קשה למצוא מילים שדי בהן לשבח את הספר הזה. אני אנסה בכל זאת.
כי הכול בו מתאים בדיוק ומוגש נהדר: יש את הדמויות מעוררות ההשראה וראויות להערצה. יש כתיבה זורמת ומרתקת. יש פיתולים ותגליות מפתיעות בעלילה שהשאירו אותי בפה פעור. יש אמינות היסטורית - אמנם בנוגע לזה לא הייתי בטוחה, כי מעולם לא התיימרתי להיות בקיאה בהיסטוריה באופן כלשהו, אבל המחברת טרחה לכתוב אחרית דבר מפורטת ובה תיארה את המחקר ביצעה, ואפילו מודה בשניים-שלושה פרטים שאמינותם מעורערת במקצת. בכל מקרה, במהלך הקריאה חשתי צורך לבדוק האם הוא מבוסס על סיפור אמתי (לא), וזה כבר סימן טוב.
כנראה שהייתי סולחת לאליזבת ויין על טעויות גדולות מאלו, מכיוון שעלה בידה לכתוב ספר שמצליח להוות יצירת מופת וגם נעים לקריאה בעת ובעונה אחת, אחד שאיכותו לא נפגמת גם לאחר תרגום, ועוד אחד שכתוב ברקע כל כך לעוס (מי לא כתב ספר שמתרחש במלחמת העולם השנייה?) ועדיין מצליח להציג זווית מקורית ומעניינת.
והוא באמת מעורר מחשבה. גם אם הדמויות מומצאות, וכל סיפורי גבורתן נבדו מליבה של המחברת, הרי לגבורתן ועוז רוחן יש אחיזה במציאות. וזה מעורר מחשבה על כל הקרבות הקטנים, כל החיילים הקטנים ומעשיהם הקטנים שאיש מעולם לא ראה ואיש לא ידע לספר, שהצטברו לבסוף והטו את כף המלחמה. גם אלו שנפלו, וגם הכישלונות החרוצים שמותירים טעם מר בפה, בסוף הם כולם חלק מהניצחון. מצאתי במחשבה הזאת השראה רבה.

אחרי כל אלה, מי אני שאתן פחות מחמשת הכוכבים בהם ספר יכול להתהדר?

ביקורת הכרחית על "שקרים הכרחיים" נוגעת לנושא ההגהה, שהיא, בקצרה, על הפנים.
חלק מהספרים מציגים דיאלוגים כאשר כל משפט מוקף במירכאות, וחלק מהספרים נמנעים מכך. אישית אני לא אוהבת את האפשרות השנייה, אבל מרגישה מחויבת להכיר בה כלגיטימית. איזו אפשרות לא לגיטימית, אתם שואלים? הקפת המשפטים במירכאות, לא כולל הפיסוק. זה אולי נשמע קטנוני, אבל כזו אני, קטנונית, וזה באמת מטריף אותי. כי הפיסוק הוא חלק מהדיבור. אפשר לשמוע אותי אומרת פסיק, ממש כפי שאפשר לשמוע אותי אומרת סימן שאלה. ואיכשהו ברור שסימני השאלה כן כלולים בתוך המירכאות, אבל פסיק או נקודה לא. החטא הכי גרוע שספר יכול לחטוא בו הוא חוסר עקביות בלתי מכוון.
עוד חוסר עקביות ששיגע אותי היה השימוש בספרות על מנת לציין מספרים. הבעיה היא שספרות הן ייצוג טכני מאוד למספרים ומקומן במדעים מדויקים או מחירונים, ולא בסיפורת. כמובן שיש יוצאי דופן שמשתמשים בייצוג הטכני כאמצעי לאפיון של דמות, כמו בספר הנהדר "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" של מארק האדון, אבל אלו מעטים. השימוש בספרות, אם כן, גרוע מספיק כשלעצמו, וכשהוא בא בחוסר עקביות כמו ב"שקרים הכרחיים" הרי זה ממש מוציא את הדעת.
דוגמה:
" "היא רק בת 15", אמרתי. "
ושתי שורות לאחר מכן:
" "ילדה בת עשר!" "
וזה כאילו, אחותי, מה את ממשלת ישראל בזמן הקורונה? אם קיבלת החלטה, דבקי בה.

