כל מי שראה את הסרט "רשימת שינדלר", ואני מניח שמדובר ברוב מי שקורא מילים אלו, זוכר את הדמות האיומה של אֵמוֹן גֵּת, המפקד הסדיסט של מחנה הריכוז פלאשוב שיורה באנשים להנאתו מהמרפסת של ביתו, שהשקיפה על מחנה הריכוז. 62 שנים אחרי שאמון גת נתלה בסמוך למחנה הריכוז שבו רצח אלפי אנשים (מסתבר שיש סרטון ביוטיוב של ההוצאה להורג), בשנת 2008, ג'ניפר טגה אישה גרמניה בת 38, חצי שחורה, מעלעלת בספר בספריה העירונית שלה, ומגלה לתדהמתה שאמון גת הוא סבא שלה.
כיצד ואיך היא לא ידעה דבר על כך? תצטרכו לקרוא בספר. בכל אופן, כך מתחיל הספר הזה הזה שהוא מטען כבד מאוד איך שלא תהפכו אותו. מסמך אנושי לא פשוט לקריאה, לא קל לעיכול, והאמת ניתנת להיאמר, ג'ניפר, לא עושה לעצמה חיים קלים, לא כותבת דרמה סוחטת דמעות, אלא מספרת את הסיפור המטלטל שלה כפי שהוא.
הספר עצמו הוא הסיפור על הגילוי ועל השבר שבעקבותיו. סיפור תיעודי שנכתב בשותפות, והוא כתוב לסרוגין על ידי ג'ניפר, בגוף ראשון, ועל ידי העתונאית ניקולה זרמייר, המשלימה את הסיפור ומגבה אותו עם העובדות ההיסטוריות, ובנוסף מספרת על הדמויות ועל התגובות שלהם בשעת אמת מבחוץ.

נכון, קשה לנו כיהודים לחוש אמפתיה לדור השני ולדור השלישי של פושעי הנאצים, אבל האמת היא שהקריאה לא הרגישה ככזו שדורשת את האמפתיה. זה פשוט מסמך מרתק, שמביא זוית ייחודית על החיים בגרמניה שאחרי המלחמה כפי שהם. מחקרים מלמדים שהתגובות של צאצאי הנאצים לא אחידות, יש כאלו, בעיקר בדור הראשון שאחרי המלחמה, שנשארו מעריצים, כמו הסבתא של ג'ניפר, אשתו של אמון, יש כאלו שכל חייהם היו מסוכסים עם העבר, ונעו בין הכחשה, לגינוי או הערצה, כמו אמא של ג'ניפר, ויש כאלו שניסו למחוק כל קשר עם הפושעים הנאצים, כמו אחייניתו של הימלר שעברה עיקור מרצון, והיא לא היחידה (מי שהנושא מעניין אותו, כדאי לצפות בסרט "ילדי היטלר").

לא מזמן ציינו 80 שנים ליום הפלישה לצרפת. הניצולים הולכים ומתמעטים, החיילים שלחמו באותה מלחמה ועדיין חיים הם בני מאה. אז לא מדובר בספרות גדולה, או באיזה אפוס היסטורי מרתק, אבל כן מדובר בתיעוד מקומי, משפחתי, קטן, אבל מעורר עניין, ושגם ממנו עולה התובנה כמה הגלים של מלחמת העולם השניה, אלו שמעל פני השטח, ואלו שמתחתם עדיין ממשיכים לסעור בכל כך הרבה מקומות בעולם, בכל כך הרבה משפחות, אצל כל כך הרבה אנשים.
פתאום הפסוק התיאולוגי-פילוסופי "אבות אכלו בוסר, ושיני בנים תקהינה", שקולמוסים רבים נשברו עליו, מקבל עוד משמעות. מתברר שכן, יש דברים, שהצאצאים לנצח ישאו על גבם, מעין אות קין, בלי שניתנה להם אפשרות לבחור, ובלי יכולות מילוט. אבל הם כן יכולים לבחור מה לעשות עם זה, ומהספר נראה שג'ניפר, אחרי הכל, בחרה בחירה ראויה.

"אשמה אי אפשר להוריד, אבל רגשי אשמה אפשר גם אפשר".

