אני חייבת להתוודות, אני "אוהבת" שואה. כוונתי במשפט זה אינה שאני בעד שואה, לא ולא אינני אדולף היטלר בשם בדוי למרות הרעיון המעניין, אלא אם כי שואה היא בין תחומי העניין שלי. כן כן, שואה זה תחום עניין לכל דבר. כפי שספרות ואומנות הם תחומי עניין כך גם שואה. ומה לנערה כמוני להתעניין בתחום זה? זוהי הסקרנות, ידידיי, והיא פורצת בתחומים שונים ושוברת את כל הגבולות. אולי שמתם ליבכם לכך שזוהי אינה ביקורתי הראשונה על ספר שואה (אשבע לכם כי זו לא תהיה גם האחרונה) אני קוראת הרבה בנושא, ולאו דווקא ספרים אשר נחשבים לגילי (בכלל לרוב אני קוראת ספרים אשר נחשבים "לא לגילי") אבל זהו ספר יוצא דופן ואקווה שככה גם תהיה הביקורת..
האם פעם יצא לכם לשאול עצמכם מדוע הגרמנים לא התנגדו לנאצים? אם אתם מתעניינים בנושא כמוני אשער כי לא פעם עלתה במוחכם שאלה כעין זו. אז הסכיתו ושמעו, בספר זה תקבלו עוד השערה או יותר נכון נסיון לתשובה. הכל התחיל בבית הספר התיכון גורדון בשיעור היסטוריה של כיתת הבוגרים בהנחייתו של בן רוס. כן כן, זה אמנם נשמע כלא קשור אך זה קשור בהחלט. בן רוס, מורה לא שיגרתי ולא מרובע מחליט להראות לתלמידים סרט על השואה, התוצאה צפויה, התלמידים פעורי פה. הם שואלים שאלות קשות אך הקשה מכולן היא שאלתה של לורי סונדרס, ילדה נבונה, יפה ועצמאית בדעתה ולא בדעתה (יש אשר אומרים לה כי היא עצמאית יותר מדי): " איך יכלו הגרמנים לשבת בשקט בשעה שהנאצים רצחו אנשים מסביב, ולומר שלא ידעו כלום?"
אינני מתיימרת להיות היסטוריונית אך אתן כמה דברים שיכלו לגרום לכך: הראשון הוא כי ידוע שהנאצים לא היו אנשים רעים אלא מושפעים. למען האמת הם היו מאוד מנומסים, "ג'נטלמנים" אפילו, הרושם שהם הותירו היה נהדר והגרמנים היו שבויים בו. השני הוא כי ידוע גם שהנאצים הסתירו את מחנות ההשמדה, אכן מרביתם של האנשים שאמרו כי הם לא ידעו לא ידעו. השלישי (אשר בו עוסק הספר והוא ככל הכנראה הדבר שהכי השפיע) הוא הלחץ החברתי. הנאצים היו קבוצה מאד חזקה בגרמניה של אז וקבוצה זו היתה גם מאוד בת השפעה על כל סובביה, אם זה היה להפחיד את כל מתנגדיה ואם זה היה לגרום לאנשים לחבב אותה, בפשטות "דיקטטוריה".
בן מחליט לנסות לענות לתלמידים על השאלה הזו דרך ניסוי שהוא עורך בכיתה: "הגל". "הגל" היא תנועה פאשיסטית אשר בה כולם "שווים" ולכולם יש כוח אחד: כוח הקבוצה. התלמידים נסחפים מידית אחרי הרעיון במידיות, מה גם כי הם מתייחסים אל "הגל" ביתר שאת, ומתייחסים אל בן כמנהיג. הם סוחפים תלמידים נוספים אחריהם, מכל הגילאים ומכל הסוגים, ומי שלא מצטרף מסתבך. "הגל" הופך יותר ויותר אלים ויותר ויותר מסוכן, אך רק תלמידים מעטים שמים ליבם על זה (בינהם גם לורי). מה סופו של "הגל"? האם באמת הוא ילמד את התלמידים שיעור חשוב לחיים?