ובנושא התחביר:
אף על פי, אם כי ולמרות שיש עוד כמה ביטויים שיכולים לתרגם את המילה eventhough, נרשם בספר שימוש מוגזם בעליל בביטוי מעורר החלחלה "אפילו ש". אני לחלוטין מוכנה לקבל דמות המאופיינת כחסרת השכלה שמשתמשת בביטוי כזה, זה אפילו מוצלח. אבל למרבה הזעזוע, גם דמויות שאמורות להיות משכילות מדברות כך.
" מילאתי את הטפסים שלי בכנות ובאובייקטיביות ככל האפשר, אפילו שזה לא היה קל. " גרר.
נראה גם שהסופרת (או המתרגמת) לא ממש סגורה על משמעות הניגודיות. או שהיא פשוט לא מסכימה איתי כשאני אומרת שלא כל שני דברים שונים שאומרים יחד מצדיקים שימוש של מילה כמו 'אבל' ביניהם.
" אני הזמנתי קפה, אבל היא הזמינה גלידת שוקולד עם קצפת וסירופ. "
נוסף על עניינים אלו, הופיעו מדי פעם פסקאות בעלות ניסוח מבולגן ולא ברור. לא תמיד הצלחתי להבין מה הקשר הלוגי בין משפט למשפט ולמה הם מופיעים יחד.

ולבסוף, העלילה. כן, העלילה די מעניינת, אבל הרבה יותר מדי ממוקדת. זאת בעיקר ביקורת על החברה ועל הממשל, אבל בהסתכלות של שישים שנה אחורה אנחנו צריכים קצת יותר מ"קרה א, ב וג, זה ממש מחריד והתנגדתי לזה". אנחנו צריכים הרבה הרבה יותר רקע מזה. ויש רקע, אני לא אגיד שאין, פשוט יש צורך ביותר. לדוגמה, אחת מגיבורות הספר היא ג'יין, עובדת סוציאלית, שמטפלת במשפחתה של הגיבורה השנייה בספר, אייבי הארט. וכך מתוארת הסיטואציה בה ג'יין קוראת את התיקים המועברים אליה:
" הבטתי בדף וראיתי שכתוב בו "ג'ורדן, הארט", ועוד כמה שמות מוכרים. "
הייתי שמחה לקרוא את כל השמות המוכרים הללו, אפילו בשם. ובמשפט קטן שיצייר לי תמונה גדולה יותר.
אז המיקוד המוגזם של העלילה, הקצנת הרגשות והדיונים (הרעים כל כך רעים), יחד עם ההבטחה להפי אנדינג והיעדרו המוחלט של כל סוג של סאב-טקסט הופכים את הספר הזה לקיטשי בטירוף, וזה חבל, כי את אותה עלילה היה אפשר לספר כרומן היסטורי סוחף או כמותחן סוחט דמעות- אבל באמת דמעות, לא כמו אלו שאני בכיתי כשהבנתי שהוצאתי כסף על הספר הזה.

ספר ההמשך השני ל"אפקט רוזי" מגיע, ואתו הפתעה.
משחר נעוריי היה לי ברור לגמרי שכאשר יוצא ספר שנועד להיקרא בפני עצמו, ויש לו איכות מסוימת, איכות ספר המשך שייכתב לאחר מכן תהיה נמוכה יותר. וכך עם כל ספר המשך נוסף, האיכות מדרדרת עד לאסימפטוטה היכן שY=0, כיוון שאיכות ספר לא יכולה להיות שלילית (חוץ מאצל הספר "בתו של סתת האבן").
זאת אמור עבור רוב ספרי העולם, מלבד- מסתבר- הספר הזה, שאמנם הוא ספר שלישי אך מוצלח יותר מהספר השני.
"הכל בגלל רוזי" הוא ספר המשך ל"אפקט רוזי", והוא מתרחש בערך עשור מאוחר יותר. האדסון, שלידתו מתוארת בסוף "אפקט רוזי", הוא כבר ילד בן אחת עשרה שחווה קשיים חברתיים בבית הספר. זה לא מפתיע כאשר מסתכלים על אבא שלו, שאכן מזדהה ומנסה כמה שיותר לחסוך מבנו את הקשיים שהוא עצמו חווה, תוך השתדלות עצומה לא להתנהג כמו שאביו התנהל אתו.
