבל בחייאת, אני לא באקדמיה אלא בפורום קריאה, ואם להשתמש בחושיי האינטואיטיביים זה קביל כאן - אילן שיינפלד הוא סופר מוכשר בעירנו. בשלושים העמודים הראשונים של הספר זיהיתי תכופות ניצוצות עגנוניות (הכוונה היא לאסכולת שי עגנון) שמחד משכו אותי להמשיך לקרוא את הספר ומאידך אחזוני בעתה שמא לאורך קריאת כל הספר אצטרך להשתמש במילון עברי-עברי. חששותיי התבדו ואת הסקרנות מן השפה המליצית החליפה עלילה סוחפת ומעניינת.

כמה באמת מאיתנו שמעו על פיראטים יהודים? וכמה מאיתנו נתקלו בפיראט שהוא גם רבן? אז שמואל בן יצחק הוא כזה - רב חבלה ורב למהדרין.ועל המתח הזה נבנית העלילה , בין הלוחמנות ועזות הפנים שמאפיינות את לוחמי הים לבין הרכות והנועם שהיהדות מבקשת ממאמיניה לשדר. הסופר דואג לשפוך אור על אי השלמות ועל קבלתה, על המרדף בחיים אל הבלתי מושג ובעיקר על הצורך לשבת ולהביט על מה שיש לך ולהודות על כך ולא לחכות לערש דווי כדי להבין זאת.

יש בספר הרבה מן הפסיכולוגיה והרבה מין ההיסטוריה, ותוסיפו לכך שהשילוב הוא מאת שיינפלד אז זה יוצא מוצלח.

פגישה חד פעמית עם גננת בחנות הספרים שעבדתי בה שינתה את הסתכלותי על ספרי ילדים. היא אמרה לי שמאחורי כל ספר ילדים מסתתר מסר למבוגרים ושספרי הילדים הטובים ביותר הם בעלי המסרים הטובים ביותר. עד אז טעיתי לחשוב כי ספרי ילדים נשארו אי שם במעמקי זכרוני של שנות הילדות היפות והטובות ביותר. כחובבת פילוספיה ומשמעות התחלתי לשים לב לעניין דלעיל ולבחון אותו בדקויות רבות ויתרות, "משהו אחר" עבר את המבחן הזה.

מדובר בספר יפהפה. נכנסתי אל מסע חייו של משהו אחר בזכות ההתחברות אל האחרות שבו ודרך כך הבנתי את מנגנון הפעולה של אנשים שמרגישים אחרים. ואולי בעצם כולנו אחרים, ומה שנותר לנו הוא להבין זה את זה? משום התחושה הזו שהספר הוא על זמני לאורך כל תקופות חייו של האדם - בעיניי הוא צריך להכנס לקלאסיקה של ספרות ילדים (יתכן שכבר נכנס). אני זוכרת את עצמי אז בדוכן הספרים שעבדתי בו מתלבטת אם לקנות את ה"משהו המיוחד" הזה בעשרים שקלים או לאו ועד היום אני תוהה איך לא נעניתי בחיוב להרהור זה.

אז אני עדיין מחפשת את הספר בנרות ולכם (המבוגרים הילדים בנפשם) אני מייעצת לשים לב יותר לספרי ילדים שלא נופלים באיכותם מספרי מבוגרים ואפילו ליצור לכם מדף ספרי ילדות משלכם וש"משהו אחר" לא ייעדר ממנו. משהו אחר הוא ללא ספק משהו מיוחד :)

ספרים המתפרסמים בשל ספרים קודמים הוא דבר שאני משתדלת להתרחק ממנו. לא כמלאכתי בקודש נהגתי עם הספר הזה. רומן המכתבים אוגוסטוס קרץ לי בשל התקווה שהוא יהפוך את התוכן לקריא יותר ולקליט יותר לבת המאה ה-21, שאגב זה אכן כך, אולם משהו בסגנון הכתיבה הזה מוחמץ. מכיוון שהמחבר מסתייג בתחילה מאמיתות מוחלטת של התיאורים בספר, פעמים רבות תהיתי אם הכתוב בספר קרה או לא קרה וזו לחלוטין החמצה. אומנם כתיבה היסטורית היא סובייקטיבית לא פחות, אך ברובה קרובה לאמת, בספר הזה זה כלל לא מובטח והקורא צריך לקחת זאת בחשבון.

