רוצה להמליץ בחום. כבר תקופה ארוכה מאוד שאני לא מצליחה להתמיד בין ספר אחד (כרגע מקפצת הלוך ושוב בין יונס יונסון, MXTX, ריק ריירדן, פ"ז רייזין וליסה סי), אבל הספר הזה הושיב אותי לשלוש וחצי שעות (עם הפסקה לאוכל) שבסופן לא היה לי אוויר. הוא סוחף, מפתיע ומקורי. אהבתי מאוד את קו העלילה המשני ששיקף את העיקרי - נעשה בצורה נהדרת.
מציינת - פחדתי ממנו ולכן חיכיתי ליום שבו אהיה בבית של אמא שלי ואוכל לקרוא בביטחון ושלווה (אני 18+ עם קיבה חזקה של 6+).
עוד מציינת - לאחים שלי נמאס ממני אחרי כמה זמן, כי יותר מפעם אחת צעקתי באושר, זוועה או הלם, ותרשו לי להבטיח שאני לא עושה את זה בדרך כלל - המקסימום שלי בתגובות נשמעות-לאוזן הוא צחוק.

אחרי שסיימתי לקרוא, סגרתי את הספר וישבתי ובהיתי מולי במשך עשר דקות.
משימת העל שלי עכשיו - להכריח את חברה שלי (שהשאילה לי את הספר) לקרוא אותו בעצמה.

בקצרה - ספר מעולה, רעיון חזק ויוצא דופן, מציאותי להפליא.
קראתי אותו בכל שבת במשך חודש וחצי בערך והשבוע סיימתי, וברגע שסגרתי אותו העברתי אותו לאמא שלי שתקרא גם.
אודה, ההתחלה קצת קשוחה. היא ארוכה מדי ללעיסה, קצת מבאסת ואפורה, אבל בגדול זה הדבר היחיד שבעייתי בה - האורך. התוכן עצמו מותאם היטב לסיפור ומכין את הקרקע למהלך הבא. הייתי שמחה אם ההתחלה הזו הייתה קצרה יותר, אבל מכל זווית אחרת היא הייתה מדויקת.
מבנה הספר יוצא דופן ואולי לא יתאים לכל אחד, אבל ברגע שנכנסתי לזה - נכנסתי לזה. הרעיונות שהסופרת מביעה באמצעות התנועה בזמן, המבט אחורה ואז קדימה ושוב אחורה וקדימה, גורם לך לתפוס פרופורציה באופן שלא יצא לי לחוות לפני כן בעקבות קריאת ספר. כלומר, כן, לא חסרים ספרים שמשדרים "תעריכו את הרגע", אבל הספר הזה ממש מראה לי את המסר במקום לדחוף לי אותו לפרצוף. חוויתי אותו במאה אחוז.
כי נקודת הזמן בעבר הייתה מוקדמת מדי, ונקודת הזמן בהווה הייתה מאוחר מדי, ואיכשהו תמיד ייחלתי לאיזשהו אמצע, עד שקלטתי שלא. זה בדיוק העניין. מסע בזמן הוא לא קל ופשוט ונוח, הוא ספציפי ונוקשה ושברירי. מטאפורית אבל גם מילולית - בסופו של דבר אין לנו אפשרות לשלוט באיזה רגע אנחנו חיים נכון לעכשיו, נותרה לנו רק האפשרות לחוות אותו.
אז בגדול, ספר מעולה, ממליצה בחום. מעורר מחשבה (מהווה סטייה מספרי הסופש הרגילים שלי, שלא דורשים מוח) אבל לגמרי שווה את החוויה.