זה מעניין וחמוד ומעורר אמפתיה, והרבה הרבה הרבה יותר מוצלח מהספר השני, שכאשר קראתי אותו הרגשתי כאילו אני צופה בתאונת דרכים קורית מבעד לחלון. דון ורוזי סוף סוף מתנהלים כמו צוות, אף על פי שרוזי עדיין מגלה כלפיו חוסר סבלנות חסר טעם. בכל זאת הקושי הוא לא ביניהם יותר, והם מרכזים את תשומת לבם באושרו של בנם.

במהלך הספר הופיעו התייחסויות חוזרות ונשנות לנטייה מינית שאינה הטרוסקסואלית, מה שהרגיש לי קצת מוזר כי ההתייחסויות הללו לא נראו קשורות בשום צורה. מהר מאוד הובן הקשר, שלא ממש אהבתי ואסביר למה: נטייה חד מינית היא דוגמה לקבוצת מיעוט, לאנשים השונים מהנורמה ועם זאת החברה הנורמלית לא מתקשה להכיל אותם, בניגוד לאוטיזם, שהוא למעשה נושא הספר. הקשר שסימסיון קושר בין אוטיזם לנטייה חד מינית הולך ומתהדק, ובמהלך הספר כמעט כל הדמויות האוטיסטיות הן גם חד מיניות. "כמו שאני לא אישה שיש לה לסביות, כך גם אני לא אישה שיש לה אוטיזם," מצהירה אחת הדמויות השוליות שבספר, מבהירה מסר ברור: אוטיזם הוא לא מחלה אלא זהות, ואין בה שום רצון 'להחלים' מכך.
עד כאן בסדר, אבל משם המשיך הספר בהקצנות פרועות, שבו יכולה להיות מישהי שמצהירה כי היא אוטיסיטית מכיוון שהיא רוצה להשתייך לשבט האוטיזם (וואט) עד ש(אזהרת ספוילר) דון, המדען הרציונלי, מאבחן את עצמו כאוטיסט! דון, עד כה כיבדתי את מבטחך במדע. אכזבת.
בספר יש כל מני התייחסויות לפוליטיקלי קורקט שלי אין סבלנות אליהם, אז אני פשוט אגיד את זה ככה ואבקש את סליחתכם מראש: אוטיזם הוא לא כמו זהות מינית. מדובר באבחנה קלינית, שאדם לא יכול להצהיר על עצמו. מדובר בהפרעה- טוב, המילה הזאת באמת עלולה להעליב- מדובר בתסמונת שעלולה להפריע מאוד לנושא אותה, בהסתדרות בחברה ובהשתלבות בשוק העבודה. כנראה זאת הסיבה שהחברה מתקשה יותר להכיל אוטיסטים מאשר חד מיניים.
לאחר שזה נאמר, יש גם להציג משפט נהדר מתוך הספר: "אנשים נוטים להאשים אוטיסטים בחוסר אמפתיה, כאשר להם עצמם אין אמפתיה כלפי האוטיסטים."
מאחלת לכולנו שנגלה יותר אמפתיה, לאלו המואשמים בחוסר אמפתיה.

אני מביטה בתמונה היפה של הזוג ביום חתונתם, המופיעה בתחילת הספר. בתמונה הישנה בעלת האיכות הירודה האופיינית לזמן בו צולמה, הם נראים כמו חתן וכלה סטנדרטים: שמחים. יפים. רגילים.
שום פרט בתמונה לא מרמז על המרחק העצום שיש בינם לבין דבר הניתן לכנותו רגיל. לרוב כשהיא מגיעה מהפה שלי, המילה מוזר מובעת כמחמאה, אך במקרה הזה ההפך הוא הנכון.
"אני מאשימה," מכריזה ג'אנט וולס בקול קשה, שמהדהד בין כתלי המשפט שהוא ליבנו. "אני מאשימה את הזוג הזה." ואוזנינו מצטלצלות למשמע רשימת חטאיהם, עיננו מתעוורות מסינוורן של הראיות. העדויות קשות לעיכול. חלקנו לא נצליח לישון הלילה. חלקנו נחזור במחשבותינו שוב ושוב אל הספר הזה, שהדבר המזעזע ביותר בו הוא העובדה שהוא לא בדיוני. כולנו מוצאים אותם אשמים.
אשמים, גבירותיי ורבותיי חבר המושבעים, שאני נבחרתי לייצג כיוון שאני כותבת את הביקורת ובחרתי את המטאפורה הזאת אז מותר לי. אשמים בהזנחה פושעת של ילדיהם. בכך שהניחו להם לרעוב, להיפצע, להיות נתונים לחסדיהם של בריונים ופושעי מין. בכך שהביאו אותם לעולם מלכתחילה.
