ג'ק ריצ'ר התעייף.
אולי הוא מרגיש את עצמו זקן. חייו מהרגע שהשתחרר מהצבא בנויים משוטטות ללא מטרה ברחבי ארצות הברית ומהשתתפות באיזו פעולה שמטרתה להציל מישהו - תמיד יש מישהו להציל - כדי שאפשר יהיה להמשיך במצפון שקט ליעד המקרי הבא. אני מניחה שדפוס כזה של חיים היה שוחק כל אדם רגיל עוד הרבה קודם שעייף את ריצ'ר שאינו אדם רגיל, כמובן.

אולי זה לי צ'יילד שהתעייף.
הנוסחה הקבועה שלו מציבה את ריצ'ר מול רשע או רשעים שיש להם פנים, והגנה על אדם שיש לו פנים. צ'יילד לא התפתה - עד הספר הזה, לפחות - לערב את גיבורו במזימות בינלאומיות, בפעילות פוליטית רחבת היקף, ברשעים המסתתרים מאחורי חזית הרשעים הרגילים, ובקורבנות שהם קורבנות המערכת הפוליטית הרגילה.
צ'יילד גם שינה את סגנונו של ריצ'ר. עד כה היתה איזו אישה - לא צעירה מאד, יותר אלגנטית מיפה, אינטליגנטית, כמובן, - שריצ'ר התעניין בה במהלך כל הרפתקאה (התעניין במלוא הכבוד הראוי, כן? גם קוראים שלא אוהבים איתגור לצניעות יכלו לקרוא את הספרים בביטחה...) ובספר הזה הגיבורה צעירה למדי, וריצ'ר הוא הקואוצ'ר שלה, לא המחזר. אין שום מתח מיני בספור הזה.

בזמן הקריאה נדדה תשומת לבי לזוטות לא חשובות. "רוסי, אמריקאי, בריטי וישראלי" - נשמע כמו התחלה של בדיחה סטיריאוטיפית. אפשר להרגיש גאווה על שצ'יילד כלל גם ישראלי בין אלה שיש להם מה לומר על נושאי צבא וביטחון. ואפשר גם להרגיש מבוכה על הקישור המיידי שבין ישראלים לתחומים בטחוניים חשאיים, מכובדים או לא.
צ'יילד הוא אנגלי מלידה. התבטאויותיו כלפי הצרפתים מצדיקות את היריבות ההיסטורית ארוכת הדורות בין שני העמים (יש להוציא מכלל זה את התייחסותו לנשים צרפתיות, כמובן...) הרוסים זוכים לזלזולו, והוא הורג אותם בשלב מוקדם בסיפור. נשארנו עם בריטי ואמריקאי שצ'יילד - כמו שכתוב בספר - חולק להם כבוד. אחרי הכל הם מולדתו המקורית והנוכחית.
והספר? אפשר לקרוא.

מה פתאום ג'ק ריצ'ר?
עם כניסת החג, היו לי שלושה ספרי ספריה שתוקפם יפוג לאחר החג + הספר של דן שמחכה בסבלנות לתורו, כי עם התוקף שלו הכל יהיה בסדר.
טוב, מה הבעיה לקרוא ארבעה ספרים בתוך שמונה ימים, פלוס עודף לג'ק ריצ'ר?
תוסיפו למשוואה ארבעה בנים, שלא יצאו מתוך ההגדה ועל כן כולם יודעים לשאול. עכשיו ברור?

אז מה פתאום ג'ק ריצ'ר?
פשוט: בחג האחרון היינו אצל ההורים שלי, ושם המתין הג'ק ריצ'ר האחרון שאבא שלי בדיוק סיים.
וכשג'ק ריצ'ר דוחף, כל התור זז אחורה בסבלנות ונותן לו לעבור.
אבל הפעם הוא לא משהו, הזהיר אותי אבא שלי, ואמרתי שאני כבר יודעת כי יעל ואפרתי הזהירו לפניו.