אולי הבעיה היא שקיבלתי את הספר עם בילד-אפ מטורף. אולי הבעיה היא שקראתי אותו ביומיים ארוכים מדי של חג. אולי הבעיה היא פשוט באופי שלי או של הספר, שלא הולכים ביחד. בגדול, ספר סבבה.
מזמן לא התחלתי ספר חדש, וברגע שהתחלתי את "אסיר מלידה" התחשק לי להמשיך. בהחלט הישג! הכתיבה נראתה לי מושכת וזורמת, ההתחלה הייתה מעניינת והפרק שאחרי הפרולוג בהחלט השאיר אותי עם פה פעור. זה היה מצוין.
הדברים שלא אהבתי היו סובייקטיביים, בחלקם. אני לא ממש אוהבת ספרים שמתמקדים בעיקר במתרחש בבתי משפט, מרגיש לי יבש. דבר קצת פחות סובייקטיבי היה הטענות שהציג אלכס רדמיין, שלמרות היותו עורך דין מדהים, פיספס דברים שהתחשק לי לצעוק עליו. היו טענות מובנות מאליהן שהוא לא הציג, טענות מעוררות כעס שהוא בחר שלא להתקומם כנגדן וסתם ניסוחים מרושלים שעצבנו אותי. אני לא אומרת שזה טיעון שהיה מנצח, אבל למה הוא לא טרח לבדוק מתי מה-שמו התקשר לבלש שהגיע? מהרגע שהוא התקשר ועד שהבלש הגיע עבר זמן מסוים, אבל כמה זמן עבר מאז הרצח ועד שהבלש הגיע? קרייג שלט בזמן שבו השיחה התבצעה, אבל משום מה אלכס בחר שלא לוודא מתי זה קרה. כמו שאמרתי לחברה שלי על דוקטור סטריינג' בפרק של וואט איף. אני לא אומרת שאם הוא היה משתמש באבן הזמן זה היה עובד, אבל למה לא ראינו אותו מנסה?
הוא יכל להציג את הדברים באור שישפיע על המושבעים אחרת. הל, אני יכולתי להציג את הדברים אחרת. אבל, אלאס, אני לא עורך דין.
לא משנה. כמו שאמרתי, אני לא אוהבת ולא מבינה במתרחש בבתי משפט, אבל מה שכן קרה שם לא מצא חן בעיניי. הדמויות בספר נורא מעריכות את מערכת המשפט הבריטית, אבל וואלה לא מצאתי שם שום דבר שגרם לי לתמוך בדעה שלהן.
מה עוד היה לי לומר?
הכתיבה, שמאוד משכה אותי בתחילת הספר, די עיצבנה אותי אחר כך. ג'פרי ארצ'ר מצא לנכון להסביר כל דבר. כל דבר. הספר לא לידי, אז אין לי דוגמאות מקוריות, אבל היו דברים כמו -
'"כמו שאמרתי לחברה שלי על דוקטור סטריינג' בפרק של וואט איף," אמרתי, כשאני מציינת דמות מהיקום הקולנועי של מארוול...'
'"אלכס רדמיין," ציינתי, אומרת בקול את שמו של עורך הדין...'
'הקשבתי לשיר "מיי שוט", שרה יחד איתו את המילים שזכרתי מהסרט "המילטון" שממנו הגיע השיר'
זה היה די מעצבן. התחשק לי לקום ולומר, "אני אוהבת להשתמש במוח שלי, ארצ'ר," יורקת בזעם את המשפט כשאני משתמשת באיבר היושב בראשי בתור נושא לגערה.
סתם. סליחה. אבל זה באמת היה מציק. הוא סופר למבוגרים, לא? הוא לא אמור לצאת מנקודת הנחה שיש טיפה הבנת הנקרא בין שאר יכולותיי?
עוד דבר שהיה מבאס אבל גם נחשב סובייקטיבי, אני מניחה, הוא שעד אמצע הספר נראה כאילו המגמה של ארצ'ר היא לדכא את תפיסת חיי ולעודד אותי להמיר את דתי אל הפסימיזם. שום קרן אור לא נראתה עד עמוד מאתיים או שלוש מאות, וכבר היה מאוחר מדי בשבילי ולא יכולתי לעצור באמצע, כי הייתי צריכה לדעת מה יקרה.
כנראה שהגענו אל השלב הסובייקטיבי כי הנקודה הבאה שעלתה לי בראש הייתה כמה כעסתי על מה שקרה לניק, ועל כך שאף אחד - אף אחד! - לא מצא לנכון להצטער עליו או לנסות לנקום אותו. זה הכעיס אותי כל כך, אומייגאד. רק בסוף היה איזה רגע פצפון שבו אל התאבל עליו, אבל איפה היית בשאר החודשים, אל? איפה היית רגע אחרי שזה קרה? ניק היה כזה אדם טוב, לא הגיע לו שהמוות שלו יטוייח ככה.
דבר סובייקטיבי אחרון שהוא יותר בחזקת פאן פאקט הוא הבעיה שלי עם לורנס דבנפורט. צוין שהוא שחקן שנראה טוב, ובראש שלי עלתה מיד דמותו של טום הידלסטון, מאחר ואני רואה מחדש את כל הסרטים של מארוול כדי להכיר אותם לאחיות הקטנות שלי. לצערי הרב התברר שאני לא אמורה להיות בעד דבנפורט, אבל פניו עטורות קמטי הצחוק של הידלסטון כבר נחרטה במוחי, ולא יכולתי לעשות דבר כנגד זה.
זאת הביקורת. אני מקווה שהיא מנוסחת באופן סביר כי השירים של המילטון מתנגנים ברגע ואני שרה איתם, אז רק חמישים אחוז מהמוח שלי היו מופקדים על ביקורת. וגם, כאילו, לא כתבתי ביקורת כבר די הרבה זמן.