יום אחד באופן מקרי לחלוטין, בביקור קצר בספרייה שליד ביתה, שולפת ג'ניפר ספר מהמדף. היא מבחינה כי השמות עליהם מסופר מוכרים לה. האם ישנו סיכוי שהספר מספר על בני משפחתה? באמצע חייה, כשהיא בת 38, מגלה ג'ניפר טגה שהיא נכדתו של אמון גת, מפקד מחנה פלאשוב.

ספר שמצליח לטלטל, לגעת, לרגש ובעיקר לספר סיפור יוצא דופן אודות ילדה מאומצת שנסיבות חייה הובילו אותה לגלות כי היא צאצאית של נאצי. ג'ניפר יוצאת למסע כדי לגלות אודות משפחתה- מדוע הסתירו ממנה את המידע כל השנים? האם הוריה המאמצים ידעו על כך? מדוע אמה שלחה אותה לאימוץ ולא סיפרה לה מעולם מהיכן הגיעה?

זיכרון השואה מוצג כאן מעיניים של דור שלישי למפקד נאצי אכזר וחסר רחמים. אנו עוברים עם ג'ניפר מסע עוצר נשימה בו היא מגלה דברים רבים על העבר הקשה של משפחתה ובכך מצליחה לענות על שאלות רבות ולהחזיר שליטה לחוסר הוודאות שאפף אותה כל חייה.

זהו סיפור אמיתי, ארוך ומפרך שכתוב בצורה מעניינת וסוחפת. דמותה של ג'ניפר מעוררת הערצה ורצונה לדעת מהיכן הגיעה מצליח לשאוב את הקורא אל תוך סיפור לא פשוט אך משמעותי ביותר. הספר בנוי בצורה כזו שאנו עוברים את המהלך עם הדמות הראשית מתחילת הגילוי ועד הסוף שהוא כאמור, סגירת המעגל וההשלמה.

מרגש, רלוונטי יותר מתמיד ובעיקר מעשיר את הידע על נושא השואה מזווית קצת אחרת.

"גם אם הכל עצוב נורא, אל תאבדי את האמון שלך בטוב שבאדם, בכל אדם".

מה קורה כשיום אחד מגלה אדם סוד נוראי מעברו, סוד בקנה מידה גלובלי? סוד שמגלים אינו דבר משמח ומה שגילתה ג'ניפר טגה היה מעורר פלצות. הסוד מתגלה כשג'ניפר מגלה ספר העוסק באמה בספריה הציבורית ולגמרי במקרה, אותה אם שמסרה אותה לאומנה ולא לקחה אותה בחזרה. דרך האם, והספר, מגלה גנ'יפר שהיא למעשה נכדתו של אמוׂן גֶת, מפקד מחנה פלאשוב בפולין. מי שראה את הסרט רשימת שינדלר זוכר בוודאי את סצינת המפקד היושב על המרפסת ויורה להנאתו ביהודים העוברים תחתיו במחנה. מעורר פלצות כמו שזה נשמע וכמו שזה נראה בסרט.
ג'ניפר מגלה זאת כשהיא בת שלושים פלוס, אם לשני ילדים. בעצמה היא בת לבתו של גת, שהיתה בקשר עם אב ניגרי ולכן היא כהת עור בעצמה ומטבע הדברים מועמדת לחיסול ע"י ארי כמו אמון גת.
מרגע גילוי הספר אין לה שקט. בשנות העשרים שלה היה לג'ניפר קשר עם ישראל, בה למדה ובה שתיים מחברותיה הנאמנות ביותר. היא יודעת עברית. היתה כאן טרם גילתה את עברה מעורר הפלצות ועכשיו היא צריכה איכשהו לספר לחברותיה הישראליות מי היא. קשה לה לספר מפני שבהחלט יכול להיות שמישהו ממשפחתן סבל בשואה.
בין לבין היא מבקרת בפולין ומנסה לעורר לחיים בדמיונה את שאול התחתיות שהיה המקום שסבה פיקד עליו ולא נותר ממנו דבר פרט לאנדרטה.
הספר מחולק לשניים: החלק בו ג'ניפר טגה מדברת בגוף ראשון. היא מספרת את העובר עליה. בחלק השני מעורבת העיתונאית הצרפתיה ניקולה זלמייר, המביאה חומר רקע. החלקים משתלבים היטב.
קשה לדרג את טיבו של הספר. זו לא אוטוביוגרפיה של ממש, ספר שואה שאינו סיפור שואה וכך הלאה. אלא שהספר כל כך מיוחד ויוצא דופן שהוא ראוי לקריאה כך או כך.
הסיום מצמרר כשג'ניפר מתלווה לאחד ממסעי פולין, כשתלמידי המסע הם מקיבוץ אילות, הקיבוץ בו גרה אחת מחברותיה הנאמנות בישראל. מותיר עור ברווז.

