ידעתי שאני צריכה להפסיק לקרוא כבר ברגע כשהגעתי לעמוד ארבע לכל היותר, וקראתי על החולצה הוורודה של אליינה, עם מכנסי הפשתן התואמות, מה שמעורב בתיאור על השיער הזהוב והמשיי, הפנים היפות והגוף החטוב להחריד שלה.
אז למה המשכתי לקרוא?
כי אני חתיכת מטומטמת!! לעזאזל!! טיפשה!!!

תתרחקו מהספר הזה. פשוט תתרחקו ממנו. הוא בזבוז של עצים, חמצן, כוח אנוש, וכסף. הוא לא שווה שום שקל ושום אגורה ואני יותר ממאושרת מהעובדה שהשאלתי אותו מהספרייה ולא עשיתי את הטעות המזעזעת בקנייה שלו. הסדרה הרבה הרבה הרבה הרבה יותר טובה.

כל כך הרבה זמן לא קראתי ספר כל כך גרוע. לא, עזבו, לא ראיתי עטיפה של ספר כל כך גרוע!! אולי מאז "קסם זדוני". הא, אולי לא, או, שעל בטוח שלא - “קסם זדוני" הוא קדוש בהשוואה לזוועה הזאת.
מגעיל. לזה קוראים זבל ספרותי.
בעצם, לא. לאלא, לא, זה לא ראוי להיקרא ספרות!!
איזו עלילה ריקה, דמויות חסרות אישיות, חוסר היגיון צרוף. אני פשוט נגעלת. זאת לא פנטזיה. לאן עוד עלילות הערפדים יכולות להתדרדר?!
כשהגעתי לדמדומים ולמאייר הפסיכית חשבתי שזה כבר הגבול, אז שמעתי על סרט על בחורה שמתאהבת בזומבי, עוד איכשהו אפשר להתמודד עם השטויות האלה, אבל אתם יודעים מה – זהו זה!! זה הגבול! לא, בעצם - חצו אותו, אנשים!! Take them to the streets and shoot them! Shoot them until they die!
כן! זה מה שנעשה לאמריקאים!! תמותו, אמריקאים!!! ולא אכפת לי שאתם מלא מדינות!! מקסימום תהיה מלחמה, ניכנע, ואתם תוסיפו לכם עוד כוכב שם על הדגל שלכם!!

אמריקאים מאכזבים אותי, ג'יי קיי בריטית, אתם יודעים מה זה אומר? הידד לבריטים!!

אז למה כל כך שנאתי את הספר הזה, אתם שואלים?
אם התיאור המושלם להחריד של ילדת השלמות שלנו לא הספיק, אז בואו נעבור על זה שלב שלב. בואו נקרא לזה "___ חטאי ספר", בסדר? במהלך הביקורת נספור כמה חטאים הצטברו ואז נחליט! D:

קודם כל; העלילה.
אליינה (המפגרת) חזרה מצרפת לעוד שנת לימודים. היא מלכת השכבה החתיכה והמושלמת. היא בלונדינית-חטובה-לובשת-ורוד (וזה לא משהו טוב) שבנים נשבים בקסמיה בקלילות.
ואז בא הבחור החדש ההוא. סטפן פריקינג סלווטורה. הוא לא שם לב אליה במסדרון, וזאת נשבית בקסמיו (ממש מקסים. התאהבת כי הוא לא הסתכל עלייך). והספר עוסק בניסיונות שלה ללכוד אותו. ואז, כשהיא כן עושה את זה (!!! איך מישהי חסרת אישיות מצליחה לעשות את זה?!) הכל מסתבך!
כי יש דבר אחד היא לא יודעת, הוא ערפד. ויש לו אח מרושע.
וזהו.
זאת העלילה.
אז הבן אדם מאוד מופתע שהצליחו למרוח את הזבל הזה על פחות ממאתיים חמישים עמודים.
#מונה חטאים עלה ל 9 נקודות#