זאת אמירה קשה, ובכלל החוק הוא קשה. מי שמנו להכריע איזו דרך היא דרך הישר, ואת מי מותר לנו להעניש? ובאיזה אופן? קשה לומר, וגם קשה להכריע שחייבים לגזול מהם את ילדיהם ולפזר אותם בבתי אומנה. קשה, אבל זו המסקנה היחידה המתקבלת מקריאת הספר.
בכל זאת, מעדיפה ג'אנט להישאר יחד עם אחיה ולסבול מנחת זרועם (המטאפורית, כי הכאה דווקא לא ממש נמנית ברשימה הארוכה של חטאיהם) של אביהם השתיין ואמם חסרת האחריות.
ואני מבולבלת כנציגת חבר המושבעים, כשאני רואה את אותה פרקליטה בעמדת התובעים והנתבעים גם יחד. ג'אנט לא חוסכת מהוריה דבר. היא מוציאה את כל הכביסה המלוכלכת החוצה, בלי פחד ומדי פעם עם ניתוק רגשי מסוים, שמעט צרם לי. אך היא גם חומלת עליהם. "זה מי שהם, ואני אוהבת אותם."
אוהבת למרות ראשם שלא מחובר לכתפיהם, למרות סדר העדיפויות הלקוי השם בעלות על טבעת יהלום מעל אוכל על השולחן, וגאווה מעל פחם בתנור. למרות עצלנותם וחוסר היכולת להחזיק בעבודה קבועה, דבר שילדיהם לא מתקשים כלל לעשות ברגע שהם יוצאים מחסותם. בסופו של דבר הצליחו הילדים בעולם, שלא כמו רבים כמוהם שנאלצים ללכת בעקבות הוריהם. זוהי סנגוריה מסוימת שניתן להגיד על הצמד ההזוי שמוצג לנו באותה תמונה יפה.
בסוף היא אוהבת אותם וסולחת להם, ואם הקורבנות סלחו, גבירותיי ורבותיי, מה עוד נשאר לנו לעשות?
נשאר לנו להינות מספר מופרע ומופרך, ומהנה במיוחד. נשאר לנו לשמוח מסיפור ההצלחה הניו יורקי, האמתי הראשון מסוגו בו נתקלתי, ולהצטער שלא פורט בו מעט יותר. נכון שזה לא הנושא של הספר, אבל למה לא להאריך אותו מעט? אני הייתי שמחה. נשאר לנו להמליץ לחברים, ולהימנע בכל מחיר מלראות את הסרט.

לחזור לספר שקראתם לפני שמונה שנים. כמו שאומר השף אייל שני במים המפורסם, זה עשוי להיות הצלחה מסחררת, או יותר סביר כישלון מפואר.
פיליפ פולמן לעולם לא נכשל בפאר. אולי ב'הסכין המעודן', אבל זה כישלון לא מפואר במיוחד.
סאלי לוקהארט, אם כן. נערה הנמנית על אנשים רבים אותם פגשתי בין השטיחים הכחולים, על המדפים הבהירים והנמוכים שבספרייה אשר בחטיבת הביניים שלי. נערה חביבה, שכל מה שזכרתי ממנה היה משהו מעורפל לגבי אקדח, ואולי איזה צלם שקשור לסיפור. אבל זכרתי שחיבבתי אותה, וכך גם אמרתי לאחות הבעייתית ספרים-וויז. וכשזו לא רק שסיימה את הספר אלא גם אקטיבית אהבה אותו, הבנתי שבנוגע לספר הזה, לקיחת סיכונים משתלמת.
אוהו, כמה שהיא משתלמת. הספר הראשון בסדרת 'סאלי לוקהארט' התברר לי שנית כספר מצוין, כזה שאהנה לקרוא אותו בגיל 13 כמו בגיל 21. הפרספקטיבה אמנם השתנתה מעט: המפחיד פחות מפחיד, המסתורי פחות מסתורי, וכל הקצב פחות מסחרר. עדיין מדובר בספר הרפתקאות נפלא, שסוחף אותנו לרחובותיה המעופשים של לונדון הישנה והאהובה בשילוב מדויק של מתח והומור, תעלומה מסתורית, פשעים מגוונים, דמויות נהדרות ואבן יקרה אחת, אפופים כולם בעשן אופיום מאיים.