הספר הזה הוא מזן הספרים הביוגרפים, שלאחר שמגיפים את הדף האחרון, עוצמים את העיניים, ונוטלים נשימה עמוקה, עד שחשים שהחמצן חילחל היטב לתוך הנימים.

הביוגרפיה הזו מתחילה במפגש של ג'ניפר עם ספר בסיפריה.
מה מיוחד במפגש הזה?
הרי אי אפשר לפגוש משהו אחר חוץ מספרים וכתבי עת בסיפריה, לא?

ציטוט עמוד 9: "קורות חייה של מוניקה גת, בתו של מפקד מחנה הריכוז מתוך "רשימת שינדלר". מוניקה גת! אני מכירה את השם הזה. זה שמה של אמי. אמי שמסרה אותי למוסד לילדים ולא ראיתי אותה שנים רבות." גם שמי היה פעם "גת", נולדתי עם השם הזה, על המחברות הראשונות שלי בבית הספר כתבתי "ג/ניפר גת" עד שאמי מסרה אותי לאימוץ וקבלתי עלי את שמם של הורי המאמצים. הייתי אז בת שבע."

בדפדוף ראשוני בספר ג'ניפר מגלה בו תמונות של האם, ושל הסבתא רות אירנה גת, ובהגיעה לסוף הספר, בעמודו האחרון, היא מוצאת ביוגרפיה שנפתחת במילים: "מוניקה גת נולדה ב-1945 בבאד טולץ"... הפרטים הללו מוכרים לג'ניפר, הם מופיעים במסמכי האימוץ שלה. מהנקודה הזו מתחילות להישאל על ידי ג'ניפר, שאלות, ולמסע הזה אנחנו מצטרפים.

מדוע האם לא סיפרה לה על כך? האם היא נטולת משמעות בעיני האם? מי זה אותו אמון גת? מה הוא עשה? מה הקשר שלו לסרט "רשימת שינדלר"? מדוע איש לא אמר לה את האמת? האם כולם ידעו ושיקרו לה במשך כל השנים הללו?

ג'ניפר נולדה ב-29.6.1970 למוניקה גת ואב ניגרי. בגיל 4 שבועות הועברה למוסד קתולי לילדים, ובגיל שלוש הועברה למשפחת אומנה, כשאותה משפחה, אימצה אותה רשמית, בהיותה בגיל שבע. ג'ניפר הצטרפה לשני אחיה החורגים מתיאס ומנואל. בגיל שבע נותק לחלוטין הקשר, בינה לבין האם-מוניקה. כיום היא נשואה לגץ טגה השקט, והממעט במילים. להם שני בנים, שעליהם ג'ניפר חושבת, כיצד ישפיע "הסיפור שלה" על עתידם.

מאותו מפגש עם הספר, ג'ניפר קוראת את כל מה שהיא מוצאת על אמון גת. גיטאות בפולין, מעשי רצח, כלבים ששוסו בבני אדם, שמות של נאצים ידועים: הימלר, גבלס, גרינג, ולאט לאט, מתחילה לחלחל לתודעתה שהדמות בסרט של "רשימת שינדלר", היא דמות אמיתית. – אמון גת היה הסבא של ג'ניפר, והיא נכדה של רוצח! (בסרט "רשימת שינדלר" הדמות גולמה על ידי השחקן רייף פינס).

ניקולה זלמייר (הקול השני הכותב), מאירה את דמותה של ג'ניפר, לאורך הספר ומתארת את ג'ניפר טגה כאישה בטוחה, סקרנית, הרפתקנית וככל שהיא מדברת על משפחתה ידיה רועדות והיא בוכה.

