“לא ראיתי את הסרט. זה לא שלא יצא, פשוט ה"הו הא" סביב אלכסנדר פיין יחד עם ג'ורג' קלוני, כל זה לא נראה לי אטרקטיבי, מה גם שאת קלוני בכפכפים רואים גם ככה וההבדל בין חליפה לחולצת הוואי לא נראה לי מג'ורי.

אבל אולי עכשיו אני אראה.

אני חושבת שיש לו סיכוי בעיקר בזכות האינטונציה, כי את הסיפור שלו אפשר לספר כמו מעיין נובע קלישאות מצופה בקרם סנטימנטלי ועטוף ברחמים. (אני תוהה אם אפשר להבין מזה שאני לא אוהבת טעמי).

זה היה יכול להישמע כמו – אוי, הוא מסכן, אישתו בקומה. והבנות שלו בגיל ההתבגרות, איך הוא יספר להן? הוא הרי היה אבא כל כך לא מעורב, בקושי הוא דיבר איתן. וזה כל כך קשה עכשיו, בדיוק כשהוא צריך להחליט מה לעשות עם כל האדמות שהוא ירש, הרי חצי הוואי שלו, ואיך אפשר להחליט דבר כזה כשאשתך, המגניבה, זאת שממש ממש אהבת, נמצאת על ערש דווי כשרק עכשיו אתה מבין שהיא בגדה בך. נורא.

רק שאצל המינגס האינטונציה אחרת. היא לא מרחמת. היא אפילו שופטת, רק שהיא עושה את זה בלי לקנטר ובלי להחליש לרגע אף אחת מהדמויות שלה. הן כולן מלאות פגמים של אנשים נורמליים, כך שבמקום לרחם עליהן את מוצאת את עצמך חושבת פה ושם על עצמך ועל אישך ועל הילדים שלך ואפילו מהרהרת בכמה טוב או רע היה להם אם את היית עכשיו בקומה. הרהורים אובייקטיביים. לא רעים. לא טובים. פשוט לשים על המאזניים את הכל ולבדוק ברצינות לאן נוטה כל העסק הזה. בלי סנטימנטים.”

“מאט קינג נשוי לאישה יפה דוגמנית ,שאוהבת לחיות ולהתנסות
בכל דבר בחיים,יש להם שתי בנות.
יום אחד אשתו עושה תאונה ,והוא מוצא את עצמו,אבא לשתי בנות,
שהוא אף פעם לא לקח חלק בהורות,ואין לו מושג איך להותמודד
עם מצבו החדש,בתור אב.
ספר מקסים,כתוב וזורם בשפת נוער,מילים בלי מעצורים.
ספר שונה מהספרים שקראתי עם הרבה הומור,אני אישית הייתה לי חוויה נפלאה לקרוא את הספר,אהבתי.”

“איך מתחילים לכתוב על הספר הזה?

אז ככה. למאט קינג יש בעיה. או כמה בעיות. או ים שלם של בעיות. קודם כל אשתו ג'ואני היקרה מאושפזת לאחר תאונת שיט, והיא בתרדמת. חוץ מזה הילדה שלו בת העשר עושה שטויות והוא לא כל כך יודע איך לעזור לה. זה גם זמן חירום למדי, והוא צריך להוציא את בת השמונה עשרה שלו מהפנימיה שבה היא לומדת, כדי שיוכלו להתמודד יחד כל המשפחה, וכך הוא מגלה שיש לבת שלו חבר, ושהחבר חי על סמים ואלכוהול. חוץ מזה מצטברות עדויות לא נעימות על חוסר נאמנות של אשתו כלפיו בחודשים האחרונים, ואם כל זה לא מספיק אז יש לו גם בעיות כלכליות. כלומר הוא גר בהוואי ובערך חצי מהאדמות באיים שייכות למשפחתו, והוא זה שצריך להחליט למי למכור ובכמה, כך שיש כאן מלאי של צרות של עשירים להוסיף לעלילה, וגם הרבה מאוד תיאורים של חופים, שמיים כחולים נורא, עור שזוף ובגדי ים לבנים, וכל מה שיצטלם יפה לסרט סוחט דמעות. אין ספק שבסדנת הכתיבה שקאווי הארט המינגס השתתפה בה שיבחו אותה על ריבוי הקונפליקטים המניעים את העלילה היטב.

וגם לי יש בעיה. או יותר נכון ים של בעיות. כי שום דבר בספר הזה לא מטופל כמו שצריך. הניסיון למסחטת דמעות לא עובד. הבעיות שיש לאב עם הבנות האבודות שלו לא מעוררות אהדה, כי באמת יש שם יותר מדי בעיות וכל כך מעט טיפול שזה כבר גובל בהזנחה הורית ולא תחושת הזדהות של הקשיים שיש לכולם. המסע שלו לקראת הודעה לחברים על הצורך בפרידה קרובה לא ברור ולא מוצלח, והחיפוש אחרי המאהב של אשתו לא אמין, בעיקר היות והוא מלווה גם בדאגה לנכסים שלו, מה שלא יכול לחכות עד אחרי ההלוויה בשום אופן. אף אחת מהדמויות לא נחמדה. לאף אחת מהן אין נקודה חיובית שאפשר להזדהות איתה, ואף אחת גם לא ממש עוברת שינוי במהלך העלילה. גם העלילה עצמה סובלת, כי היא מתקדמת ממקום למקום ומשלב לשלב אבל בלי שום תמה שתאחד את קווי העלילה לכלל רעיון משמעותי.

אפשר לוותר בקלות.”

“למרות סיפור הרקע הלא קל, הספר נחמד, שוטף, מהנה לקריאה.
בין השורות והסיפור נחשפים לדילמות של הורות וגידול ילדים, לתובנות שונות ביחסים הזוגיים, בחיים העסקיים, במה אנחנו מורישים ומשאירים לילדים ובעצם כמה בעל מכיר את אשתו (ולהפך) ומה חשוב ומה לא בחיים.
ספר טוב ומהנה”