ביקורת ספרותית על אמון: סבא שלי היה יורה בי מאת ג'ניפר טגה
ספר טוב

---

מה קורה כשיום אחד מגלה אדם סוד נוראי מעברו, סוד בקנה מידה גלובלי? סוד שמגלים אינו דבר משמח ומה שגילתה ג'ניפר טגה היה מעורר פלצות. הסוד מתגלה כשג'ניפר מגלה ספר העוסק באמה בספריה הציבורית ולגמרי במקרה, אותה אם שמסרה אותה לאומנה ולא לקחה אותה בחזרה. דרך האם, והספר, מגלה גנ'יפר שהיא למעשה נכדתו של אמוׂן גֶת, מפקד מחנה פלאשוב בפולין. מי שראה את הסרט רשימת שינדלר זוכר בוודאי את סצינת המפקד היושב על המרפסת ויורה להנאתו ביהודים העוברים תחתיו במחנה. מעורר פלצות כמו שזה נשמע וכמו שזה נראה בסרט.
ג'ניפר מגלה זאת כשהיא בת שלושים פלוס, אם לשני ילדים. בעצמה היא בת לבתו של גת, שהיתה בקשר עם אב ניגרי ולכן היא כהת עור בעצמה ומטבע הדברים מועמדת לחיסול ע"י ארי כמו אמון גת.
מרגע גילוי הספר אין לה שקט. בשנות העשרים שלה היה לג'ניפר קשר עם ישראל, בה למדה ובה שתיים מחברותיה הנאמנות ביותר. היא יודעת עברית. היתה כאן טרם גילתה את עברה מעורר הפלצות ועכשיו היא צריכה איכשהו לספר לחברותיה הישראליות מי היא. קשה לה לספר מפני שבהחלט יכול להיות שמישהו ממשפחתן סבל בשואה.
בין לבין היא מבקרת בפולין ומנסה לעורר לחיים בדמיונה את שאול התחתיות שהיה המקום שסבה פיקד עליו ולא נותר ממנו דבר פרט לאנדרטה.
הספר מחולק לשניים: החלק בו ג'ניפר טגה מדברת בגוף ראשון. היא מספרת את העובר עליה. בחלק השני מעורבת העיתונאית הצרפתיה ניקולה זלמייר, המביאה חומר רקע. החלקים משתלבים היטב.
קשה לדרג את טיבו של הספר. זו לא אוטוביוגרפיה של ממש, ספר שואה שאינו סיפור שואה וכך הלאה. אלא שהספר כל כך מיוחד ויוצא דופן שהוא ראוי לקריאה כך או כך.
הסיום מצמרר כשג'ניפר מתלווה לאחד ממסעי פולין, כשתלמידי המסע הם מקיבוץ אילות, הקיבוץ בו גרה אחת מחברותיה הנאמנות בישראל. מותיר עור ברווז.

» ביקורות נוספות של מורי
» ביקורות נוספות על אמון: סבא שלי היה יורה בי