אני משוכנעת שלכל מי שצפה בסרט "רשימת שינדלר", זכורה לו הדמות של מפקד מחנה "פלאשוב", "חברו" של אוסקר שינדלר ורוצח היהודים-אמון גת. דמות מאוסה שנהנה לענות אנשים, פסיכופת, אכזר ורשע, שעמד על הגזוזטרה של הווילה שלו, וירה באסירים היהודים כהתעמלות בוקר.

אמון גת הרשע הובא למשפט ב-1946, ונתלה בקראקוב כשאפרו פוזר בנהר הוויסלה. בת זוגו – רות אירנה – הסבתא האהובה של ג'ניפר, הכחישה את פשעיו ובשנת 1983 התאבדה.

אמון גת הואשם באחריות להרג של 8000 בני אדם בפלאשוב, וברצח של כ-2000 בני אדם בעת פינוי הגטו בקראקוב, ומעשי רצח נוספים בעת פינוי הגיטאות טארנוב, ושבנייה ב-1943.

העדים שאמון גת הזמין למשפט העידו נגדו או לא הופיעו, והוא כמובן עד יומו האחרון, הכחיש את המעשים שיוחסו לו.

עמוד 60: "פרקליט המדינה הפולני דרש גזר דין מוות ואמר בדברי הסיכום שלו: אתם מתבקשים כאן לחרוץ את דינו של אדם שהיה לאגדה עוד בימי חייו... בתור ההתגלמות המודרנית של השטן התנכ"י".

ב-13.9.1946 אמון גת, הובל לגרדום שמילותיו האחרונות היו "הייל היטלר". יימח שמו!

כל הביוגרפיה כתובה על ידי שתי נשים. בפונטים שונים בליווי תמונות אוטנטיות, כאשר ג'ניפר כותבת בגוף ראשון ואילו ניקולה זלמייר כותבת בגוף שלישי.

ג'ניפר גדלה בסביבה של ילדים בלונדינים, וגם הוריה המאמצים היו בהירים. היא לעומת זאת הייתה כהת עור, בת תערובת, גבוהה, בעלת רגלים דקיקות, והילדה השחורה היחידה בוואלדטרודרינג (שכונה ירוקה ושקטה במינכן).

מטרידות את ג'ניפר מיני מחשבות: האם הסבא הוריש לה ולילדיה, דבר מה ממזגו, ועוד במיוחד שגם הסבתא, נטלה גלולות נגד דיכאונות והזיות, וגם אימה אושפזה בעבר במחלקה פסיכיאטרית. האם גם היא משתגעת? למרות שהסבתא העניקה לה ביטחון ונחמה, עם גילוי הספר על המשפחה, נשלל היחס החיובי שחשה ג'ניפר כלפי סבתה.

סיפור משפחתה משפיע עליה, והיא פונה לעזרה מקצועית. הפיסיכונליטקאי ברינדל מאבחן אצל ג'ניפר טראומה כפולה... ציטוט עמוד 25: "האימוץ, ומאוחר יותר גילוי סיפור המשפחה". ... והוא מוסיף "נורא מה שעבר על גברת טגה. עצם הבאתה לאוויר העולם הייתה הרי פרובוקציה. האם, מוניקה גת, הרתה לגבר ניגרי, במינכן של תחילת שנות השבעים זה לא היה דבר מובן מאליו כלל וכלל. שבתו של מפקד מחנה ריכוז תנהג כך, מי היה מעלה דבר כזה על דעתו."

כשהוריה המאמצים מקבלים את הספר לידיהם, הם מזועזעים לא פחות ממנה, וחשים שהקרקע רועדת תחת רגליהם.

מי היה אמון גת?

הרשע הזה נולד ב-11.12.1908 והיה בן יחיד למשפחה קתולית. הוריו באו ממשפחה ענייה, אך התעשרו בזכות המסחר בספרים. הוא עזב את הפנימייה אליה נשלח לאחר כתה י', ובגיל 17 התלהב מהרעיונות הימניים-לאומניים, והצטרף לארגוני נוער פשיסטי. ב-1931 הצטרף למפלגה הנאצית NSDAP - , ולאחר מכן לאס.אס.

עמוד 37: "אמון גת הפגין עד מהרה את קשיחותו, באס-אס הוא למד להרוג".