מי לא יאהב הרפתקה בניחוח בריטי המונהגת בדמותה הנחושה של נערה אוחזת באקדח עתיק יומין? אני, ודאי, לא נמנית על אנשים מעין אלה.

אתם חושבים מיד על משבר גיל הארבעים, נכון? הצחקתם את מיכל ווזנר. נראה לכם שזה משבר אחד? לה יש לא פחות משנים עשר בשבילכם.
הספר הלא ארוך במיוחד הזה מגולל את סיפורן של תריסר נשים ישראליות בנות הארבעים פלוס, סיפורים קטני עלילה הנשזרים זה בזה בחוטים דקים מחוט השערה לעתים.
מהם החיים בגיל ארבעים? בדיוק אותו הדבר כמו בשאר הגילאים, רק עם עוקץ מיוחד. ועם העוקץ הזה עליהן להתמודד ולנהל אהבה, קריירה, בית, אמונה, כשלונות, הצלחות, בדידות בין אם רוחנית בלבד ובין אם גם פיזית, תכונות שליליות, חרדות, דיכאונות, אימהות, מחלות, אבדנים. לא פשוט להיות בת ארבעים. תשאלו את הזאתי שהתמונה שלה מופיעה בכריכה, אף על פי שהיא כנראה לא תוכל לענות, כי אין סיכוי שגילה מרוחק מאוד משלושים. תראו מה זה, אפילו ספר המדבר על נשים בגיל ארבעים נרתע מכך עד כדי ששיקר ושם תמונה מטעה של אישה צעירה יותר.
לא פשוט להיות בת ארבעים וגם לא פשוט לעקוב אחרי שנים עשר קווי עלילה שמצטלבים באקראיות. די מהר שוכחים מי היא כל אישה ומה מעשיה. ולכל אחת מהן יש חברות, לרובן בני זוג, לחלקן משפחה. מהר מאוד איבדתי את זה. רק לקראת הסוף גיליתי סימנייה מאוד שימושית בסוף הספר, הממפה את כל הדמויות העיקריות ונותנת מזור לזיכרוננו הנבוך.
הספר מקסים ומפליא לתאר את עולמן הסבוך של ליאורה, דליה, מירי, תרצה, אביבה, איה, תרצה, תמר, יעל, איריס, בטי ונעמי (מבינים למה זה מסובך?) בהרבה מקרים הכתיבה עצמה מתכתבת עם המסר שהעלילה משדרת, וזה מקסים. הרגשתי בהרבה מסרים חבויים, אמירות שחוזרות על עצמן בכמה היבטים, משפט שאחת הדמויות אומרת ולפתע נשמע כמדבר על הספר כולו. הפרקים קטועים, מספרים את סיפורם הקטן שלרוב יכול לעמוד בפני עצמו כסיפור קצר, במיוחד אחד הסיפורים על מירי שנגמר בכזה דיוק מושלם עד שהתקשיתי לעזוב אותו לטובת הפרק- הסיפור- הבא. הנושא הוא החיים, פשוט החיים, ואפשר לראות זאת בבירור בשמות הפרקים. מדובר בנשים רגילות שעושות דיאטה ושופינג בטורנטו ויוצאות לבליינד דייט. לפעמים מספרים עליהן ולפעמים הן מספרות בעצמן, באופן שאולי מסמל משהו ואולי לא.
מומלץ גם לאלה שעקפו את הגיל וגם לאלה שכמוני, רק הגיעו לחצי הדרך אליו.

לכריכות של ספרים יש משמעות נוספת עבורי. מבחינתי הן פעילות לא רק בשעת בחירת הספר, אלא לכל אורך הקריאה בו. אני לא יודעת למה, אבל אני תמיד מאוד נהנית להעביר אצבע על קווי המתאר המצוירים: זרועותיה השלובות של אלה המכושפת, שרביטו השלוף של הארי פוטר בספרו החמישי, המטאטא של המכשפה החוגגת את שבוע המכשפות, שמו של לי צ'יילד אם בטעות מצאתי את עצמי עם ספר שלו. עוד כשראיתי את הכריכה של הספר הזה, לפניי שהיה בידיי, הבנתי שבמובן הזה, בוודאות, הכריכה הזו מושלמת.