מקווה כי בכל זאת הצלחתי לגרום לכם לקרוא את הספר,
נונו

אני חייבת להתוודות, אני "אוהבת" שואה. כוונתי במשפט זה אינה שאני בעד שואה, לא ולא אינני אדולף היטלר בשם בדוי למרות הרעיון המעניין, אלא אם כי שואה היא בין תחומי העניין שלי. כן כן, שואה זה תחום עניין לכל דבר. כפי שספרות ואומנות הם תחומי עניין כך גם שואה. ומה לנערה כמוני להתעניין בתחום זה? זוהי הסקרנות, ידידיי, והיא פורצת בתחומים שונים ושוברת את כל הגבולות. אולי שמתם ליבכם לכך שזוהי אינה ביקורתי הראשונה על ספר שואה (אשבע לכם כי זו לא תהיה גם האחרונה) אני קוראת הרבה בנושא, ולאו דווקא ספרים אשר נחשבים לגילי (בכלל לרוב אני קוראת ספרים אשר נחשבים "לא לגילי") אבל זהו ספר יוצא דופן ואקווה שככה גם תהיה הביקורת..
האם פעם יצא לכם לשאול עצמכם מדוע הגרמנים לא התנגדו לנאצים? אם אתם מתעניינים בנושא כמוני אשער כי לא פעם עלתה במוחכם שאלה כעין זו. אז הסכיתו ושמעו, בספר זה תקבלו עוד השערה או יותר נכון נסיון לתשובה. הכל התחיל בבית הספר התיכון גורדון בשיעור היסטוריה של כיתת הבוגרים בהנחייתו של בן רוס. כן כן, זה אמנם נשמע כלא קשור אך זה קשור בהחלט. בן רוס, מורה לא שיגרתי ולא מרובע מחליט להראות לתלמידים סרט על השואה, התוצאה צפויה, התלמידים פעורי פה. הם שואלים שאלות קשות אך הקשה מכולן היא שאלתה של לורי סונדרס, ילדה נבונה, יפה ועצמאית בדעתה ולא בדעתה (יש אשר אומרים לה כי היא עצמאית יותר מדי): " איך יכלו הגרמנים לשבת בשקט בשעה שהנאצים רצחו אנשים מסביב, ולומר שלא ידעו כלום?"
אינני מתיימרת להיות היסטוריונית אך אתן כמה דברים שיכלו לגרום לכך: הראשון הוא כי ידוע שהנאצים לא היו אנשים רעים אלא מושפעים. למען האמת הם היו מאוד מנומסים, "ג'נטלמנים" אפילו, הרושם שהם הותירו היה נהדר והגרמנים היו שבויים בו. השני הוא כי ידוע גם שהנאצים הסתירו את מחנות ההשמדה, אכן מרביתם של האנשים שאמרו כי הם לא ידעו לא ידעו. השלישי (אשר בו עוסק הספר והוא ככל הכנראה הדבר שהכי השפיע) הוא הלחץ החברתי. הנאצים היו קבוצה מאד חזקה בגרמניה של אז וקבוצה זו היתה גם מאוד בת השפעה על כל סובביה, אם זה היה להפחיד את כל מתנגדיה ואם זה היה לגרום לאנשים לחבב אותה, בפשטות "דיקטטוריה".
בן מחליט לנסות לענות לתלמידים על השאלה הזו דרך ניסוי שהוא עורך בכיתה: "הגל". "הגל" היא תנועה פאשיסטית אשר בה כולם "שווים" ולכולם יש כוח אחד: כוח הקבוצה. התלמידים נסחפים מידית אחרי הרעיון במידיות, מה גם כי הם מתייחסים אל "הגל" ביתר שאת, ומתייחסים אל בן כמנהיג. הם סוחפים תלמידים נוספים אחריהם, מכל הגילאים ומכל הסוגים, ומי שלא מצטרף מסתבך. "הגל" הופך יותר ויותר אלים ויותר ויותר מסוכן, אך רק תלמידים מעטים שמים ליבם על זה (בינהם גם לורי). מה סופו של "הגל"? האם באמת הוא ילמד את התלמידים שיעור חשוב לחיים?
מקווה כי בכל זאת הצלחתי לגרום לכם לקרוא את הספר,
נונו