הוא נישא פעמיים שכל מטרתו הולדת צאצאים "אריים"!

סיפור החיים הזה מאלץ את ג'ניפר, להתמודד עם שורשים ומעשים של סבא אכזר ונתעב. בספר ג'ניפר מתייחסת לכמה תובנות לדוגמא: זכות הבחירה, אוסקר שינדלר המציל, האיש הטוב, מול אמון גת הרוצח והאכזר. מאידך גיסא, היא מציינת את צאצאי הרייך, וחושבת על התמודדותם עם העבר וגם דור ההמשך, השני והשלישי.

בעניין דור ההמשך ולאוהבי הסרטים, אני ממליצה לכם לצפות בסרט המוקרן בימים אלה בבתי הקולנוע "מבוך השקרים". בסרט הזה תפגשו את דור ההמשך, ותיזכרו בסיפורה הביוגרפי של ג'ניפר טגה.

מאוד אהבתי את הקשר של ג'ניפר למדינה, ועל חוויותיה במשך שהותה כאן.

התרגשתי יחד איתה כאשר היא כותבת בעמוד 205: "אני עומדת רגע במקומי. אחר כך אני צועדת קדימה, נעמדת לפני האנדרטה ומניחה באטיות את הפרחים. אחר-כך אנחנו שרים את "התקווה", ההמנון הלאומי של ישראל. תקווה."

מי היה מאמין שהסבא של ג'ניפר, הוא אמון גת הנאצי, והיא זו שתניח את הזר בטקס לזכר קרבנות פלאשוב?

ספר משובח שגרם לי בסיומו לשתף את בת אחותי- שקד, שהשנה ביקרה בפולין במסגרת לימודיה. לאחר השיחה עימה, הבנתי עד כמה חשוב "כן" להשתתף במסע לפולין. לדבריה, רק אחרי הביקור במקום, וצפייה בסרט "רשימת שינדלר" במטוס: "היא חושבת" שאולי היא הצליחה להבין מה היה שם. והיא רק חושבת... מעניין מה יגידו הדורות הבאים...

ספר מעולה, משובח, מיוחד, כתיבה נהדרת, נוח לקריאה, מרתק, מטלטל, וכואב.
מה אתם חושבים:
האם אמון גת היה יורה בג'ניפר טגה?
האם ג'ניפר תצליח להשתחרר מהעבר?
מה יהיה על שני ילדיה? איך הם ירגישו שיגדלו ויגלו שהסבא-רבא שלהם היה הקצב ממחנה פולאשוב?

מומלץ בחום ולא אגזים אם אכתוב "ספר חובה"!

"אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה"

לי יניני

ספר שהוא מסע גילוי, של נכדה את סבה שהיה איש SS ומפקד מחנה ריכוז פלשוב. אדם שהוא אבטיפוס לקלגס נאצי שצבר עבר עשיר של הוצאות להורג, פיקוד על חיסול כמה גטאות, הקמה של מחנה השמדה ועוד ועוד.
הכותבת, עושה מסע להבנת התהליכים שיוצרים מפלצת, וזאת במקביל להתנהגות המשפחה הקרובה , אשתו ( סבתה של הסופרת) בתו, (אמה) ואפילו העוזרת היהודיה שנלקחה לשרת אותו.
לא לטעות, ג'ניפר טגה , הנכדה היא כהת עור, בתחילה חשבתי כי מדובר באיאן חריסי, הסופרת ההולנדית שכתבה על האיסלאם, אבל התברר שאין טעות.
הסופרת היתה בישראל לפני היוודעה אל עברה ( היא ילדה מאומצת).
כמו חלק מהאנשים שמידע דרמטי בעברם מתגלה, היא מתחילה בחיפוש כירורגי של פרטים כדי להשלים את התמונה.
מתווספת לזה הדייקנות הגרמנית, ומתקבל ספר מרגש ומלא תובנות כיצד חיו בסביבת מפלצת כזו, ( טוב מאוד - אישתו העריצה אותו), מה המנגנונים של הדחקה ( לשמוע מוזיקה קלסית בעוצמה כדי להמנע משמיעת היריות שלו ממרפסת הבית אל שוכני המחנה), וההשפעה על הדור השלישי שלאחר המלחמה של שושלות משפחות הנאצים.
הסיום מרגש לא פחות, לא אחשוף לפניכם אותו כי פשוט צריך לקרוא את זה.
צורת הכתיבה של ג'ניפר טגה, יוצרת חציצה קלה בזמן הקריאה. היתה לי הסתכלות מרוחקת על אמון גת,החלאה, סבה של הכותבת.
ההשפעה של הגילויים והדרך שבחרה לטפל בהם מרתקת.
ספר ראוי לקריאה.