לאחר; דמויות.
*אליינה תמותי-בבקשה-ומהר היא הדמות הראשית. פקאצה ממעלה ראשונה. מודעת לעצמה ולכוח (קסם אישי שאין לה) שלה יותר מידי. ואגב, יש לה יותר מידי כוח על אחרים. היא בלונדינית, היא חטובה, הדמות הכי מקסימה בספר (מאט) מאוהב בה. ובנים אחרים מקרקרים סביבה על ימין ועל שמאל. בואו ואתן לכם כמה ציטוטים שהראו לי שהיא מטומטמת מדרגה ראשונה. ועוד מטומטמת יהירה לחלוטין:
"רוב הבנים, הרהרה אליינה, הם כמו גורי כלבים. מקסימים כשמעמידים אותם במקומם, אבל אפשר לוותר עליהם." זהו, עכשיו בחורי סימניה מורעלים כלפיה D:
"היה תמיד חומר טרי. לא היה בן שהצליח לעמוד בפניה ולא היה בן שהתעלם ממנה, עד עכשיו.” אה, כן? אני אביא את אח שלי ואז נראה.
"מה הטעם בלהיות מלכת בית הספר אם את לא יכולה לפעמים להפעיל סמכות על הנתינים?" זהו, שהכי קרוב למלכה שתוכלי להיות זה להיות במרתפי העינויים של הארמון, מותק =.=
"הוא יהיה שלה, גם אם זה יעלה לה בחייה. אפילו אם זה יעלה לה בחיי שניהם, הוא יהיה שלה." מישהו אמר לך כבר שאת מפחידה?
ויש עוד כל כך הרבה ציטוטים, אבל אם אני אצטט את כולם כבר ינשרו לי האצבעות ואני אקבל את שיא גינס על הביקורת הכי ארוכה בעולם שארכה קרוב לחצי מהעמודים בספר.

*סטפן לא-אמין-בשיט סלווטורה הוא, כמו שאמרתי, לא אמין בשיט.
הוא הבחור החדש והמסתורי עם העבר מלא הכאב בלי שום רסיס הומור ושמחה מאחוריו. כלום. נאדה. הוא חסר אישיות, גמיש, רכיכה כשמדובר באליינה. הוא אובססיבי כלפייה רק כי היא מזכירה מישהי חשובה מהעבר שלו. שהפכה אותו לערפד, שהוא אהב. לפני כמה מאות שנים!!
הוא מתאהב באליינה תוך שנייה, וגם יודע שהיא לא המישהי מהעבר שלו.
סטפן הוא דמות שמתיימרת להיות מגניבה ואדירה, אבל כזאת שיש לה לב. אם אתם רוצים דמות כזאת, אני מצטערת, לכו לחפש ספר אחר.

*דיימון מר-אני-אהרוג-אתכם סלווטורה הוא אחת הדמויות שהכי מעניינות בספר הזה. אפוף מסתורין ואופל, מגניב שכזה.
בעיה? הוא בקושי מופיע. וכשהוא מופיע הוא נשמע כל כך מזעזע שכל תדמית הרע קורסת. פשוט להקיא מהגועל הזה. והוא עוד האנטיגוניסט הראשי!! אז כל הספר נדפק!! לא שהוא לא נדפק קודם=.=
עוד בעיה היא הקטשיות, “אני-רוצה-את-הבחורה-ואני-אהרוג-אותך-אם-לא-תתן-לי-אותה-מוחעחעחעחעחע" כן, ברצינות? אתה רוצה את הבחורה? זאת שב-ה' הידיעה? צר לי לבשר, נכון ה"אש" שאתה אומר שיש בה? כן, זוכר? אז כל מה שהשכל הקטנטן שלה יכול להכיל זה ורוד, ואח שלך, שום אש. אח שלך איכשהו הגיע לשם, אין לי מושג איך. אולי צריך מאמץ על טבעי בשביל זה. ואולי לא, כי אתה כזה חזק ומרושע ומוחעחעחע והיא לא סובלת אותך. תאמין לי, זה לא בגלל האישיות שלך, גם האישיות שלה לא מקסימה, נשבעת.

*בוני ומרדית, בובות הצעצוע של אליינה. חברות טובות, כמסופר. לא מאמינה בשיט לדבר הזה. בוני נשמעת כלבה, ומרדית כל כך שקטה שאני בקושי מתחברת אליה. שתי אלה מופיעות ברקע כי סיפור האהבה כל כך עיקרי שהן בקושי חשובות והכותבת בקושי מתמקדת בהן. בלע. ככה מפקירים חברות טובות? קשה לי להאמין.

*מאט, הדמות שהכי הכי אהבתי בספר :) פשוט חמוד. הוא אמיתי, ומתוק. ואני לא מאמינה שהוא התאהב באליינה הכלבה אוהבת הוורוד הזאת. ברצינות, איך מישהו מקסים כמוהו יכל להתאהב בה?:/
פשוט אין הערות לדמות הזאת, ורק בזכותו לא תליתי את עצמי בגלל הספר. ובאמת, זה היה קרוב.

*קרוליין. הביצ'ית של הסיפור. סוג של מיני-אנטגוניסטית שהייתה חברה לשעבר של אליינה. אתם יודעים מה? אני מחבבת אותה רק בגלל שהיא יודעת לסלוד מאליינה במקום שכל השאר סוגדים לכלבה. אומנם קרוליין מתלבשת בבגדים חצי שקופים ועם מחשוף עמוק יותר מהעמוקים בבריכה, אבל מה אכפת לי אם היא שונאת סוף סוף את הדמות המגעילה של הספר ואף אחד אחר לא. תודה, קרוליין! (אתם מבינים כמה אני נואשת?)