אולי אלו הציפיות הנמוכות, אולי הטעם שלי משונה.
בעיני הוא דווקא היה לא רע.
נכון, רובו מתרחש בחו"ל, אבל מסתבר שצלפים ורובים משוכללים עושים את אותה העבודה בצרפת ובארה"ב, וכנופיות רחוב מתנהלות באותו האופן באנגליה ובארה"ב, לפחות כל עוד צ'יילד כותב אותן.
כמו תמיד, ריצ'ר משתמש בחשיבה האנליטית שלו ובמברשת השיניים המתקפלת שלו גם יחד, שני אלמנטים המתמצים בכינוי "שרלוק הומלס" שמעניקה לו אחת הדמויות בספר הנוכחי.
ואם פיספסתם את משחק המילים - תחזרו ותקראו שוב את הכינוי.
יש מתח שנובע מאקשן יותר מאשר מתעלומה מסתורית, כשלכאורה אנחנו יודעים מי הרעים ואת מי צריך לתפוס וכל השאלה היא איך זה יקרה וכמה פעמים ריצ'ר ייתקל בצד הלא נכון של נשק לפני שישלים את המלאכה, אבל פה ושם צ'יילד מפזר לנו פירורי לחם שמסמנים את הנתיב המקביל, של התעלומה שבכל זאת מסתתרת מאחורי המאורעות.
הפתעות גדולות? דרמה יוצאת דופן?
אין כאן. גם לא ציפיתי.
זה ג'ק ריצ'ר, לא יותר ולא פחות.
העביר לי אחוז מסויים של החג, האחוז הזה שבו לא אכלתי, לא ישנתי ולא רדפתי אחרי אף ילד בגן שעשועים, בכיף.

מה גובהו של ג'ק ריצ'ר?

לג'ק ריצ'ר יש ביוגרפיה. כן, הוא דמות בידיונית, ובכל זאת יש לו ביוגרפיה. דימיונית. וגם ערך בוויקיפדיה. ובכן, על פי התיאור הביוגרפי גובהו של ריצ'ר הוא 1.95 מ' או 6 רגל ו-5 אינץ' בדרך שבה נוהגים למדוד גבהים בארצות הברית, שהיא ארץ מגוריו הקבועה, אם כי לא ארץ מולדתו. הוא גם שוקל מעל 100 ק"ג. הפרטים האלה, גובה ומשקל, הם חשובים בכל עלילות ריצ'ר. גם בגלל שאלה בקירוב ממדיו של הכותב לי צ'יילד הלא הוא ג'ים גרנט. אבל גם, ובעיקר, משום שהם מספקים לריצ'ר את המענה הפיזי במקרה שבו המוח אינו מספיק. זה מאוד נוח שדמות הבלש הקשוח, הזאב הבודד, ההומלס האידיאליסט, ניחנה בגודל ובמסת שרירים שמאפשרת לה התמודדות מול חלק ניכר מהיריבים. בספר "אישי", הלוא הוא השבעה עשר או השמונה עשר בספרי ריצ'ר, נוספים לו מספר סנטימטרים. ככה הוא מעיד על עצמו ("מעל שני מטרים") כבר בתחילת הספר. הוא חייב להעיד על עצמו, שכן מדובר בספר שנכתב בגוף ראשון. והוא חייב להכניס את זה במפורש לספר, שכן מדובר בנקודה חשובה מאוד להמשך. לכל המשך שהוא. זה יוצא קצת מלאכותי, כמו תמיד במקרים האלה שהגיבור המספר חייב לספק לקוראת הנבונה את תיאור מראהו החיצוני. גם בספר הזה הגובה והמשקל מסייעים רבות לג'ק שלנו, עד שהם כבר לא. כי אם הגובה הוא יתרון, מה אפשר לעשות מול אדם גבוה עוד יותר? קשיא. יש מה לעשות, אבל בשביל זה עליכם לקרוא את הספר.

על פי אותה ביוגרפיה "עם שחרורו בחר ריצ'ר לנהל חיי נוודות, בלי התקשרויות ומחויבויות וללא עבודה קבועה, אשר מתקיים מן הפנסיה הצבאית שלו ומעבודות מזדמנות. ריצ'ר הוא איש פעולה ובשעת הצורך אף איש אגרוף, אך בעל לשון שנונה. הוא אינו חושש ליטול את עשיית הצדק לידיו, ואף לעמוד מול אנשי שררה. בנדודיו הוא נקלע לסבך עלילות בלשיות ובכוח הגיונו וניסיונו בחיים הוא מצליח להגיע לפתרון התעלומות." בשום מקום אין מידע מספיק המסביר כיצד שומר ריצ'ר על כושרו המופלא. בספר "אישי" נטען שהשמירה על כושר מתוחזקת בפעילות גופנית שכוללת הליכה רבה. ובכן, אותי זה לא ממש משכנע. אבל נניח לזה. ברוב ספריו מוצאת ההרפתקה את ריצ'ר באחד משיטוטיו הרבים בחצר האחורית של ארצות הברית הגדולה, ואין לו ברירה אלא להיחלץ לעזרה, להציל עשוק מיד עושקו, ולעשות את זה בצורה מהירה, חכמה ואלגנטית. גם המכות חכמות ואלגנטיות. אז זה ספר קצת שונה מרוב הספרים, שכן ריצ'ר שלנו נקרא לדגל, ואינו נקרה אל התעלומה במקרה. כמו כן הוא נאלץ לפרוס כנפיים ולחצות את האוקיינוס בניסיון לפתור תעלומה בינלאומית שמעורבים בה "בריטי, אמריקאי, רוסי, וישראלי" (כן, ישראלי. טוב שלא הביאו כאן את גבריאל אלון כאיש צוות). בתעלומות בינלאומיות הוא פחות טוב, הריצ'ר, אבל לפחות זו היתה הזדמנות עבורו לעלות לקברה של אמו. גם טוב.