הספר הזה נכנס לרשימה שלי ברגע שנתקלתי בו לראשונה. זה נראה ספר מעניין: מדבר על השואה, כך שמעתי – אז למה על הכריכה מופיעה אישה כהת עור? ולמה סבא שלה היה יורה בה? מיהו בכלל סבא שלה?
- - - - - - - - - -


"...באחד הימים נכנס אמון גתה לביקור במפעל. חרדה איומה נפלה על כל העובדים, ביקורים כאלה אף פעם לא הסתיימו בטובות. הוא עמד ליד הכניסה המוארת, סוקר את קרבנותיו וחושב במה לשעשע את עצמו הפעם. גתה אהב להתעסק עם דמויות בולטות, זה הווה אתגר מיוחד למוחו הסדיסטי..." (שריקות)

"כשאמון גת הרג מישהו, הוא הורה לחסל מיד אחר כך גם את קרוביו של זה, משום שלא רצה לראות "אנשים לא מרוצים" במחנה." (סבא שלי היה יורה בי)

- - - - - - - - - -

מה אומר לכם השם אמון גת?
לא צפיתי ברשימת שינדלר (אני מחפשת אותו כבר יובלות ללא הצלחה. אשמח לקישור.) ומשום מה אחרים נקשרים בתודעתי כשאומרים לי לשלוף כמה שמות של בכירי הנאצים: הימלר, היידריך, שפר, מנגלה, כל החבורה הרגילה.

על גתה קראתי לראשונה בספר "שריקות". זהו הספר ממנו נלקח הציטוט הפותח. הוא נכתב ע''י חווה רוזנברג. אני מניחה שרובכם המוחלט לא קראתם אותה מעולם למרות ספריה הרבים, כיוון שמדובר בסופרת חרדית.
מאז, אני מניחה שלא קראתי עליו יותר, כי השם מאד מטושטש בזכרוני. לא ידעתי עד כמה הוא היה מפלצת, כיון שלצערנו יש הרבה מפלצות אחרות לקרוא עליהן. לקח לי גם קצת זמן לקלוט שמדובר באותו אדם, כי בספר שריקות הוא מכונה "גתה".

בכל מקרה, קראתי את שני הספרים במקביל: את הספר של ג'ניפר, נכדתו של המפקד הנאצי השטני, ואת הפרק בספר "שריקות" שמדבר על גת, גם הוא נכתב כביכול מנקודת מבטה של בת הדור השלישי לניצולי השואה.
ההקבלה הזאת עניינה אותי, וגם לה יש התייחסות בספר: ההשוואה בין הנכדים, בין בני הדור השלישי. למרות השוני הזועק, יש הרבה מן המשותף.

- - - - - - - - - -

"לא כל האנשים נולדו רעים" שר שלמה ארצי ב"ארץ חדשה", ולפעמים נחמד לראות שהבנאדם צדק.
במיוחד אם מדובר בנכדה של איש רע, אחד הרעים שניתן להעלות על הדעת. טוב לדעת שתכונות שליליות אינן בהכרח גנטיות.

"מה היה אומר על נכדה שחורה, שאם לא די בכך, גם מדברת עברית? בעיניו הייתי כתם בושה. סבא שלי בטח היה יורה בי."
יופי שהשורה הזאת נבחרה לשמש כשמו של הספר. אם אדם הוא נכדו של אדם כזה, והוא אינו בטוח שסבא שלו היה יורה בו –
יש לו הרבה במה להתבייש.

אם היו מבקשים ממני לבודד מכל הספר את הפסקה שתתמצת את המסר העיקרי שלו, הייתי בוחרת דווקא בציטוט של הלן,
המשרתת של אמון גת:
"אמון גת ואוסקר שינדלר, בידי שניהם היה כוח. האחד ניצל אותו כדי להרוג – האחר כדי להציל בני אדם.
הדוגמא שלהם מלמדת: לכל אחד יש בחירה."