*משפחה קרובה; דודה משמה, בקרוב-דוד משמו, ואחותה משמה. למה אני לא זוכרת את השמות? כי הפעמים שהם מנהלים שיחה בספר אפשר לספור על אצבעות של יד אחת כששלוש מהן קטועות. הם בקושי מדברים, אנחנו לא מכירים אותם, אין לנו היכרות ראויה איתם. אין כלום. נאדה. מסתבר שלאליינה יש אחות קטנה, בת ארבע, נראה לי, שהמשפט היחיד שלה בספר הוא "את יפה.” וגם זה בחסד. אין אפילו תיאור שלה.
כשחושבים על זה, אליינה היא יתומה, וביחד עם אחותה, היא צריכה להיות מאוחדת ומגוננת. אבל היא לא. היא בכלל לא.
#מונה חטאים עלה ל 38 נקודות (וגם זה בחסד)#

תת נושא נוסף; מדד חוסר אמינות.
*אז אליינה מתאהבת במישהו כי הוא לא מסתכל עליה במסדרון.

*היא עושה הכל כדי ללכוד אותו ואובססיבית לגביו ואין לה הרבה מושג לגבי האישיות שלו.

*הוא רואה בה מישהי שהוא אהב בעבר ואובססיבי לגמרי לגביה, שזה בסדר. אבל דבר אחר זה להתאהב בה.

*אז היא מצליחה להוציא ממנו הודאה למה הוא מתנהג רוב הזמן כאילו הוא לא סובל אותה.

*הם דיברו פעמיים בקושי, ואז הם מתנשקים כשהם מדברים בפעם הראשונה בכנות.

*היא אומרת לו שהיא אוהבת אותו יום אחד אחרי שהוא מנשק אותה בפעם הראשונה.

*”אתה לא אוהב אותי גם?”
רציתי לומר - ברור שהוא לא, מפגרת!! אתם בקושי יוצאים יום!! אבל לנוכח העובדות - כן, הוא כן, אז הלכתי להקיא.

*אח שלו מנסה לנשק אותה ברגע הראשון שהם נפגשים. טוב, האח מניאק. אבל עדיין.

*מאיפה לעזאזל הוא יודע שיש בה "אש"? ומאיפה לעזאזל הוא הגיע למסקנה הזאת?! אין לה אישיות, אחי!!!
#מונה חטאים עלה ל 47 נקודות#

עוד תת נושא; תגובות מוזרות למצבים.
למשל, יש קטע שבו סטפן אומר "השתמשתי עליו בכוחות העל שלי". שזה בסדר, אבל זה לא בסדר שלא הקוראים (שיודעים בצורה עקיפה מעט) ולא הדמות הראשית יודעת איזה כוח על זה. כמובן, אנחנו לא אהבלים ויודעים שמדובר בכוח שכנוע. אבל צריך שהדמות תאמר את זה. וחוץ מזה, אם אני אבוא ואומר לכם "אני ערפד", ואיכשהו, בצורה קיצונית מאוד - תהיו רגועים ושלווים עם זה, כמו אליינה המפגרת שנרגעה אחרי שתי דקות, ואז אני אגיד לכם "השתמשתי על X בכוחות העל שלי.”
נכון שהפה שלכם יפער, כי חשבתם שהכוחות שלי מוגבלים לדברים פיזיים, ואז "איזה כוחות על?!”
אז זהו, שאליינה לא שואלת את זה!!! וזה חוזר על עצמו בכמה מקומות ומשאיר לפעמים את הקוראים באי וודאות כי אליינה כל כך מטומטמת שהיא לא טורחת לשאול כלום!
#מונה חטאים עלה ל 53 נקודות#

תת נושא אחרון בהחלט; אהבה והשאר.
אז כן, זה שם הולם לחלוטין לתת נושא הזה כי הוא מתייחס בהשוואה בכמות האהבה של הסיפור וכמה היא משפיעה ואובססיבית. תראו, האהבה הזאת מאוד מאוד אובססיבית. מופרכת בצורה מגוחכת, וגורמת לבן אדם לרצות לצחוק בקול על הדמויות.
קודם כל, הם בקושי מכירים אחד את השנייה, ופתאום, “הוווווווווו אני אוהבת אותך, נסיך ערפדי מושלם שלי.”
וכל הדביקות והצורך הבלתי הגיוני הזה להגן. הם לא מכירים אחד את השנייה. אין שום היכרות.
וחוץ מזה, האהבה מסננת לאט לאט את כל הנושאים; משפחה, חברים. איכשהו בהתחלה עוד החברות שלה הופיעו, לאט לאט אלה נעלמו מהרקע והפכו לדמויות ברות היעלמות.
אין חברה, אין משפחות, אין חיים חוץ מסטפן. סטפן, סטפן, סטפן. כל היום היא חושבת עליו.
כל. יום. מזורגג. מחדש!
דיי!! נמאס!! חלאס!! הבנו!! הוא חתיך, הוא מושלם, את מאוהבת בו!! זהו!! יש גבול, מפגרת!
#מונה החטאים עלה ל 89 נקודות -_-#

כמו שהבנתם, מונה החטאים כמעט 100 עגול. תמות, ספר!!! תמותו, אמריקאים!
בריטים שליטה!!!