הספר קצת חלש, כבר אמרו לפני. בכלל נראה לי שספרי ריצ'ר בגוף ראשון קצת פחות טובים מאלה הכתובים בגוף שלישי. אבל צ'יילד חלש עוד טוב בהרבה מהרבה כותבים אחרים במיטבם, וגם את זה כבר אמרו לפני. נראה לי שאפרתי אמרה את זה. היא גם מודאגת מאוד מהרגלי ההיגיינה של ג'ק. בכל זאת, בגלל שעבר שבוע בין תחילת קריאת הספר (שבת) לסופו (שבת הבאה), מצאתי את עצמי מדפדפת אחורה אל המשפט הבודד שמהווה את פיענוח העלילה, וסופי שקראתי כמעט מחצית מהספר פעם נוספת. כך שזה לא יכול להיות גרוע מאוד. לחבבי צ'יילד ואוהדים שרופים של ריצ'ר. השאר יכולים לוותר.

"אתה מכיר אותי הרבה זמן. אני לא סולח, ואני לא שוכח" (עמוד 379).

"אישי" (הוצאת זמורה ביתן, 2015) הוא הספר השלושה-עשר בסדרת ספרים מאת הסופר הבריטי לי צ'יילד, אודות ג'ק ריצ'ר, החייל לשעבר, החוקר פרטי והמקבילה הספרותית לקלינט איסטווד. ריצ'ר, רב-סרן לשעבר בצבא ארצות הברית, אשר שירת כחוקר במשטרה הצבאית, נחשב לחוקר קשוח וישר, שלו מוח אנליטי חריף. זה לא מזיק שהוא גם גבר גבוה, גדל גוף וחזק. במהלך שירותו הצבאי לחם במבצע מטרה צודקת ובמלחמת המפרץ. בסך הכל ריצ'ר מנסה לעשות את הדבר הנכון, "רוב הזמן. לפעמים זה עשה לי בעיות, ולפעמים זה זיכה אותי במדליה" (עמוד 107).

עלילת הספר נפתחת לאחר שמתנקש ירה ירייה ממרחק אדיר לעבר נשיא צרפת. למזלו של הנשיא הכדור פגע בקיר זכוכית כנגד שריון שהוצב להגנתו מבעוד מועד. אולם ארגוני הביון בעולם כולו מוטרדים. רשימת הצלפים המסוגלים לירות ירייה שכזו קצרה במיוחד – רק ארבעה שמות ובהם בריטי, רוסי, ישראלי (כן, תתפלאו, ישראלי) ואמריקני. אבל הגנרל הוותיק טום או'דיי מהמודיעין הצבאי יודע שזה בעצם שם אחד, רק אדם אחד היה יכול לעשות את זה. מתנקש ש"היה צלף מלידה. אפילו הצבא הבחין בכך. הוא נשלח לבתי ספר מיוחדים בזה אחר זה, ואז הועבר ישירות לכוח דלתא. שם הוא גיבה את הכישרון שלו בעבודה קשה והפך את עצמו לכוכב, זוהר בחשאיות בין הצללים" (עמוד 24).

ריצ'ר הוא היחיד שיכול למצוא אותו כי הוא היחיד שלכד אותו בעבר. במרדף חוצה גבולות חוצה ריצ'ר את האוקיינוס האטלנטי לפריז – ואז ללונדון (בשונה מרוב ספרי הסדרה שמתרחשים אך ורק בארצות הברית), בה מתקיימת פסגת ה-G8, ארגון המדינות המתועשות. המטרה – ללכוד את המתנקש לפני ש"צלף אמריקאי יהפוך את ה-G8 ל-G4" (עמוד 133). ריצ'ר גם אינו יודע שכוחות גדולים יותר מתנקש קנאי ובודד אורבים בצללים.