עקבו בעינכם, או באצבעכם אם אין לכם חשש להיראות מטופשים, כמו שעשיתי אני מספר לא מבוטל של פעמים: מתחילים למעלה, מעט באלכסון מ'ארץ'. ועכשיו למטה, מתחת לגשר, שינוי כיוון, מעבר על פני נקודת השפל, ריחוף המתעלם מקיום הקרונות הדו מימדיים. מעלה, מעלה, עד מעל הגשר, עד שמגיעים בעקבות העיקול לנקודה העליונה ביותר, ומשם לנקודת ההתחלה.
וחוזר חלילה.
מעגליות, רבותיי וגבירותיי, מעגליות היא שם המשחק. על כריכת הספר ובתוכו. כל אחד מענייני העלילה מתקדם ומתקדם, עד שלפתע מביט אחורה ומבין כי לא התקדם לשום מקום. כמו פונקציית סינוס המעוגנת לאותו ציר הX באותו מסלול מעוקל. כמו אצן במירוץ שמגיע אל קו הסיום רק כדי לעשות אותו שוב, כי המקצה הוא בן חמישה סיבובים. כמו השבוע השלושים וארבע במחלקת אם ועובר, שנראה אותו הדבר כמו שבוע שלושים ושלוש באותו מקום, והידיעה ששבוע שלושים וחמש יישאר זהה. כמו פסי רכבת עשויי עץ בצורת 8.
הקונפליקטים באים וחוזרים, פורשים את מערכותיהם על פי התבנית המחזורית, כמו שגרתיות הבדיקות של היריון המצוי בשמירה, כמו הופעות הקפה עם עוזרו קראוסון השוקולד, כמו מלא מוטיבים אחרים (אני ספרתי שישה מיליון), כמו הכתיבה עצמה, בהתאמה מעוררת הערכה. מערכות יחסים מורכבות יש לכליל: עם בעלה, עם בתה, עם העובר, עם המנחה לדוקטורט, הבוס שלה, העובדת שלה, הרופאים שלה, חמותה, וכמובן, גולת הכותרת ולמעשה נושא הספר, עם אביה. אני חייבת לציין גם את מערכת היחסים רבת המשמעות עם מכונת החטיפים.
אם כליל (חתיכת שם) הולכת במעגל, ואם הקונפליקטים רק חוזרים על עצמם באותו דפוס, איך תוכל להתקדם? ומתי תצליח לפתור אותם, ואיך בכלל פותרים כל אחד מהם? לרופאה ולאחיות, שלרוב מצליחות לעזור, אין ממש תשובה. אז כליל עושה זאת בעצמה ומראה לנו שאנחנו תמיד מתקדמים, גם אם נראה לנו שלא, ושכל מעגל סופו להיפרץ. סופנו להפוך את הדף האחרון של הספר הישר אל עמוד התודות.
כי הגיבורה עוברת תהליך, היא לא סתם סובלת חרא של היריון בסיכון. היא לא סתם נזכרת בילדותה האומללה מכל הערה שנזרקת אליה ושהיא זורקת על אחרים, לא סתם עובדת קשה על ניתוח עצמי. הניתוחים העצמיים הללו, שבהתחלה עוררו סקרנות ובסוף קברו אותה. בהתחלה ניסיתי להניב מעט פרשנות אישית, להשליך לבד מהסאב-טקסט כלפי מעלה. מהר מאוד ויתרתי על המאמץ. הבעיה היא שלכליל דרוש כל הכוח הנפשי שלה בשביל ההתמודדויות האישיות שלה, ולא נותרה בה סבלנות להניח לאחרים להתאמץ בשבילה. לא לעובדת שלה, לא לגיסתה וגם לא לקוראים על צרותיה. אין כיתוב בין השורות בספר הזה. הכול מונח על גביהן.
אבל זה שורות מעולות, וכיתוב מצוין שרוכב על אותם גבים. מומלץ בחום.

יש ספרים שהרושם הראשוני שהם עושים לא מחמיא להם. לספרים כאלה יש בעיה קשה איתי, כיוון שאני נוטה לחוסר סבלנות ולא אחת קרה שהשלכתי מידיי בשאט נפש ספר לאחר קריאת עד עשרה עמודים. לעומת זאת, אם צלחתי את משוכת חמישים העמודים, סביר להניח שאגיע עד לעמוד האחרון, גם אם הדבר יעלה בשעמום ובהתפרצויות תסכול וזעם.