זהו, אנשים. עכשיו אתה מבינים? יש גבול לכל תעלול, ופה הסופרת לא הבינה את זה. הספר הזה פתטי, עלוב, גרוע. אף פעם לא הגעתי למצב שאני ממליצה על סרט/סדרה ולא על הספר, אבל זה פשוט נכון. כל כך עדיף לכם לראות את הסדרה, לפחות אז לא תתקעו עם מחברת פקאצות הנוראה הזאת ביד.
הספר הזה חסר פואנטה, חסר אישיות, ואני באמת חוששת שלסופרת יש בעיות אישיות קשות אם היא חושבת כמו שהגיבורה הראשית שלה חושבת. אגב, גיבור ראשי הוא מישהו שנרצה להיות כמוהו, נזדהה איתו. אני לא מזדהה עם אליינה בשום צורה שהיא.
הספר הזה לא שווה מזמנכם. אפילו לא שווה קריאה. לטובתכם ולמען האישיות שלכם, כשאתם מוצאים עותק, תזרקו אותו למחזור.
זה מה שקורה כשמחברת פקאצות נוחתת על תולעת ספרים באמצע החיים, הא?

היתה איזו תקופה בחיים שלי שבה נזקקתי (לדעת הוריי) לטיפול פסיכולוגי. הפגישות נערכו אחת לשבוע בימי חמישי בשעה שבע בערב.
אני זוכר עדיין את אותו מסדרון דומם ואת ההרגשה שכאילו אני היחיד שנמצא במקום. אני זוכר את המזכירה שכל הזמן רק ישבה ותקתקה במחשב מאחורי דלפק זכוכית ואני גם זוכר את הרגע שבו הפסיכולוג בכבודו ובעצמו פתח את דלת חדרו וקרא לי להכנס.
הרושם הראשוני שלי ממנו היה דווקא חיובי: הוא היה אדם נורא נחמד ואדיב, בשנות הארבעים לחייו בערך ושהתעניין בי מאוד. אך מראה עין יכול להטעות. זו היתה רק פגישת ההיכרות. יום אחד, בערך במפגש החמישי שלנו, הוא אמר לי שעכשיו, כשאנחנו כבר מכירים זה את זה מספיק טוב, אנחנו יכולים כבר להתחיל בטיפול, ובשביל זה אני צריך לשתף אותו בכל מה שעובר עליי בזמן האחרון.
ובאמת, המון דברים עברו עליי באותו הזמן: הוריי התגרשו, התחלתי להבריז הרבה פעמים מן הלימודים ,בקושי התראיתי עם חבריי לכיתה, וחשבתי מחשבות נוראיות.
אך משום מה, לא התחשק לי לדבר אתו על כל זה. זה לא בגלל שלא רציתי שיעזור לי. להיפך, דווקא מאוד רציתי שהכל יטופל ואני ארגיש קצת יותר טוב עם עצמי. פשוט לא יכולתי, זה הכל. לא הייתי רגיל לספר לאנשים שכמעט אינני מכיר, דברים שאני עובר בחיי היום יום. וחוץ מזה, אותו פסיכולוג נראה כאילו הוא מנסה בכח ללחוץ עליי כדי שיקבל ממני מידע (אל תצחקו, באותו הזמן פחדתי פחד מוות מפסיכולוגים. היתה לי סוג של פסיכופוביה).
כעבור כמה ימים של חוסר מעש ושיתוף פעולה, הפסיכולוג בישר לי שאם אמשיך לא לשתף איתו פעולה, אז אין לי מה לעשות יותר אצלו ושהוא באמת לא מכריח אותי להיות אצלו ומצדו אני יכול ללכת כבר עכשיו.
אז המשכתי וכך יצא שכעבור זמן קצר, ידי היתה בתוך ידו, המילה 'להתראות' נשמעה ברקע והדלת נטרקה מאחוריי.