אבל אל חשש. לאורך סדרת הספרים מוכיח ריצ'ר כי הוא מכונת מלחמה משומנת היטב. לא מזיק שהוא גם צלף הבקי היטב בשימוש באקדח ורובה ולא מהסס ללחוץ על ההדק. "עמדתי בפישוק והרמתי את הגלוק בשתי ידיים, בתנועה קלה וטבעית שכבר עשיתי אלף פעם, ויריתי דרך החרך בג'ון קוט האמיתי, לא בהשתקפות שלו. אבל פגעתי בו בדיוק באותו המקום, במרכז המצח" (עמוד 362). ממש כמו שהמדריכים שלי לימדו אותי בשעתו.

בעברו ניהל ריצ'ר חקירות רבות הקשורות לפרשיות מודיעין חשאיות ולביטחון הלאומי האמריקני, ובשל כך היה מעורב בפעולות חשאיות רבות. זהו, כאמור, הספר השלושה-עשר בסדרה, ומי שקורא אותה על פי הסדר (וגם מי שלחלופין קורא אותם באקראי כמוני) לא יכול שלא להתמכר. ב"אייריש טיימס" נכתב ש"ג'ק ריצ´ר הוא קלינט איסטווד, מל גיבסון וברוס ויליס באדם אחד, סופרמן המתאים לזמננו," ולא בלי צדק. חלק מן הספרים, כתובים בגוף שלישי, וחלקם, וזה ביניהם, בגוף ראשון, מנקודת מבטו של ג'ק ריצ'ר. אישית, אני מעדיף את האחרונים. אולם אל יובן לא נכון גם בין הספרים שכתובים בגוף שלישי ישנם כמה הבולטים שבספרי הסדרה (למשל"הצלף").

מדובר באחד הספרים המוצלחים בסדרה (אולי בגלל ריבוי אנשי הקומנדו, המרגלים ושאר המזימות הבינלאומיות). כמי שקרא את הספר הן באנגלית והן בעברית אני מעיד שהתרגום של איה מלמד קולח ונעים לקריאה. לדידי, אף שדמותו של ריצ'ר היא קלישאתית, שהרי הוא גם חזק, גם חטוב, גם שרמנטי, גם חוקר נחוש ומבריק, וגם צלף הבקי בשיטת ה"שלוף – דרוך – תירה". בקיצור ג'יימס בונד קטן עליו. מזל שצ'יילד כותב מתח טוב באמת, אחרת זה היה בלתי נסבל. מומלץ בחום!!!

אין מה להגיד על לי צ'יילד הוא ממשיך בדרכו ומצליח לסחוף אותך בעזרת דיוק רב
של מידע וגיבור (ג'ק ריצ'ר) חריף עתיר ידע וכח אשר מסתובב לו ברחבי ארה"ב עם מברשת שיניים
מתקפלת .
ועדיין ממשיך לעניין אפילו שנראה שאין כבר מה לחדש
מומלץ בחום

לי צ'יילד הוא ללא ספק סופר מוכשר. אולי אפילו סופר מוכשר מאוד.
יחד עם זאת ספרו אישי מאוד מתעתע: הספר מתחיל מעולה ומתרומם נהדר - אבל בשליש האחרון העלילה מקרטעת ולא מצליחה להתרומם.
העלילה שזורה בפרטים קטנים כמו משב רוח שמסיט כדור, הבזקי ירי, חישובי בליסטיקה - ממש ספר שנראה שהתעמקו די זמן טרם הוצאתו לדפוס. אבל לקראת סוף העלילה המצב מתחיל להנמיך טוס - וחבל.

סה"כ ספר בלשי טוב, אך לא איכותי מספיק.

קצת מייגע. במיוחד חלקו השני של הספר.
עושה רושם שצ'יילד מתקשה להמציא את עצמו מחדש והעלילות שלו כבר נעשו דומות.

מקווה שהחדש שלו יותר טוב.

משחררת, ספר שאבא שלי קרא בגסיסתו,
מת בערב שבועות שנתיים עוד מעט,
מוסרת ב החלפת ספרים ובירה 05/04/2019,
ושוב יש כאן אינסופ ביקורות אינ צורך באמת שאבקר