'כשקפיטן פלינט עדיין היה אדם טוב' מתחיל לאט ובכבדות, ועושה רושם של ספר כבד להחריד. מהספרים ארוכי הפסקאות וקצרי הדיאלוגים, אשר ההתרחשות המועטה בהם עומדת ביחס הפוך לאורך התיאורים. מהספרים האלה שבקריאתם אתם עלולים להירדם בעיניים פקוחות בתחילת העמוד, להתעורר בסופו ולא להיות בטוחים האם באמת קראתם את העמוד בשלמותו. מהספרים שלא כל כך ברור מה הם רוצים ולאן הם הולכים. מהספרים האלה שאם אהבתם והמלצתם לחבריכם, אתם עומדים לנחול אכזבה מכך שהם לא מוכנים אפילו לסיים את הספר. אתם תנסו לשכנע אותם ולרוב תכשלו. כל טיעונכם התקיפים יתמוססו אל מול המשפט האלמותי "אחי, זה משעמם."
נשמע נכון?
טוב, לא לגבי הספר הזה! הופתעתי לגלות בו מידת קריאות יוצאת דופן, שלא נרמזה כלל בכמה עמודים הראשונים. האם הספר קליל? ממש לא. אבל האם אפשר לקרוא אותו? בהחלט כן. לא מהר מדי. לא כשעייפים, כי הוא דורש חשיבה. לא כשעצובים, כי הוא עצמו די עגמומי. אין לזלזל בספר הזה, אבל גם לא צריך לפחד ממנו.
כי יש מספיק דיאלוגים והם עובדים, כי התיאורים מעניינים גם אם מרובים, כי הדילמות והתהיות הפילוסופיות מרתקות ושוות דיון, גם אם פנימי. כי השם הולם כל כך, למרות הרפרנס המוטבע בו לקלאסיקה 'אי המטמון'. אני לא זיהיתי את האזכור הזה אך הבנתי מהר מה מטרתו, ואף על פי שאזכור ספרים אחרים הוא עניין שנוי במחלוקת, הרי שכאן הוא חשוב ומשמעותי. כל כך חשוב, עד שהיה חייב לככב בכותרת הספר והוא זה שנותן למסר את הנפח המדהים באמת, שהותיר אותי בפה פעור. כי הקדרות מתפשטת באופן יפהפה, והתחושה מבשרת הרעות הולכת ומתחזקת בהדרגה, תחושה עמומה אך ברורה, שמי שמחפש סופים טובים כדאי לו לפנות לספר אחר.
האם התחושה הזאת מוצדקת? לעולם לא הייתי מונעת מכם את העונג לגלות בעצמכם.
תיהנו, ורק אל תגידו לי "אחי, זה משעמם."

מי לא אוהב את ספרי הנעליים?
ומי לא שמח כשהתגלו עוד שניים שעוד לא תורגמו?
שמם של הספרים רק מסמל דמיון הרבה יותר גדול בין כולם: למעשה הם אותו ספר. תמיד יש לנו את שלישיית הילדים, תמיד יש היקלעות מקרית לתחום הבידור שהספר עוסק בו, ותמיד הוא מוביל להצלחה מסחררת שמובילה ליהירות בלתי נסבלת. תמיד יש קונפליקטים הנוגעים לכסף, ותמיד פער בין עושר לעוני. תמיד יש אומנת, ותמיד יש דמות גברית ידידותית שאפשר לסמוך עליה. אפילו הגיבורים דומים. אני בטוחה ששכחתי משהו, מוזמנים להוסיף ולהחכים.
אם כן, נשאלת השאלה המתבקשת, איזה מבין ספרי הנעליים הוא הטוב ביותר? אני מניחה שאקבל הסכמה רחבה כשאגיד ש"נעלי בלט". מישהו מתנגד? ובכן, סטריטפילד עצמה מסכימה! אחרת, למה שתחזור אל אותה אקדמיה ואל אותה שלישיית גיבורות בשני ספרים נוספים?
ב"נעלי קולנוע", האיזכור הוא קטן וכל החלק הזה מרגיש כמו צ'ופר חביב לספר. ב"נעלי תיאטרון", ובכן, מוטב שתקרא לו "נעלי בלט 2". הרי גם ב"נעלי בלט" יש עיסוק נרחב בתיאטרון- זה מה שפאולין עושה.