הספר 'יומני הערפד' מאת ל.ג'. סמית, גרם לי להזכר באותה תקופה 'נפלאה' ולקוות שאלי, רק אולי, מספר הטלפון של אותו פסיכולוג עדיין שמור אצלי כדי שאם ארצה, נוכל להפגש שוב, כמו בימים ההם, נזכר ביחד באותה תקופה 'נוסטלגית', ניישר בינינו את ההדורים, נפתח דף חדש ולבסוף גם אוכל לשאול אותו איך אפשר לקרוא ספר ממש ממש גרוע, לחוש דחף עז וכמעט בלתי נשלט לקטול אותו ולמרות זאת, להשאר רגועים ושפויים.

(כי לא נראה לי שזה אפשרי בכלל)

22/12/13




יומני היקר



אתה בטח לא תאמין איזה ספר קראתי!
יומני הערפד!


אז כן, אחרי כמה הצהרות מצדי, על זה שאני לא אקרא את הספר הזה, בסוף נשברתי.


אני יודעת, אתה בטח שואל את עצמך:
"שרון, למה לעזאזל קראת את זה?!
ועוד אחרי הביקורות הקוטלות!".

אז אני אתחיל מאיך הגעתי לספר.

היום קבעתי עם אמא שלי ואחותי להיפגש במרכז העיר, ואני אחכה להן בסטימצקי עד שהן יבואו.
אז הגעתי לסטימצקי, וחיפשתי ספר מעניין להעביר איתו את הזמן.
ואז הוא היה שם. עם העטיפה ספק מכוערת ספק מטרידה.
לא יכולתי להוריד את העיניים מהספר(טוב איך באמת אפשר? הריי הבחור על העטיפה נועץ בי מבטים....).
ואז התנהל ויכוח קצר עם עצמי.

הרגש אמר: "שרון, קלטת את הספר?
יאללה תלכי לקרוא אותו. הוא ספר בדוק לביקורת קטלנית!!!!!!"
אבל אז ההיגיון הבריא שלי אמר: "שרון, אל תשכחי שאמרת שבחיים לא תקראי את הספר!
חוץ מזה, כמות הביקורות הקוטלות היא עצומה, מה שאומר שאת בטח תיסבלי ממנו.
או אפילו תתחרפני ממנו!"
אבל אז הרגש אמר לי: "שרון, תחשבי על הקטילה! תחשבי על הקטילה!".


אתה יכול לנחש מי ניצח בסוף....

בכל מקרה- התחלתי לקרוא קצת.
ההתחלה הייתה..... חצי מייגעת.
הפרק הראשון תיאר איך אליינה(ה-הו כה מדהימה ומושלמת-פיזית)
מתארגנת לבית הספר(סליחה, תיכון רוברט אי. לי.) וגם קצת על סטפן המיוסר שרוצה להתחיל מחדש.
אבל כשסיימתי חצי מהפרק, אמא שלי אמרה שהיא ואחותי הגיעו אז מן הסתם לא יכולתי לסיים.
הלכתי עם תחושת אשמה שלא הספקתי לקרוא את הספר.
אולי איכשהו פעם הבאה אני אסיים אותו.....






24/12/13


יומני היקר.
היום חידשתי את המנוי שלי לספרייה.
איזה כיף לי!
ואז התחלתי לשוטט לי בספרייה.
הרגשתי שחזרתי הביתה אחרי הרבה זמן היעדרות(3-4 שנים!).
בכל מקרה, נזכרתי שאני התחלתי את יומני הערפד.

אתה יודע, הספר שאמרתי שאני לא אקרא אבל בסוף קראתי ממנו קצת?

בכל מקרה, החלטתי לקחת אותו ועוד ספר(רצח באוריינט אקספרס- אגאטה כריסטי).
לקחתי והמשכתי מהנקודה שהפסקתי.
ואחרי כמה שעות של קריאה(שנקטעה לי כי הייתי צריכה להכין ארוחת צהריים ואח"כ הייתי צריכה ללכת לפעולה),
אני רוצה לבשר לך ,יומני שלי, שסיימתי אותו!
ועוד נשארתי בחיים(ועם קצת מנת משכל^^).
אז ככה. בעיקרון הספר הוא דיי פרווה.
העלילה מוכרת. נערה, שמאבדת את הוריה בדרך טראגית(בד"כ תאונת דרכים)
שמתאהבת בנער אפל, מיסתורי, חתיך, סקסי(כי אחרת איך הספר הזה יכול להיות ספר ערפדים אמיתי?!).
האמת היא, ואני כנראה אפתיע אותך, לא לגמרי סבלתי ממנו.
נגיד, אליינה. היא קצת מטומטמת, היא דיי מניפולטיבית ואנוכית, אבל אני חושבת שהקטע היחיד שהראה שהיא
בסה"כ דיי בנאדם מסכן ופגיע היה כשהיא כתבה ביומן שלה בהתחלה.
הייתי יכולה טיפה לחבב אותה, אם לא היו חוזרים על איך שהיא ניראת, על כמה שהיא מקובלת, ועל כמה שהיא מודעת לזה ברמות על-אנושיות. האמת שאם כמות המחמאות שהיא מקבלת, אז אני לא מופתעת שהיא עפה על עצמה.
עוד קטע שממש הרגיז אותי היה משהו שהיא אמרה בהתחלה, אחרי שהעורב תוקף את אלינה:
"את תמיד יכולה לספר שהתעכבת כי זרקת אבן על מציצן חולני, חשבה, וכמעט צחקקה. היי, זה ייתן להן קצת
חומר למחשבה".
כן... לא ניראלי ........
היו לה בעיקרון עוד "הברקות", אבל אין לי כוח ממש לחזור על הכל.
גם עצבן אותי שהיו קטעים שהיא הייתה יותר מידיי מודעת למראה הסקסי שלה.....