בגדול הספר באמת סביר, ושמחתי שהיה לי מה לקרוא בחג, אבל לו הייתי יודעת שככה הוא יהיה, אני לא חושבת שהייתי קוראת אותו, כי אני לא אוהבת את הסגנון כל כך. הסוף היה מצוין, though. אני מבינה למה הוא נחשב ספר טוב.

שיטה ידועה לפריצת מחסומי כתיבה היא לכתוב גם אם אין מה, ולכן גיבשתי החלטה לשבת לכתוב היום על הספר המקסים ביותר של כל הזמנים. (אם כי קיוויתי לשבת על זה בשעה מוקדמת יותר מ2 בלילה, אז בואו נחזיק אצבעות ונקווה לטוב...)
אני אוהבת הרבה סוגים של ספרים.
הסדרה האהובה עליי היא מדריך הטרמפיסט לגלקסיה (hold on to your towel), הספר שלי לקריאה קלילה הוא בנות פנדרוויק, סיפור האהבה המנצח מבחינתי הוא גאווה ודעה קדומה, אבל הטירה הנעה... הוא נמצא בקטגוריה משלו.
דיאנה וון ג'ונס, לפי מה שאני יודעת, גדלה בתקופת מלחמת העולם השנייה. לא הייתה לה גישה ליותר מדי ספרים, והיא נהגה להמציא סיפורים עבור אחיותיה.
(הייתי יכולה להיות בטוחה יותר אילו היה הספר לידי כרגע, אבל עשיתי בחירה מצערת והשאלתי אותו לחברה של אחותי- שצריכה להחזיר אותו בקרוב, אם כבר מדברים.)
בקיצור, עצם הידיעה של הפרט הקטן הזה עזרה לי להבין את הסופרת. היא לא נצמדת למבנה קלאסי של סיפורים באותו סגנון, העלילות שלה ייחודיות בצורה שקשה להסביר, והספרים שלה פשוט מגדירים את עצמם.
(והכתיבה שלה! היא שובת לב. היא מצחיקה אותי כל כך.)
אחרי הטירה הנעה ניסיתי עוד כמה ספרים שלה, כל אחד מהם מוזר וקסום יותר מהקודם. אבל הטירה הנעה לוקח, ובגדול.
הספר מתחיל, לכאורה, בצורת אגדה. הפתיחה שלו שבתה אותי (למעוניינים, מדובר בתיאור של סופי, הבכורה האומללה ש"אפילו לא הייתה בתו של חוטב עצים עני, מה שאולי היה מקנה לה איזשהו סיכוי להצליח בחיים")(שוב, הספר לא לידי. קראתי אותו הרבה יותר מדי פעמים). התיאורים המתוקים והמבנה הקלאסי-לכאורה של סיפורי אגדה- על האם שמתה, האב שהתחתן מחדש ולאחר מכן נפטר בעצמו, ההבנה של הספר בעצמו שהאם החורגת הנחמדה קצת שוברת את החוקים- כל זה כבש אותי.
והסיפור עצמו פשוט מיוחד. סופי החליקה אל הדמות החדשה שלה באלגנטיות מרשימה. היא הבינה בעצמה שהגיע זמנה לחפש את מזלה (מה שלא עשתה לפני כן, כי היא הבכורה ואין בזה טעם) ופעלה בתושייה מעוררת הערכה כשגילתה את הטירה, (צעקה עליה לעצור,) פרצה פנימה ופשוט כבשה לעצמה את הכיסא ליד האח, כמו את העניין שלי בספר.
אני לא רוצה להמשיך- כבר סיפרתי יותר מדי, אני חושבת. הספר הזה מדהים כל כך שצריך פשוט להתחיל לקרוא אותו- אבל הוא באמת משהו מיוחד. הוא כל כולו תוצר הדמיון של דיאנה וון ג'ונס, שזכתה (או ההפך?) ליצור ספר בלי להיות מושפעת מספרי ילדות. הדמויות שלה מקסימות, קלציפר יפהפה, וההיגיון מאחורי הסיפור- מטורף.
לפני שהספר היה שייך לי, הקפדתי לקרוא אותו פעם בכמה חודשים, כדי להיות מופתעת כל פעם מחדש מהטוויסטים בעלילה.
עכשיו הוא שלי, ו... טוב, די שיננתי אותו. בטעות.
מומלץ מאוד. מתאים לכל גיל- נתתי לאחותי הקטנה לקרוא אותו, כמו גם לאבא שלי (שהמיין סטרים שלו בקריאה הוא יותר ספרים תיעודיים על מלחמת העולם השנייה, או לחילופין ספרים של ג'ונתן סטראוד) ושניהם אהבו. הוא מקסים (מקום ראשון מהבחינה הזו) ומיוחד, ומצחיק בפשטות שלו, ופשוט- באמת- קסום.
די חלום שלי להצליח לכתוב ככה.

