ספר טוב
הביקורת נכתבה ביום שני, 19 בספטמבר, 2016
ע"י סוריקטה
ע"י סוריקטה
הטיול הראשון שלי לחו"ל היה כשהייתי בת 27. כבר עבדתי שנתיים והיה לי כסף, אז הזמנתי את ההורים שלי שלא נסעו קודם יחד אל מחוץ לפרובינציה, לנסוע איתי לצרפת. החבר שהיה לי אז, מי שהוא גם בן הזוג שלי היום, ביקש להצטרף ונסענו ארבעתנו.
טיילנו בבורגונדי. בכל עיירה קטנה שהגענו אליה אחד הדברים הראשונים שאבא שלי חיפש זו הויטרינה של משרד התיווך המקומי. הוא הסתכל על התמונות של הבתים ועל המחירים שלהם כאילו מחר הוא עובר. הרבה דיברנו על זה, על איך זה לחיות במקום כזה בתקופה כזאת. שקט ורגוע.
שני ההורים שלי היו אנשים פוליטיים. אבא שלי התחיל עם זה עוד כשהיה נער, במצרים, כשהיה בין תומכי המהפכה שם. אמא שלי קצת יותר מאוחר, אחרי שנולדו הילדים שלה, בשנות השבעים. אני חושבת ששניהם הרגישו שאין להם ברירה. שהחיים במרחב שבו הצדק, כפי שהם תופסים אותו, לא מתקיים, מחייבים נקיטת עמדה ופעולה. אדישות או ייאוש הם לא אופציה.
"שקיעת הקולונל" נכתב אחרי המהפכה של 1979 באיראן ובזמן מלחמת איראן עיראק. באחרית דבר, שלטעמי צריכה היתה להופיע כהקדמה (וזה גם הסדר בו אני מציעה לקרוא את זה), מתאר חגי רם את הרקע הפוליטי הרלוונטי, תיאור מרתק שמאפשר הבנה של מה שהתחולל ומתחולל באיראן ופורש תמונה מורכבת הרבה יותר מזו שמייצרים החרכים דרכם מתקבלות אצלנו הידיעות שקשורות לאיראן.
הקולונל אדם זקן. הוא היה עד ליותר ממהפכה אחת, הוא ראה איך צוברים כוח ומאבדים כוח ומה יכול לקרות לכל התקוות שמתפתחות בדרך. חמישה ילדים יש לו והוא מאפשר לכל אחד מהם, בלי הרבה ברירה כי אלה הנעורים ואלה החיים, לבחור לו דרך בעולם הכאוטי והדינמי שבו הם חיים. הצער, תחושת אחריות, אחריות אישית לגורלם ולטיב החיים שהעניק להם, אלה הן המטלות שלו.
מאד לא קל לקרוא אותו. מעברים תכופים בין גוף ראשון לגוף שלישי, איזכורים תרבותיים ופוליטיים שלא אומרים לי הרבה וערבוב זמנים הם רק חלק מהקושי. עיקרו קשור בתהליך שהוא מתאר, שקיעה בכל מובן אפשרי כשאין שום קרקעית שתעצור אותך או את ילדיך ואולי גם את ילדיהם. כי ברור שבמציאות כזאת שפועלים בה כוחות
פוליטיים ועממיים שלא מנסים לרדת אל שורשי המחלוקות שיש ביניהם, הדתיות והלאומיות, וליישב אותן, אלא ממשיכים לפעול למען נצחון לרגע או חתירה אליו, שיכורים מכוחו כשהוא מגיע עד כדי חוסר רצון ועל כן גם יכולת ליצור מציאות אפשרית עבור אחרים, במציאות כזאת אין שום מקום לאופטימיות.
נזכרתי גם בשיחה אחת שהיתה לפני לא מעט שנים. ישבתי בחוץ עם בן הזוג שלי, הייתי אז בהריון השני, 2001 או 2002, ופתאום חשבתי על זה שהבן שלי, תינוק בן פחות משנתיים שישן בחדר, יצטרך אשכרה לחיות כאן, בתוך הסכסוך הזה, ויצטרך, אם ירצה או לא ירצה, לקחת בו חלק ולשלם עליו מחיר. אני זוכרת שהאיש הסתכל עלי בחוסר הבנה של – מה זה קשור עכשיו? ומה את אומרת שלא ידענו קודם? - ובטח גם - תגידי זה מה שעובר לך בראש עכשיו כשהוא סוף סוף ישן ויש לנו איזה כמה דקות לעצמנו - אבל אני לא יכולתי להרפות. הייתי צריכה למצוא איזו דרך להגיד לעצמי שיהיה בסדר. עד היום אני מחפשת אותה.