עוד דמות שלא חיבבתי-סטפן.
וואו, כל פעם שקראתי מחשבה שלו חשבתי לעצמי:
"מאיפה זה מוכר לי?" ואז חשבתי כמעט על כל ספר פנטזייה לבנות שיצא לי לקרוא(או שאותם ספרים העתיקו מהספר הזה,
כי הספר הזה יצא בשנות ה-90).
בכל מקרה, סטפן הוא דמות ממש לא מעניינת, מעצבנת קצת וגם מטרידה.
למה לעזאזל תמיד הגיבור חייב לעקוב אחרי גיבורת הספר? מה כ"כ רומנטי בזה?!

ואני לא הולכת להיכנס לדמויות המשנה אפילו....
אני רק אגיד שאפשר להגדיר כל אחת לפי תכונה אחת:
דודה ג'ודית, דוד(לעתיד)רוברט ומרגרט(אחות של אליינה)- סתם שם כדיי להגיד לנו איפה אליינה ישנה.....
מאט-טוב הלב.
טיילר-מנייאק, רודף נשים ואנס בפוטנציה(OMG, דמות אחת שמוגדרת מיותר מתכונה אחת!).
בוני- דרמה קווין.
מרדית- החברה הטובה והיותר שקולה של אליינה(עוד דמות!).
קתרין(כן, היא דיי משנית)-ילדותית, שברירית, וסוג של פציפיסטית(דמות שלישית!).

הדמות היחידה שעוד איכשהו עניינה היה דיימון.
הוא אנוכי, קר, חסר לב, חכם, רשע ואכזרי.
ממש הנבל הקלאסי.
אבל אני עד עכשיו לא ממש מבינה מה הוא מוצא באליינה....
ז"א, כשהוא אמר שיש לה אש בעיניים, אז אני חשבתי על שורה מהשיר BREATH של breaking benjamin.:
"I SEE NOTHING IN YOUR EYES,AND THE MORE I SEE THE LESS I LIKE".

בכל מקרה, אני לא יודעת למה, אבל כמו שציינתי כבר, לא כ"כ סבלתי.
אולי כי איכשהו הכתיבה קצת סחפה אותי, או כי אליינה, שהייתה אולי מפגרת בכמה קטעים וממש קרצייה,
הייתה לפחות אם מעט אישיות.
ז"א רוב הגיבורות בז'אנר הזה היום הן קרובות לחוסר אישיות והן ממש פסיביות(למרות שמשום מה, את בלה יותר חיבבתי
מאליינה).
אליינה לפחות ניסתה לפעול כדי להשיג את בחיר ליבה.


בקיצור, יומן, נהנתי מהספר? לא ממש.
הוא בעיקר העביר לי את הזמן, אבל הוא לא כזה מדהים או משהו......
האם אני אקרא את שאר הסדרה?
לא יודעת.... אולי כשאני אגיע למצב שכל הספרים המעניינים בעולם יגמרו, וגם אז אני אצטרך לשקול את זה....


טוב אני צריכה ללכת(:
לילה טוב יומן.

שרוני^^

נ.ב.- איך אליינה יכולה לטחון כ"כ הרבה דונאטס ולא להשמין?!

חוות דעת קצרצרה על ספר שעשה עוולות למילה הכתובה:
"יומני הערפד" נקרא בערך לפני שנה וחצי, לאחר צפיה בפרק נסבל ביותר של סדרת הטלוויזיה שנעשתה על פיו. מעצם העובדה שמדובר בספר נעורים שיצא בתחילת שנות התשעים והוא עוסק בערפדים - אותו טרנד ידוע לשמצה, לפני שהוא בכלל עוות עוד יותר ע"י סטפני מאייר - הנחתי כי הוא יתאים למטרותיי באותה תקופה. אז קראתי אותו כמעין אתנחתא בין ספרים כבדים שיאפשר לראש העייף לנוח.
תקוות השווא התנפצו, ובעצם בדיעבד בכלל לא היו צריכות להיבנות, כאשר הבנתי שמנוחה לא תהיה לי. אדרבא, הראש עבד שעות נוספות כאשר הגלגלים המניעים אותו הסתובבו לקצב התסכול הצווח עד לב שמיים. שעות רבות מבוזבזות שבכולן תהיתי - מה עבר על הסופרת הנוראית שהחליטה לעסוק בנושא נוראי עם כתיבה נוראית, מה עבר על המוציאים לאור שהחליטו להפיצו, מה עבר על המתרגמים בעברית שכנראה עקרו לעצמם את העיניים מיד אחרי תום מלאכת התרגום, ומה עבר על הקוראים הראשונים של הספר?!

