#
דולת-אבאדי כתב בשנות השמונים של המאה שעברה את הספר הזה, הקשה לקריאה. אני מניחה שגם אם הייתי אירנית הספר היה קשה לי: הוא נוגע בשורשיו של הכאב, מתאר תיאורים קשים לקריאה של עינויים והשתררות של חזקים על חלשים, מתאר מצב בו שליטי המדינה מתעללים באזרחיה, איש לא יודע מתי יגיע תורו, והאזרחים מנסים כמיטב יכולתם להסתגל לשינויים: להעמיד פנים, להימנע מחיכוך עם מי שהכוח בידו, לדחות את הקשר שלהם עם קרובים וחברים שלא יישרו קו וישנם התמימים המנסים להתקומם ולא לשתוק.
הסיפור פותח בקולונל שהיה קולונל בצבא השאח. היום - אחרי המהפכה האיסלמית - הוא לכל היותר "קולונל" לשעבר מפוקפק. בשעות הקטנות של לילה גשום וסוער מגיעים אליו שני שוטרים, הלוקחים אותו למשטרה, שם ימסרו לידיו את גוויית בתו הצעירה, עם ההנחייה לקבור אותה תוך הלילה. והקולונל הזקן אינו פוצה פה, לא שואל שאלות, נוסע באמבולנס עם המטען המזוויע לבית הקברות, וחושב ממי יוכל לשאול את חפירה, לחפור קבר.
הסיפור, כמובן, נוגע ללב כל מי שיכול לדמיין את המסופר בו. אבל הוא כולל המון זרויות, שהתקשיתי לגשר עליהן. נשים – אמהות ואחיות – נועדו לשרת את הגבר ולגרום לכך שיהיה לו נוח. מילה או תנועה מסלקת אותן מהמקום, כמו כלב מאולף. מחלת נפש מביאה על החולה התעללות, כי אולי הוא יתעשת ויחלים. הספר מלא איזכורים של דמויות ידועות מההסטוריה והתרבות האירנית שאני, כמובן, לא הכרתי. המתרגמת אורלי נוי הוסיפה הערות שוליים, שלמרות כוונתה הטובה לא הצליחו למלא את החסר. באחרית דבר בת 18 עמודים סוקר חגי רם את תולדות אירן, בכתיבה יבשה ומלומדת. הוא הוסיף מידע ושיעמם אותי קשות.
אב שכול הוא אב שכול באירן, בתימן ובישראל. אבל הביטויים לשכול כה שונים מתרבות לתרבות, שלפעמים האבל של האחד הוא עלבון של האחר. אני מאמינה לדברי ההוצאה שהסופר כתב ספר אמיץ בתקופה שלא היה בה מקום לספרים אמיצים, אבל היה לי קשה לקרוא ולהזדהות עם האומץ הזה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