28 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
דני בר
(לפני 8 שנים ו-10 חודשים)
הביקורת שלך העלתה חיוך על פניי. שילוב חמוד בין הסיפור האישי שלך לבין סיפורו של הקולונל. לרגע היה נדמה שהם שזורים אחד בשני.. |
|
|
סוריקטה
(לפני 9 שנים ו-1 חודשים)
תודה, חני.
|
|
|
חני
(לפני 9 שנים ו-1 חודשים)
טבעי לדאוג כשיש תינוק בבטן לעתידו ולעתיד כולנו כאן.
נהנתי לקרוא את קיפול המחשבות שלך על דת והסכסוך.
כשהבטתי בעיניים מפוקחות בשבת האחרונה ממרום המצפה על הגבולות הצפוניים שלנו לא הפסקתי לשאול עצמי עוד כמה זמן נוכל לייצר פה שקט . |
|
|
סוריקטה
(לפני 9 שנים ו-1 חודשים)
תודה רבה.
לגבי הדת, לא כתבתי כי אני לא חושבת ככה. למרות שאני לא אדם מאמין, אני לא תולה בדת את כל הרעות החולות של האנושות. אני חושבת שזה קשור בשאלה מה מניע את ההיסטוריה. מי שמאמין שהמחשבות והאמונות של בני האדם הן הגורם לפעולה או לשינוי יכול לטעון שהדת היא הגורם העיקרי ואז יתעורר הויכוח (הכמובן לא תכליתי) לגבי מקומה של הדת ביחס למקומן של אידיאולוגיות או למקומה של הלאומיות ועוד כהנה וכהנה.
כיוון שאני חושבת שבסופו של דבר מה שמניע הוא החומר (הכסף, השליטה על אמצעי היצור), אזי הדת יכולה לשמש כתירוץ או ככלי תעמולה בידי מי שרוצה לשלוט, אבל היא אינה הגורם. וביחס למהפכת 79 באיראן, כאן חברו יחד גורמים דתיים וגורמים לאומיים אנטי קולוניאליסטיים. המעורבות של בריטניה וארצות הברית ביחסי הכוחות שם וההשתלטות על הנפט האיראני ע"י הבריטים וודאי תרמו רבות למה שהתחולל באיראן ולזה אין שום קשר לדת (למעט אולי השימוש המאד ציני שהמערב עשה בה). |
|
|
מורי
(לפני 9 שנים ו-1 חודשים)
ספר הזוי וקשה לקריאה. נטשתי מחוסר עניין.
ליאור, אתה בהחלט צודק שהדת היא קללה גדולה. למען האמת, הדת קצת אירגנה את האנושות והיום היא מחריבה אותה לגמרי עד היסוד.
|
|
|
ליאור
(לפני 9 שנים ו-1 חודשים)
ספר קשה מאוד לקריאה, שמצריך הרבה מאוד עבודה מנטלית ומכל מה שאמרת כאן יפה, נעדרת הסיבה האמיתית לצרות ולרעות המתוארות בספר ושתיארת את לקראת סוף הביקורת - הדת.
הקללה הגדולה ביותר שנחתה על האנושות משחר הימים - הדת. |
|
|
yaelhar
(לפני 9 שנים ו-1 חודשים)
ביקורת נהדרת.
כל כך מובן לי אבא שלך הבוחן את משרד התיווך המקומי בעיירה שהוא לא מכיר. זה משחק שגם אני שיחקתי פעם. הוא מדלג בעצם על הצורך לנקוט פעולה תוך הבנה שהמצב בו חייםאינו מבטא צדק או מוסר כלשהו. האמת היא שאלה שנוקטים פעולה, כמו אלה שלא, מגיעים לאותה תוצאה. עדיף לשחק ב"נדמה לי". |
|
|
לי יניני
(לפני 9 שנים ו-1 חודשים)
סקירה מצויינת עם נגיעה אישית
|
28 הקוראים שאהבו את הביקורת