מצד שני, חלק גדול מהביקורות אוהדות ואוהבות... אולי לטעם האישי שלך עוד יש סיכוי עם גיבוב המילים העלוב הזה.
על כל פנים, אני מקווה שהיא מאזנת את התמונה לקוראת הפוטנציאלית (לא! לא! אל תקראי את זה!)

יומני היקר אתה לא מבין אני היום גיליתי ,הסדרה יומני הערפד מבוססת על ספר אני פשוט חייבת לקרוא את 2 הספרים ולעשות השוואה בין הספר לסדרה.....

כל כך שונה מהסדרה שאי אפשר בכלל לדמיין, אלינה ג'ילברט היא מלכת הכיתה היפה, אין בן שלא מאוהב ואין בת שלא רוצה להיות בחבורה שלה .... אוי ואבוי אני כל כך רציתי שהדמות תהיה נחמדה והספר פשוט התפוצץ לי בפנים.
אלינה היא כמו כל הדמויות בספרים רק שהדמויות הראשונות הם הגיבורים והיא....טוב היא יותר דומה למלכת הכיתה הרעה, ברצינות...הייתה שורה שבה הסופרת כתבה שאלינה ניצלה ילדה ועוד אחר כך אמרה לחברתה שלכל מלכה יש נתינים שצריך לשלוט בהם....מה טוב בזה הרגע אני מכתירה את אלינה כדמות הראשית הכי רעה שיש!!!!

טוב אז נחזור לקטע שכולם מאוהבים בה אוקי ??? בפוקס יש ילד חדש בבית הספר ועוד יותר פוקס שהוא בכלל לא מסתכל על אלינה וכמובן עם מישהו לא מסתכל עליה היא כועסת.... יש לי שאלה קטנה לסופרת : תגידי למה???? מה ברצינות היא נהיית אובססיבית אליו בספר רק כי לא אכפת לה..

ספוילר: כן אכפת לו .....

לא כל התחברתי לשם כי אני אוהבת שמות המומים (המום פירוש לא מוסתר ולא שקוף....ומי ששואל אני פשוט מעולה בלשון אז אני זוכרת) כאילו רק בעמוד 150 בערך סטפן סיפר לאלינה שהוא ערפד , ואו ממש לא ידעתי ממממ מעניין איפה המילה ערפד מוזכרת לי בספר
.
.
.
.
.
הא נכון זה בשם המעצבן שלו.... אתם רואים הנה אפילו תמונה של ערפד, אני סתם צינית עכשיו אל תתייחסו....

אני ממש לא ממליצה לקרוא אותו וכפי שאתם יודעים 2 כוכבים זה אפס אצלי!

חחחחח הכינו את עצמכם לביקורת שתעיף אתכם מהכיסא. או מהכורסא, מיטה או מקיר שעליו אתם נשענים עליו.

יומני הערפד. הסדרה הכל כך טובה שגרמה למיליונים לרבוץ על הספא ולבהות במבט מדאיג.
החלטתי שלא אראה את הסדרה לפני שאקרא את הספר. טעות מס׳ 1.
התחלתי לקרוא וחשתי משהו מוזר. העפעפיים שלי נעצמו והמוח הרגיש כמו קריסת מערכות.
שתיתי מים והמשכתי לקרוא.
הייתי באותה עת בכיתה. וחברה שלחצה עליי לקרוא ישבה לידי ומבטה הביע תכנון לכך שאראה סימן שאהבתי את הספר.
סגרתי את הספר ונשמתי עמוקות. חברתי הרימה גבות. ורצתה לשמוע לדעתי.
ודעתי?