שלא תבינו אותי לא נכון, ממש שמחתי לספר המשך ל"נעלי בלט". התגעגתי לפאולין, פטרובה ופוזי המקסימות, ומאוד נהניתי לחזור ולקרוא עליהן, מה גם שכולן עדיין חמודות ועליזות כמקודם. הייתי גם שמחה אילו היינו פוגשים אותן באמת, ולא דרך המכתבים שלהן. אבל יש בזה מין חוסר צדק כלפי ילדי פורבס. גם ככה הם מוסתרים בצילן של בנות דודתיהן, אז זה קצת מוגזם להחביא אותם תחת עוד שלישייה של בנות נהדרות ואהובות על כולנו. בכנות, אני מרחמת עליהם. אם כי אהבתי שההצלחה המתוארת בספר הזה, שלא כמו בספרי הנעליים האחרים, היא מתונה ולא מסחררת. זה מציאותי ועדיין עליז.
בקולנוע ובתיאטרון יש אתגר משותף, והוא לשאוב את הצופה עד כי ישכח- ולו לכמה רגעים- שהמחזה שנגלה לעיניו הינו מבוים ולא אמיתי, והוא עצמו לא חלק מהמתרחש אלא צופה בלבד. האתגר הזה נמצא גם אצל ספרים, ואפילו קשה יותר. במקרה של ספרים, על דמיונו של הקורא להשלים פערים גדולים יותר: עליו להחיות את המילים הכתובות על הנייר הלבן, בלי אמצעי עזר חיצוניים נוספים.
בכל זאת, אני הצלחתי. אולי זה בגלל אהבתי הגדולה ל"נעלי בלט", אולי כי היה לי מצב רוח מאוד מסוים, אך כאשר קראתי את אחד מהעמודים ראיתי בבירור את פאולין. היא חבשה כובע חום בסגנון שנות החמישים שכיסה על שיערה הבלונדיני. לחייה היו סמוקות והיא חייכה, ורקדה כחלק מהסרט בו היא משחקת. אני לא יודעת מה היא לובשת או על מה הסרט, או לצלילי איזו מנגינה היא רוקדת, אבל עד עכשיו אני רואה אותה בבירור. וברגע שראיתי אותה, ראיתי גם את פוזי. שיערה המתולתל פרוע ואסוף במרושל, ומבטה רציני מאוד- באופן לא אופייני אולי- ונעוץ בכפות רגליה, שעליהן לעמוד בקצב ולא למעוד. מבט רציני דומה יש על פניה של פטרובה, כשהיא סוקרת בעיניה החומות את צגי השליטה והבקרה במטוס שהיא מטיסה. אך את פאולין ראיתי הכי ברור, ואני עדיין רואה אותה. אם במקרה אני אפגוש אותה ברחוב, אני אוכל לזהות אותה ולומר לה, "הי פאולין!" והיא תסתכל עלי במבט מוזר ותמהר להתרחק ממני כי איזו מוזרה אני, ובכלל קוראים לה נועה.
עד שהאשליה נשברה. וזה קרה כשבספר נכתב השם 'פולין' במקום פאולין.
אני מתקטננת כאן כי האכזבה שלי הייתה קשה כל כך, הקריעה מהדמיון אכזרית כל כך. בסדר, זה עניין של תעתיק. אפשר לומר שפאולין, Pauline, נשמע יותר כמו פולין. זה לא נכון, וגם אנחנו מדברים כאן על בחורה בת עשרים ושתיים ולא על מדינה עם דגל אדום לבן, אבל על כך הייתי מוכנה למחול. אלא שתעתיקים צריכים סיבה ממש ממש טובה כדי לשבור את הכללים שנקבעו בספרים הקודמים להם! שגיאות דומות ניתן למצוא בספרים כמו "אן שרלי" ואהובה החביב גילברט בלייט או בליית. פאולין הייתה פאולין ב"נעלי בלט" וב"נעלי קולנוע". ואם זה לא מוצא חן בעינייך, גברתי המתרגמת, תרגמי את שני הספרים האלה מחדש או שתחזירי לי את פאולין!
אכזבה, אכזבה קשה. הייתי קרובה להאמין לספר הזה, על אף הרפיטיביות והילדותיות המובנית. בספרות, כמו בתיאטרון, מה שחשוב הוא הפרטים הקטנים, והפאשלה שבהם פירקה לי את כל התפאורה.