(אם חסרה איפשהו האות ש, התנצלותי. המקש נדפק. העתקתי אותו ללוח ואני משתמשת בCTRL V בשבילו)

כבר כתבתי ביקורת על הסדרה בכלל, אבל היא מוקדשת, על הנייר, לספר האחרון, ואחטא מאוד לסדרה הנפלאה הזאת אם לא אעשה כל שביכולתי לקנות לה את כל הקוראים הראויים לה.
זה לא ספר שכל אחד יאהב, אני מקדימה ואומרת- ולו רק על בסיס העובדה שלמרות שהמלצתי בחום על הספר לרבים ממכריי (אבא) חלקם (אבא) לא מספיק התחברו אליו כדי להקדיש את זמן הקריאה שלהם, פעם בשבוע, כל שבת, בשבילו.
ומצד שני יש את אמא, שהספר הצחיק אותה כל כך שהיא לא מצליחה לקרוא אותו ברצף, ככה שהסיבה שלה להפסיק הייתה שונה לגמרי.
יש לי נטייה לכתוב בלי סדר, אני מתנצלת.
לספר הזה יש היגיון.
לא אתיימר לומר שההיגיון הזה קביל בכל מקום, לא ולא- גם לא אעז לומר שההיגיון שלו הגיוני. פחות מזה תהיה בי תעוזה להצהיר כי הספר מעיד על עצמו שיש בו היגיון כלשהו.
אבל יש בו היגיון.
וזה הדבר המדהים בו. הוא ספר כל כך פסיכי- כל כך תלוש מהמציאות וכל כך מפתיע בחוסר הבסיס שלו- שזה פשוט מדהים שיש בו היגיון, ושהוא דבק בו.
הוא ספר חכם. השנינויות בו גאוניות. דיאלוגים שבמקרים אחרים היו מסתיימים בצחוק, כאן יסתיימו במעשה מתאים- שבסופו של דבר גם יצליח.
והוא עקבי! בחיי, הוא עקבי. מי שמעוניין לדעת למה אמר זאת אגרטל הפטוניות מוזמן להמשיך אל הספר השלישי- החיים, היקום וכל השאר.
איכשהו דאגלאס אדמס שומר על העולם שלו. על היקום שלו, כלומר- שגדול בהרבה מאשר גלקסיה קטנה אחת. שם שיוזכר בהקשר מסויים בספר לא יוזכר שנית באופן שמנוגד לו- גם אם השם מסובך עד כדי כך שתשכחו אותו עד שתגיעו לקרוא אותו שנית. מאורעות שמתוארים בספר לא מאבדים את מקומם ושומרים על זכותם כחלק מההסטוריה (שנשעשים מאמצים כבירים לשימורה) שמהווה חלק גדול כל כך מהסדרה. כל פרט משתלב באופן מדויק, וגם אם בקריאה ראשונה לא ראיתי את זה- כל כך הרבה הברות היו בכל שם שלא התפניתי בכלל לקרוא אותו כפי שראוי לו- הרי שבקריאה החמש עשרה, שהשלמתי בחודש האחרון, מסב לי כל שבריר מידע עונג עצום בידיעה כי הוא באמת חלק מתמונה אחת גדולה.
הספר הזה הוא יצירת אומנות. מעטים הסופרים שמצליחים לשמור על עקביות כזו, ויבורך דאגלאס אדמס על שניצל את החוכמה הפסיכית שלו (רק גאון של פעם בדור יכול להתמודד עם המשימה מעוותת השכל של כתיבת מדריך הטרמפיסט לגלקסיה) ואת חוש ההומור מקיף העולמות שלו בשביל להעניק לעולם קרן אור צבעונית וחייזרית בצורת הסדרה המספרת את קורותיו של ארתור דנט.

