ביקורת ספרותית על כשקפיטן פלינט עדיין היה אדם טוב מאת ניק דייבק
ספר טוב

---

לאחרונה אני כותבת על סוגות של ספרים, אז הנה עוד אחת: רומן-התבגרות. או בשמו המקצועי יותר: רומן חניכה. ברומן כזה הקוראים פוגשים את הגיבור בהיותו ילד, והם עוקבים אחריו בתהליך הפסיכולוגי המוביל אותו, לפעמים בשמחה, אבל לרוב בעצב ובקושי, אל העולם של המבוגרים. הגיבור הוא בדרך כלל רגיש מאוד, והוא מחפש תשובות לשאלות המהותיות של החיים. הספר "אי המטמון" מהווה במידה רבה רומן התבגרות, ובו הנער ג'ים הוקינס מגלה את המפה לאוצרו האבוד של קפיטן פלינט הנודע לשימצה, והוא מצטרף אל הרפתקנים הנוסעים לאי בחיפוש אחר האוצר. מעבר להרפתקאות שעוברות על הצוות כולו, שאלות של נאמנות ובגידה עולות בספר שוב ושוב, והן מעצבות את חייו של הוקינס הבוגר.

לא קל לכתוב רומן התבגרות טוב. הקושי הראשי הוא ביצירת קול צעיר של ילד או של נער. אם הוא נשמע מבוגר לגילו זה לא מקבל אמינות אצל הקוראים. אם הוא תואם גיל, הוא עלול להישמע משעמם מדי. מחסום נוסף הוא הפיתוי הגדול שבו נתקל הכותב לגלוש לנוסטלגיה וכך לפתות את הקורא הספקן והתוהה. ניק דיבק כתב רומן התבגרות טוב. בניגוד לרוב הספרים מהסוג הזה, הגיבור שלו לא יוצא להרפתקאות. אולי אפילו להיפך. קאל הוא בן 14 ומתגורר בעיירת דייגים קטנה חלק מחיי השגרה של הגברים בעיירה כולל יציאה להפלגות בנות מספר חודשים בצפון האוקיינוס לצורך ציד סרטנים. ההיסטורייה של העיירה נעה סביב ההרפתקאות והסיכונים של אביו של קאל ושאר הגברים, בעוד הנשים, הזקנים, החולים והפצועים וכמובן הילדים נשארים ומחכים בחיים בטוחים ומוגנים יחסית.

לויאלטי איילנד אינה אי. במהלך הקריאה מגלים שגם הרבה נאמנות אין בה. היא עיירה קשה, שבה אנשים מחרפים נפשם בשביל פרנסה, האנשים מבודדים ורחוקים מכל מקום והחורף קר. העיירה כולה מתפרנסת מענף אחד ויחיד ומזיכיון ורישיונות של אדם יחיד, גביר העיירה אם תרצו, ג'ון גאונט. הוא זה שרכש את הספינות ואת הציוד ועל פיו יישק דבר. הוא גם זה הנשאר עם הנשים כששאר הגברים יוצאים למסעותיהם, ולא אחת הוא בא לביקורים ול"ניחומים" של נשים בודדות. קאל מגלה את הפער בין אביו בן העיירה, ובין אימו שהיא נטע זר במקום. הפער מתגלם בחדר המרתף עמוס התקליטים שאביו בנה עבור אימו, ומשמש לה מקלט או בריחה, בידוד בתו בידוד העיירה. ואז ג'ון גאונט מת, והבן שלו מסרב לרשת את העסק. הפער בין הוריו של קאל הולך וגדל, בד בבד עם החרדה העזה שאוחזת בכל תושבי העיירה כולה.

וכך קאל מתבגר. אביו נוסע לנסיעת דיג אחרונה, אימו ההרה נוסעת למקום אחר ואין לדעת אם תחזור או לא, וקאל גר אצל חברו ג'ימי ומקבל זווית ראייה אחרת על האירועים שקורים סביבו ועל מערכות יחסים בין אבות לבניהם. ספר כתוב היטב, בלי גלישות נוסטלגיות, בקול שנשמע בן ארבע עשרה ואינו מבוגר מדי או מתיילד מדי. אני ממליצה.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על כשקפיטן פלינט עדיין היה אדם טוב