ביקורת ספרותית על אסיר מלידה מאת ג'פרי ארצ'ר
ספר בסדר

---

אולי הבעיה היא שקיבלתי את הספר עם בילד-אפ מטורף. אולי הבעיה היא שקראתי אותו ביומיים ארוכים מדי של חג. אולי הבעיה היא פשוט באופי שלי או של הספר, שלא הולכים ביחד. בגדול, ספר סבבה.
מזמן לא התחלתי ספר חדש, וברגע שהתחלתי את "אסיר מלידה" התחשק לי להמשיך. בהחלט הישג! הכתיבה נראתה לי מושכת וזורמת, ההתחלה הייתה מעניינת והפרק שאחרי הפרולוג בהחלט השאיר אותי עם פה פעור. זה היה מצוין.
הדברים שלא אהבתי היו סובייקטיביים, בחלקם. אני לא ממש אוהבת ספרים שמתמקדים בעיקר במתרחש בבתי משפט, מרגיש לי יבש. דבר קצת פחות סובייקטיבי היה הטענות שהציג אלכס רדמיין, שלמרות היותו עורך דין מדהים, פיספס דברים שהתחשק לי לצעוק עליו. היו טענות מובנות מאליהן שהוא לא הציג, טענות מעוררות כעס שהוא בחר שלא להתקומם כנגדן וסתם ניסוחים מרושלים שעצבנו אותי. אני לא אומרת שזה טיעון שהיה מנצח, אבל למה הוא לא טרח לבדוק מתי מה-שמו התקשר לבלש שהגיע? מהרגע שהוא התקשר ועד שהבלש הגיע עבר זמן מסוים, אבל כמה זמן עבר מאז הרצח ועד שהבלש הגיע? קרייג שלט בזמן שבו השיחה התבצעה, אבל משום מה אלכס בחר שלא לוודא מתי זה קרה. כמו שאמרתי לחברה שלי על דוקטור סטריינג' בפרק של וואט איף. אני לא אומרת שאם הוא היה משתמש באבן הזמן זה היה עובד, אבל למה לא ראינו אותו מנסה?
הוא יכל להציג את הדברים באור שישפיע על המושבעים אחרת. הל, אני יכולתי להציג את הדברים אחרת. אבל, אלאס, אני לא עורך דין.
לא משנה. כמו שאמרתי, אני לא אוהבת ולא מבינה במתרחש בבתי משפט, אבל מה שכן קרה שם לא מצא חן בעיניי. הדמויות בספר נורא מעריכות את מערכת המשפט הבריטית, אבל וואלה לא מצאתי שם שום דבר שגרם לי לתמוך בדעה שלהן.
מה עוד היה לי לומר?
הכתיבה, שמאוד משכה אותי בתחילת הספר, די עיצבנה אותי אחר כך. ג'פרי ארצ'ר מצא לנכון להסביר כל דבר. כל דבר. הספר לא לידי, אז אין לי דוגמאות מקוריות, אבל היו דברים כמו -
'"כמו שאמרתי לחברה שלי על דוקטור סטריינג' בפרק של וואט איף," אמרתי, כשאני מציינת דמות מהיקום הקולנועי של מארוול...'
'"אלכס רדמיין," ציינתי, אומרת בקול את שמו של עורך הדין...'
'הקשבתי לשיר "מיי שוט", שרה יחד איתו את המילים שזכרתי מהסרט "המילטון" שממנו הגיע השיר'
זה היה די מעצבן. התחשק לי לקום ולומר, "אני אוהבת להשתמש במוח שלי, ארצ'ר," יורקת בזעם את המשפט כשאני משתמשת באיבר היושב בראשי בתור נושא לגערה.
סתם. סליחה. אבל זה באמת היה מציק. הוא סופר למבוגרים, לא? הוא לא אמור לצאת מנקודת הנחה שיש טיפה הבנת הנקרא בין שאר יכולותיי?
עוד דבר שהיה מבאס אבל גם נחשב סובייקטיבי, אני מניחה, הוא שעד אמצע הספר נראה כאילו המגמה של ארצ'ר היא לדכא את תפיסת חיי ולעודד אותי להמיר את דתי אל הפסימיזם. שום קרן אור לא נראתה עד עמוד מאתיים או שלוש מאות, וכבר היה מאוחר מדי בשבילי ולא יכולתי לעצור באמצע, כי הייתי צריכה לדעת מה יקרה.
כנראה שהגענו אל השלב הסובייקטיבי כי הנקודה הבאה שעלתה לי בראש הייתה כמה כעסתי על מה שקרה לניק, ועל כך שאף אחד - אף אחד! - לא מצא לנכון להצטער עליו או לנסות לנקום אותו. זה הכעיס אותי כל כך, אומייגאד. רק בסוף היה איזה רגע פצפון שבו אל התאבל עליו, אבל איפה היית בשאר החודשים, אל? איפה היית רגע אחרי שזה קרה? ניק היה כזה אדם טוב, לא הגיע לו שהמוות שלו יטוייח ככה.
דבר סובייקטיבי אחרון שהוא יותר בחזקת פאן פאקט הוא הבעיה שלי עם לורנס דבנפורט. צוין שהוא שחקן שנראה טוב, ובראש שלי עלתה מיד דמותו של טום הידלסטון, מאחר ואני רואה מחדש את כל הסרטים של מארוול כדי להכיר אותם לאחיות הקטנות שלי. לצערי הרב התברר שאני לא אמורה להיות בעד דבנפורט, אבל פניו עטורות קמטי הצחוק של הידלסטון כבר נחרטה במוחי, ולא יכולתי לעשות דבר כנגד זה.
זאת הביקורת. אני מקווה שהיא מנוסחת באופן סביר כי השירים של המילטון מתנגנים ברגע ואני שרה איתם, אז רק חמישים אחוז מהמוח שלי היו מופקדים על ביקורת. וגם, כאילו, לא כתבתי ביקורת כבר די הרבה זמן.

בגדול הספר באמת סביר, ושמחתי שהיה לי מה לקרוא בחג, אבל לו הייתי יודעת שככה הוא יהיה, אני לא חושבת שהייתי קוראת אותו, כי אני לא אוהבת את הסגנון כל כך. הסוף היה מצוין, though. אני מבינה למה הוא נחשב ספר טוב.

» ביקורות נוספות של קוראת מגיל צעיר
» ביקורות נוספות על אסיר מלידה