הספר ממש לא טוב. לא אומר גרוע כי יש ספרים יותר גרועים ממנו.
הדמויות לא הגיוניות והעלילה ממש טיפשית. מתיאוריים מופרזים עד קיטשיות וחוסר עניין. ( קראתי עד סוף פרק 1 ככה)
החלטתי לראות את הסדרה עד פרק 3 ואז לשוב לספר, בתקווה שהסדרה תתן לי מוטיבציה להמשיך לקרוא. טעות מס׳ 2
הסדרה הרבה יותר טובה מהספר. זה אין מצב שלא אומר!
אבל כל מה שהבנתי היה כך:
1) אלנה השלמותית והיפה רק מחכה לאביר על סוס לבן שלא שם עליה בשבייל לאהוב אותה.
2) סטפן מתנהג מצד אחד כמו אידיוט ומצד אחד כמו ילד טוב ירושלים.
3) ממה שקראתי וראיתי, דיימון שליטה!
4) לאח של אלנה יש בעיות פסיכולוגיות קשות.
5) מה הקטע של הבלונדינית (מה שמה?) מוכרת הסמים וילדת השעשועים? :-/

הספר לא ראוי לקריאה אבל לסדרה תתנו צאנס.
אני יודעת שיש אנשים שירצו להרוג אותי שקטלתי את אהבת חייהם אבל באמת... אפילו הסדרה בעייתית!
בפרק 2 , כן פרק שני אלנה וסטפן כבר מדביקים את השפתיים אחד על השני בנישוק אוהב . מה ?!?!?!?!
(פתטי!)

לסיום, אשמח כרגיל לתגובות.
למרות שלא נשברתי , אנסה שוב את הסדרה.
אבל את הספר? אולי שאהיה בת 80, בפנסיה, חסרת מעשה ועצלנית.
ואם אז זה יעניין אותי? לא!

נ.ב: הכריכה לא רעה. למרות ששם הספר והגופן ממש מכוערים!

ספר די יפה, מותח, קצת משעמם, אבל הסדרה הרבה יותר טובה!
אליינה בספר כל כך שטוחה ולא חושבת על כלום חוץ מבנים, בנים, ועוד משהו, בנים!
הסדרה מעולה יותר מהספר. הרבה יותר מותחת, מורכבת, הדמויות יותר מעניינות, יש יותר אקשן. אין מה להשוות.....

לא הצלחתי להתחבר בשיט לגיבורת הספר אליינה - מלכת הכיתה - בלונדינית, חטובה ושטחית במיוחד (לא פלא שבעיבוד לסדרה בחרו אחת שחרחורת..) שהעומק היחיד שהכותבת נסכה בה מגיע לידי ביטוי במות הוריה הטרגי. כמה צפוי ומשעמם.
הייתם מצפים שלפחות סטפן הערפד יעורר עניין כלשהו - אבל כלום מלבד אכזבה. העלילה לא באמת מעניינת ונשמעת כמו משהו שכבר קראנו או ראינו איפשהו בעבר.. האקשן לא אקשן, הדרמה לא סוחפת ואין בדל של מתח מיני להאחז בו.

טוב, אז קראתי. קצת באיחור... אבל עדיף מאוחר מאשר לעולם לא.
כפי שאמרתי בביקורות אחרות שלי - אני טורחת לכתוב ביקורת רק כשהספר מגיע ל3 כוכבים ומטה.

אז~ למה דווקא כוכב אחד?
*מזהירה מראש שהביקורת מכילה ספויילרים*
בתור אחת שאוהבת סיפורי ערפדים הספר אכזב אותי בעליל... ולפי רפרוף הקריאה הקליל שהעברתי על הביקורות כאן - לא רק אותי.
יש כאן קלישאה ברורה של בחורה יפה ומקובלת שכולם נופלים לרגליה... עד כדי כך שזה מאוד מוזר בעיניה שאדם אחד לא עושה זאת ומתחמק ממנה כל הזמן: ערפד אפל עם בעיות התנהגות שפשוט כל כך אוהב אותה שהוא מפחד לפגוע בה.. יש עוד בחור בתמונה, גם הוא ערפד (איך לא) וכמובן שהכל קשור לעבר משותף וגלגול נשמות (כי היא דומה למישהי מהעבר של שניהם).
הבעיה בספר היא לא הקלישאה - אלא שהכל כל כך צפוי. שזה קצת מרגיז.
גם מקלישאה תמיד אפשר ליצור סיפור מעניין, טוויסט וייחוד. לצערי הרב, לא מצאתי את הדברים הללו בספר הנ"ל וחבל לי עד מאוד על כך. לספר אין לאן להתפתח, הוא די רדוד ושטחי. הדמויות כולן שטחיות ולא אמינות... כל היופי בספרים זה שהדמויות עוברות שינוי כלשהו וזה מה שעושה אותן לדמויות עגולות מורכבות ומעניינות. אין כאן את זה. העלילה משעממת, לא סוחפת ולא מתפתחת. פשוט עצוב שקוראים לזה "ספר". :(

אז לסיכום:
מה יש בספר? הדמות היחידה שיש בה עניין היא דיימון.
מה אין בספר? עלילה סוחפת, דמויות עגולות, מסר, פואנטה, עניין, טוויסט, אמינות.

לסיום ~ לא מומלץ.