ביקורת ספרותית על אישי - ג'ק ריצ'ר #19 מאת לי צ'יילד

---

מה פתאום ג'ק ריצ'ר?
עם כניסת החג, היו לי שלושה ספרי ספריה שתוקפם יפוג לאחר החג + הספר של דן שמחכה בסבלנות לתורו, כי עם התוקף שלו הכל יהיה בסדר.
טוב, מה הבעיה לקרוא ארבעה ספרים בתוך שמונה ימים, פלוס עודף לג'ק ריצ'ר?
תוסיפו למשוואה ארבעה בנים, שלא יצאו מתוך ההגדה ועל כן כולם יודעים לשאול. עכשיו ברור?

אז מה פתאום ג'ק ריצ'ר?
פשוט: בחג האחרון היינו אצל ההורים שלי, ושם המתין הג'ק ריצ'ר האחרון שאבא שלי בדיוק סיים.
וכשג'ק ריצ'ר דוחף, כל התור זז אחורה בסבלנות ונותן לו לעבור.
אבל הפעם הוא לא משהו, הזהיר אותי אבא שלי, ואמרתי שאני כבר יודעת כי יעל ואפרתי הזהירו לפניו.

אולי אלו הציפיות הנמוכות, אולי הטעם שלי משונה.
בעיני הוא דווקא היה לא רע.
נכון, רובו מתרחש בחו"ל, אבל מסתבר שצלפים ורובים משוכללים עושים את אותה העבודה בצרפת ובארה"ב, וכנופיות רחוב מתנהלות באותו האופן באנגליה ובארה"ב, לפחות כל עוד צ'יילד כותב אותן.
כמו תמיד, ריצ'ר משתמש בחשיבה האנליטית שלו ובמברשת השיניים המתקפלת שלו גם יחד, שני אלמנטים המתמצים בכינוי "שרלוק הומלס" שמעניקה לו אחת הדמויות בספר הנוכחי.
ואם פיספסתם את משחק המילים - תחזרו ותקראו שוב את הכינוי.
יש מתח שנובע מאקשן יותר מאשר מתעלומה מסתורית, כשלכאורה אנחנו יודעים מי הרעים ואת מי צריך לתפוס וכל השאלה היא איך זה יקרה וכמה פעמים ריצ'ר ייתקל בצד הלא נכון של נשק לפני שישלים את המלאכה, אבל פה ושם צ'יילד מפזר לנו פירורי לחם שמסמנים את הנתיב המקביל, של התעלומה שבכל זאת מסתתרת מאחורי המאורעות.
הפתעות גדולות? דרמה יוצאת דופן?
אין כאן. גם לא ציפיתי.
זה ג'ק ריצ'ר, לא יותר ולא פחות.
העביר לי אחוז מסויים של החג, האחוז הזה שבו לא אכלתי, לא ישנתי ולא רדפתי אחרי אף ילד בגן שעשועים, בכיף.

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על אישי - ג'ק ריצ'ר #19