בפעם הראשונה שניסיתי לקרוא אותו, לא הבנתי אותו.
אז תנסו שוב.

התחלתי את הסדרה הזאת לפני שנים רבות. לפני, כך נדמה, התקופה שאני בכלל זוכרת.
קראתי את הספר הראשון, ולא סיימתי אותו. שנתיים אחר כך, התחלתי אותו שוב, סיימתי אותו. הוא היה נפלא, הוא היה מצחיק, הוא היה חכם.
הוא כתוב בצורה משעשעת וקלילה, ובאופן גאוני כלשהו מצליח לתאר אירועים איומים בלשון צינית שהופכת הכול לבהיר וקל. כוכב לכת מתפוצץ? לא ביג דיל. שבעה מיליארד אנשים מתים? ניחא. הוא כתוב בצורה גאונית.
השגתי את הספר השני, אחריו את השלישי, ואת הרביעי לא מצאתי.
כמה זמן אחר כך הגעתי לתיכון, שהיה בנוי מאוד קרוב לספריה מקומית. שם מצאתי את הרביעי, ולמען קדושת הרצף, קראתי שוב את הספר הראשון, השני והשלישי לפני הספר הרביעי. נהניתי מכל רגע, צחקתי שוב מכל החלקים שכבר הספקתי לשכוח, והערכתי כלפי דאגלס אדמס המנוח גדלה עם כל פסקה. אין הרבה סופרים ששומרים על רמה לאורך כל כך הרבה זמן.
את הספר החמישי השגתי רק לפני שבוע. הייתי בכנס אייקון, ומשמיים הופיע דוכן עצום של ספרים, שהציע לי את שלושת הספרים החסרים באוסף (השני, הרביעי והחמישי) במחיר של שלושים וחמישה שקלים כל אחד.
בתחושה של נחת ודחיפות מוסווית, כראוי לתקופת החגים הארוכה והמייגעת, קראתי שוב את הסדרה. שוב, למען קדושת הרצף.
נהניתי. צחקתי. זכרתי יותר דברים מציפיתי ואולי זה גרע קצת מהחוויה, אבל לא הצטערתי על המסע הארוך שעברתי כדי להגיע אל הספר האחרון של הסופר, ינוח בשלום על משכבו.
התחלתי את הספר החמישי.
הוא היה גאוני. הוא היה בנוי בצורה רציפה הרבה יור. הוא היה מלא הרבה יותר- עלילתית, בין השאר. הדמויות היו מורכבות יותר. זה לא הוריד מערכם של הספרים האחרים, זה רק העלה את ערך עצמו.
שלא כבדרך כלל, המשכתי לקרוא גם בימי החול האפורים. ולפני חצי שעה בדיוק, בשעה שלוש ורבע, 22.10.19, סיימתי את הסדרה המופלאה הידועה תחת הכותרת "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה".
והסוף.
הסוף.
...הסוף.
הו, אלוקיי, הסוף.

הלב שלי התנפץ כשהפכתי את הדף המודפס ומצדו השני הופיעו פניו האדישים של אחיו הלבן.
קראתי שוב את העמוד האחרון.
קראתי שוב את העמוד האחרון.
ושוב.
משמעות המלים חילחלה, לאט מאוד, אל ההכרה שלי.
בחיי.
הסוף.

אני לא רוצה לעשות שום ספוילרים.
הוא היה מושלם.
ואיום.
ונורא.
וסוגר מעגל בצורה מדויקת כל כך שאני רוצה לבכות רק מלחשוב עליו.
דאגלס אדמס, יברך אותך האל, ארור תהיה.
אני לא יודעת איך להתמודד עם כל העסק. אני לא מכירה אף אחד שקרא את זה.

סדרה מומלצת מאוד.


הסוף...

Ugh.

הסוף.

