ביקורת ספרותית על שם צופן: וריטי מאת אליזבת וויין
ספר טוב

---

אולי אני אגיד את זה כבר בהתחלה, כי די ברור שההמשך יכלול פרטי עלילה וקלקלנים. אז זה פר שנקרא בלב דופק ובקושי רב. חלק ממנו גם כולל תיאורי עינויים של הגסטפו. לא כמו מה שהחבר'ה של מנגלה גרמו, אבל מספיק קשה. זה למי שמתלבט אם לקרוא או לא, כי מומלץ, אבל לא לבעלי לב רך.

שנת 1943 באירופה, שנה קשה ביותר. שתי בריטיות (אחת תמחה מיד שהיא לא אנגליה אלא סקוטית) נפגשות במחנה צבאי, מגשרות על כל פערי המעמד ביניהן והופכות להיות חברות טובות מאוד. מאדי, פשוטת העם, מצליחה להשתחל פנימה ולהיות טייסת. קוויני, הסקוטית בת האצולה מתחילה כמפעילת אלחוט ומשם עוברת למשימות אחרות, מסווגות וסודיות. וכך יוצא ששתיהן נוחתות בצרפת. וקוויני נופלת בשבי ונחקרת בעינויים. נראה לי שכאן בארץ, במצב הלוחמה התמידי שאנחנו נמצאים בו, יוצא לחשוב על זה הרבה. מי עומד בעינויי השבי, מי נשבר ומתפרק, מי מסגיר סודות לידי האוייב. אי די בטוחה שאני, לו הייתי במצב הזה, הייתי נשברת. קשה לי לסבול כאבים, ואני ממש, אבל ממש לא יודעת לשקר. אפילו שקרים פשוטים ותמימים כמו מה עשיתי אתמול כשלא באתי לעבודה, לא מצליחים לצאת ממני, בוודאי לא רואה את עצמי משכנעת בשקרים גדולים.

הספר הזה, ברובו, הוא הווידוי של קוויני. היא נשברת, ומוסרת מידע, ובתמורה העינויים שלה מוקלים. אין לה שום צל של ספק שהיא לא תצא בחיים. למעשה היא די יודעת בוודאות שמוות בירייה עדיף בהרבה על הסוף הצפוי לה אבודה ונעלמת במחנה ראוונסבריק, בלי תיעוד כתוב, ובלי שמישהו יודע מה עולה בגורלה. היומן של קוויני הוא ניסיון להרוויח זמן. היא מוסרת פרטים עובדתיים, אבל מכניסה אותם לסיפור ארוך מאוד ופטפטני מאוד הכולל את קשריה עם מאדי, אבל גם את סיפורי המשפחה שלה, זכרונות ישנים, תחושותיה מהשהות המבודדת בכלא, שנואה על כל שאר השבויים, דאגותיה באשר לחבריה לנשק ובעיקר לחברתה הטובה מאדי.

לא סיפור אמיתי. אולי חבל שלא. אבל בדייה שבחלקה הגדול מתקבלת על הדעת, וכאמור נקראת בלב הולם.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על שם צופן: וריטי