למרות זאת, הגעתי אל הספר בשל התשוקה שלי להכיר את העיר - רומא - טוב יותר. בספטמבר האחרון טיילתי בה, והרגשתי עוול על שאינני מבינה את ההיסטוריה העומדת מאחורי הארכיאולוגיה המפוארת של העיר. מפעל לא פחות מפואר של העיר שכ"כ הגניב אותי הוא תשתית מי השתייה הציבורית בעיר ובספר נכתב שבראשית הרעיון יושם על ידי אגריפה, אני רוצה להאמין שאמת קראתי ולא בדיה.
בין אם המידע על דמויות הרפובליקה בספר ותקופתן היה אמת מוחלטת ובין אם 50% אמת הרי שזה עדיף מאפס.

בוחרת להעניק ארבעה כוכבים לספר כי כתיבתו (תרגומו) עולה יפה עם תוכנו וכי בכל זאת אני לא ממהרת לפסול על הסף ספר שהצליח (ושוב - במידת האחוז הגבוהה מאפס אך לא בהכרח 100) להנגיש לי את התקופה.

קריאה מהנה רבותיי :)

את הספר רכשתי מספר שנים קודם לכן, בתחילת דרכי באקדמיה. עם חלוף הזמן, ובעיקר בשל ההתמקצעות בקריאת מאמרים אקדמאים הצלחתי לגשת אל הספר בצורה טובה יותר ולזרום עם קריאתו. היו חלקים שהרגשתי שקראתי מאמר בהיסטוריה יותר מאשר ספר פרוזה מתורגם, אולם אין לי תלונות על כך, שהרי אני אוהבת ספרים "כבדים". ובכל זאת מרגישה צורך להתריע בפני אוהבי הסיפורת שמדובר בספר שהוא נמצא על קו התפר שבין פרוזה לבין עיון (אגב, זו לא הסיבה לבחירת שם הספר).

הסיפור מתחיל בזמן מלחמת האזרחים בספרד שהתנהלה בהנצחתו של פרנקו, עריץ בעל שגעון גדלות, וממשיך אל זמנה של מלחמת העולם השנייה, במהלכה ספרד הפכה להיות פח אשפה של נאצים, פאשיסטים ומושחתים אחרים. זמן בין התפרים, הוא למעשה תקופה בחייה של סירה קירוגה/הריס הגוריק העוברת עליה תוך כדי עיסוקה בתפרים, שהרי היא תופרת. את הפשטות שבעבודתה היא מנצלת לצורך דברים גדולים יותר וכדרכה של מי שאישיותה חזקה, ההזדמנויות הללו נקרות בדרכה מבלי שהיא תחפש אחריהן.
בתוך כל סיפור המעטפת הגדול של התקופה, התוודעתי אל חייה של אישה פשוטה בתקופה מסובכת, שהחיים הובילו אותה להתעסק עם אנשים גדולים ומתוסבכים, והיא נשאבת אל ההתעסקות הזו בהסתבכות הזו, וכך עם הסיבוכיות הזו נרקמת עלילה יפה שתיאורי הרקע ההיסטורי נעדרים ממנה לרגעים אחדים בלבד.

אע"פ שנשמעתי מתלוננת בתחילת הביקורת, אהבתי את הספר מאוד. אם קורה שאני לא נוטשת ספר באמצע עלילתו, ולא כי אני מרגישה מחויבת לסיימו, מבחינתי זו סיבה טובה להעניק לו חמישה כוכבים. תהנו רבותיי מקריאות הספרים שלכם :)