ביקורת ספרותית על היורשים מאת קאווי הארט-המינגס
ספר בסדר

---

לא ראיתי את הסרט. זה לא שלא יצא, פשוט ה"הו הא" סביב אלכסנדר פיין יחד עם ג'ורג' קלוני, כל זה לא נראה לי אטרקטיבי, מה גם שאת קלוני בכפכפים רואים גם ככה וההבדל בין חליפה לחולצת הוואי לא נראה לי מג'ורי.

אבל אולי עכשיו אני אראה.

אני חושבת שיש לו סיכוי בעיקר בזכות האינטונציה, כי את הסיפור שלו אפשר לספר כמו מעיין נובע קלישאות מצופה בקרם סנטימנטלי ועטוף ברחמים. (אני תוהה אם אפשר להבין מזה שאני לא אוהבת טעמי).

זה היה יכול להישמע כמו – אוי, הוא מסכן, אישתו בקומה. והבנות שלו בגיל ההתבגרות, איך הוא יספר להן? הוא הרי היה אבא כל כך לא מעורב, בקושי הוא דיבר איתן. וזה כל כך קשה עכשיו, בדיוק כשהוא צריך להחליט מה לעשות עם כל האדמות שהוא ירש, הרי חצי הוואי שלו, ואיך אפשר להחליט דבר כזה כשאשתך, המגניבה, זאת שממש ממש אהבת, נמצאת על ערש דווי כשרק עכשיו אתה מבין שהיא בגדה בך. נורא.

רק שאצל המינגס האינטונציה אחרת. היא לא מרחמת. היא אפילו שופטת, רק שהיא עושה את זה בלי לקנטר ובלי להחליש לרגע אף אחת מהדמויות שלה. הן כולן מלאות פגמים של אנשים נורמליים, כך שבמקום לרחם עליהן את מוצאת את עצמך חושבת פה ושם על עצמך ועל אישך ועל הילדים שלך ואפילו מהרהרת בכמה טוב או רע היה להם אם את היית עכשיו בקומה. הרהורים אובייקטיביים. לא רעים. לא טובים. פשוט לשים על המאזניים את הכל ולבדוק ברצינות לאן נוטה כל העסק הזה. בלי סנטימנטים.

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על היורשים