(וואו, איזה כיף זה שאפשר לכתוב על כל הטרילוגייה בבת אחת.)
חוויית הקריאה הכי מדהימה שהייתה לי בשנים האחרונות. פשוט ספרים מצויינים.
תשעת אלפים דפים בכל אחד (אני יודעת נו-_-) ואפילו לא דף אחד יותר מדי. הכול כל כך מדוייק. הקסם שהוא המציא- ההמלורגיה, התכמות, האלומנטיקה- פשוט גאוני. הגיוני באיזשהו מובן. מדהים.
ברנדון סנדרסון כותב מצויין. אני בספק אם הוא אנושי. אפילו חודשיים אחרי שסיימתי את הטרילוגייה אני מתקשה להכיל אותה במלואה. עשרות קצוות עלילה שמתאחדים בצורה נהדרת. מיליון דברים נפתרים ושום שאלה לא נשארת. הסוף של הספר האחרון היה... כל כך... לא יודעת. נפלא. מושלם. מדהים. על אנושי.
ברנדון סנדרסון הוא לא אנושי. אף אחד לא מסוגל לכתוב דבר כזה. החייזרים הגיעו הרבה יותר מוקדם משחשבנו, מסתבר, והנה ההוכחה.
הדבר היחיד שהציק לי היה ההתפתחות של אלנד- מאנטיפת אדיש ומקסים הוא הפך (רואים את ההבדל מיד בספר השני) לאדם מאוד אכפתי וחם וחושב על כולם, וזה היה שינוי קיצוני. כן, הוא חמוד, אבל לא נשאר שום דבר ממי שהוא היה בספר הראשון.
אה, וגם הקטעים של אלנד ווין- היו חמודים אבל לא מספיק. היה נורא מורגש שהסופר הוא לא סופרת, אם נגדיר את זה ככה.
אבל הם עדיין היו מקסימים ביחד:)
בקיצור, טרילוגיה מופלאה. מומלץ אבל לא מוקדם מדי- אזור גיל 14-15 אלא אם כן הקורא נורא חכם. כלומר, אני בת 16, והאופן שבו סנדרסון סגר את כל הקצוות... נשגב מבינתי. נשגב. מבינתי.
מדהים. מתאים לנוער נוטה למבוגר. כל גיל, בעצם, החל מזה שציינתי. ספר נפלא, נהניתי כל כך. מומלץ מאוד.

וואו וואו וואו
וואו.
ספר נפלא. כל כך מומלץ. זה יהיה חטא לתת תקציר, אני פשוט אגיד שמאוד מאוד מאוד אהבתי אותו. הוא ליטרלי קסום וכל כך מתוק. כן יש לו קטעים קריפיים, אבל זה ניל גיימן, ככה זה אמור להיות. לאלה שלא מתחברים על ההתחלה- הצלחתי לסיים אותו בניסיון השני. בניסיון הראשון ויתרתי אחרי פרק אחד אז זה אפילו לא נחשב.
וואו. ספר כל כך מקסים. מומלץ מאוד.
אולי החל מגיל 15 בערך Though

אוקיי.
אז לא התחברתי.
רוצה לציין שלפני פחות משבועיים קראתי את "לפני שאפול", אז כל הזמן הרגשתי כאילו הספר הזה הוא חיקוי שלו. הוא כאילו בא אחרי לפני שאפול, שבא אחרי לקום אתמול בבוקר. זה טו מאץ'.
העובדה שהספר הזה הרגיש כמו חיקוי הקשתה עליי עוד יותר לצלוח את החלקים שחוזרים על עצמם כשהיום חוזר על עצמו. זה היה מייגע ממש.
לא התחברתי לדמות הראשית בכלל. לא חשבתי שהיא תשתכנע כל כך מהר לחזור שוב ושוב על אותו היום. חשבתי שהיא תתלבט לפחות. 'עץ קסום שמעניק לך את היכולת לחיות שוב את אותו היום? בטח, מה! אני זוכרת שסבתא שלי הייתה מגדלת אותם.'
הייתי בטוחה שהיא תהסס לפני הפעם השנייה, או השלישית, או אפילו הרביעית. היא החליקה לתוך זה יותר מדי בקלות. זה לא נראה לי הגיוני. חיכיתי שתהיה איזושהי התלבטות, אבל... לא.
נאדה.
אוקיי, נקסט.
בחיים שלי לא ראיתי כל כך הרבה חוסר-רגישות בדמות אחת. מצאת לך את הדרך לדבר על בתו המתה של הקראש שלך, אחותי. כן, תטיחי לו את זה בפרצוף. לגמרי סביר ונורמלי. בטח, כן, הוא יקבל את זה. Sure. פפפ.
אוקיי אז לא אהבתי את הספר, אוקיי? הוא נמרח. הוא באורך של פרק אחד אבל מתפרס על פני עשרות. הדמויות רדודות מאוד או לא ריאליות. הוא היה מוזר, הוא תקע פנטזיה בחור לא קשור והוא היה לא מציאותי ולא בגלל הקסם.
אה, וגם ידעתי שהיא לא תמות מהסרטן.
טו אובבייס.
מצטערת על הבלאגן.