ספר מעניין מאד, על דור שני ושלישי לצורר נאצי אכזרי ומרושע במיוחד. לא נתקלתי מעולם בספר או סרט שעוסקים בנושא דור ההמשך בגרמניה, והספר מעלה שאלות רבות בעניין האשמה, אחריות, גנטיקה, בחירה או גורל חתום.
ג'ניפר נמסרה לאימוץ בגיל צעיר, ומגלה את עובדת היותה נכדתו של נאצי לקראת גיל 40.

על אימה היא יודעת בעיקר מסרטים וריאיונות שערכו איתה בהקשר לאביה, האם לא מעוניינת בקשר הדוק גם כשזו מנסה להתקרב. מעניין לצפות ביוטיוב בסרטונים על אימה כדי להשלים את התמונה.
https://www.youtube.com/watch?v=CAZzR9mV3Zo

מעניין במיוחד לראות כיצד גם ג'ניפר וגם אימה מתקשות להשלים עם מעורבותה ואחריותה של מי שהיתה פילגשו של אמון גות וסבתה של ג'ניפר, רות אירנה קלדר. לג'ניפר זכרונות ילדות ראשונים טובים מסבתה כמי שהיתה האדם היחיד שנתן לה להרגיש שייכת. קשה לה לחבר את הקונפליקט בגילוי שהיא חייתה עם נאצי, הייתה עדה לכל מעשיו והעלימה עין מהזוועות שהתרחשו סביבה.
גם אימה של ג'ניפר ממשיכה לדבוק בשקרים שהיא שמעה בילדותה וקשה לה להפנים את האמת בנוגע לחלק שהיא נטלה כבת זוג של רוצח נאצי אכזרי. בסרטון המצורף רואים את ההכחשה ('she didnt see anything...the camp was down.....that's what she said' ) וההתפכחות המסוימת לאחר פגישתה עם ניצולת השואה, הלן רוזנצוויג, ומי שהיתה משרתת בוילה בו התגוררו אמון גות ופילגשו רות אירנה קלדר במחנה פלשוב מטרים בודדים ממחנה הריכוז עליו פיקד אמון גות ושבו התרחשו מעשי זוועה בראשותו.

הספר הזה מוכיח עד כמה סיפורי חיים יכולים להיות בלתי נתפסים ששום סרט הוליוודי ישווה להם. ג'ינפר מגלה בגיל 38 שהיא נכדתו של אמון גת, וזה מתווסף לכך שאימה נטשה אותה בילדותה ושהיא תוצר מערכת יחסים בין אישה לבנה וגבר שחור...היא חוקרת את עברה וחושפת בספר נדבך ועוד נדבך מחייה המדהימים. ספר נהדר מומלץ בחום

מצויין!
הספר הוא מסמך אישי מסקרן ונוגע כאחד.
בעת הקריאה,הרגשתי שאני מלווה את הסופרת צעד אחר צעד, מרגע הגילוי על היותה נכדתו של אמון גת ועד להשלמה עם אילן היוחסין שלה.
ג'ניפר טגה מצליחה להעביר את תחושותיה ויוצרת תחושת הזדהות עם הקורא. מצאתי את עצמי לא אחת שואל את עצמי כיצד אני הייתי מגיב אם הייתי במקומה... האם הייתי נסער? אדיש? אולי הייתי עובר את כל קשת הרגשות שעברה ג'ניפר? אולי רק חלק מהם?
אלה שאלות שלנצח לא תהיה לי תשובה עליהם. אך הסיפור של ג'ניפר נוגע ללב למרות הכל.
הכתיבה אינה מקצועית, אך אולי דווקא בגלל זה היא מושכת להוסיף ולקרוא "רק עוד עמוד אחד" (כשברור שיהיו אלה הרבה יותר)

הטוב: ספר מצויין, מעניין ומרגש.
הרע: אולי קצת חסרו לי תיאורים נוספים של מעשיו של אמון גת. אך בסופו של יום, הספר לא עוסק באיש, אלא יותר בצאצאיו.
המכוער: נושא קשה, מן הסתם. אבל מועבר בעדינות במטרה לספר סיפור אישי ולא לזעזע.