ביקורת ספרותית על אמון: סבא שלי היה יורה בי מאת ג'ניפר טגה
ספר טוב

---

כל מי שראה את הסרט "רשימת שינדלר", ואני מניח שמדובר ברוב מי שקורא מילים אלו, זוכר את הדמות האיומה של אֵמוֹן גֵּת, המפקד הסדיסט של מחנה הריכוז פלאשוב שיורה באנשים להנאתו מהמרפסת של ביתו, שהשקיפה על מחנה הריכוז. 62 שנים אחרי שאמון גת נתלה בסמוך למחנה הריכוז שבו רצח אלפי אנשים (מסתבר שיש סרטון ביוטיוב של ההוצאה להורג), בשנת 2008, ג'ניפר טגה אישה גרמניה בת 38, חצי שחורה, מעלעלת בספר בספריה העירונית שלה, ומגלה לתדהמתה שאמון גת הוא סבא שלה.
כיצד ואיך היא לא ידעה דבר על כך? תצטרכו לקרוא בספר. בכל אופן, כך מתחיל הספר הזה הזה שהוא מטען כבד מאוד איך שלא תהפכו אותו. מסמך אנושי לא פשוט לקריאה, לא קל לעיכול, והאמת ניתנת להיאמר, ג'ניפר, לא עושה לעצמה חיים קלים, לא כותבת דרמה סוחטת דמעות, אלא מספרת את הסיפור המטלטל שלה כפי שהוא.
הספר עצמו הוא הסיפור על הגילוי ועל השבר שבעקבותיו. סיפור תיעודי שנכתב בשותפות, והוא כתוב לסרוגין על ידי ג'ניפר, בגוף ראשון, ועל ידי העתונאית ניקולה זרמייר, המשלימה את הסיפור ומגבה אותו עם העובדות ההיסטוריות, ובנוסף מספרת על הדמויות ועל התגובות שלהם בשעת אמת מבחוץ.

נכון, קשה לנו כיהודים לחוש אמפתיה לדור השני ולדור השלישי של פושעי הנאצים, אבל האמת היא שהקריאה לא הרגישה ככזו שדורשת את האמפתיה. זה פשוט מסמך מרתק, שמביא זוית ייחודית על החיים בגרמניה שאחרי המלחמה כפי שהם. מחקרים מלמדים שהתגובות של צאצאי הנאצים לא אחידות, יש כאלו, בעיקר בדור הראשון שאחרי המלחמה, שנשארו מעריצים, כמו הסבתא של ג'ניפר, אשתו של אמון, יש כאלו שכל חייהם היו מסוכסים עם העבר, ונעו בין הכחשה, לגינוי או הערצה, כמו אמא של ג'ניפר, ויש כאלו שניסו למחוק כל קשר עם הפושעים הנאצים, כמו אחייניתו של הימלר שעברה עיקור מרצון, והיא לא היחידה (מי שהנושא מעניין אותו, כדאי לצפות בסרט "ילדי היטלר").

לא מזמן ציינו 80 שנים ליום הפלישה לצרפת. הניצולים הולכים ומתמעטים, החיילים שלחמו באותה מלחמה ועדיין חיים הם בני מאה. אז לא מדובר בספרות גדולה, או באיזה אפוס היסטורי מרתק, אבל כן מדובר בתיעוד מקומי, משפחתי, קטן, אבל מעורר עניין, ושגם ממנו עולה התובנה כמה הגלים של מלחמת העולם השניה, אלו שמעל פני השטח, ואלו שמתחתם עדיין ממשיכים לסעור בכל כך הרבה מקומות בעולם, בכל כך הרבה משפחות, אצל כל כך הרבה אנשים.
פתאום הפסוק התיאולוגי-פילוסופי "אבות אכלו בוסר, ושיני בנים תקהינה", שקולמוסים רבים נשברו עליו, מקבל עוד משמעות. מתברר שכן, יש דברים, שהצאצאים לנצח ישאו על גבם, מעין אות קין, בלי שניתנה להם אפשרות לבחור, ובלי יכולות מילוט. אבל הם כן יכולים לבחור מה לעשות עם זה, ומהספר נראה שג'ניפר, אחרי הכל, בחרה בחירה ראויה.

» ביקורות נוספות של יוֹסֵף
» ביקורות נוספות על אמון: סבא שלי היה יורה בי