"יש שלוש שיטות לכתוב רומן טוב אך למרבה הצער אף אחד לא יודע מה הן"
נכון ככל שיהיה המשפט הזה, המיוחס לסומרסט מוהם, זה לא מונע מאנשים לנסות.
לנסות להגדיר, לקטלג, לפענח.
מאמרים, ספרים, סקירות וביקורות נכתבים כל הזמן.
נהרות של דיו ומפלים של פיקסלים נשפכים כדי לכתוב מה מותר ומה אסור, באלו כללים יש לעמוד, מה ראוי ומה לא.
גם לי יש כמובן רשימות משלי:
מעדיפה דמויות עגולות על פני שטוחות, מעדיפה הראיה על פני הגדה, איפיונים עקיפים על פני ישירים...
ואז בא הספר הזה.
ויש בו לא מעט אלמנטים שעל פי ההגדרות שלי עצמי הופכות אותו לספר לא טוב.
אבל מסתבר שאין דבר שלם הגדול מסך חלקיו יותר מכלל שבור שכמו כל כלל יש לו יוצא מן הכלל, או כל קלישאה אחרת בה תרצו לנסח את זה.
בקיצור - זה בכל זאת עובד.
נתחיל בזה, שזהו רומן המסופר מנקודת מבטן של חמש דמויות שונות.
לא פשוט ליצור חמישה סגנונות שונים, מובחנים, שיאפשרו לקורא להבין מיהו הדובר בכל פעם... ומירה קדר לא ממש עושה את זה.
כן, אפשר לומר ששפתם של צבי ויעל מעט "עגנונית" יותר, קצת יותר מושפעת מלשון חכמים, ואילו שפתם של שלוש הדמויות האחרות ובפרט של עופר - משלבת יותר ביטויים סלנגיים ועממיים.
אבל זה נעשה באופן מלאכותי מעט.
הדמויות כולן דוברות את שפתה הייחודית והיפה של קדר.
הביטויים הסלנגיים, או העממיים, נראים מודבקים מעט, לא משכנעים.
נשמע רע...
אבל בכל זאת עובד.
כי התוצאה היא חמישה קולות שהדמיון ביניהם מחבר אותם בחיבור פנימי עמוק. חמש דמויות שקשורות זו בזו בנפשן, בדיוק כמו שהמספרת בראה אותן.
וביטויי הסלנג המודבקים מעט יוצרים דמויות שיש איזה פער בין הפנימי לחיצוני שלהן. שבנפשן הן עדינות ועמוקות וכלפי חוץ אימצו לעצמן סגנון מחוספס יותר, מתאים לסביבתם.
הספר משלב ציטוטים לא קצרים מתוך ספרי הרב קוק שהדמויות לומדות יחד ודנות בהן...
ושוב - נשמע רע.
יש לך מה להגיד - למה שלא תגידי בשפתך?
ובכלל, מה זה פה, שיעור במחשבת ישראל?
אבל שוב - זה עובד.
כי אין דרך אחרת בה הייתי משתכנעת שהדמויות אכן שקועות בעולם הרוחני הזה, לומדות יחד, דנות דיונים פילוסופיים עמוקים, בלי הדגמה חיה של זה.
וגם אם היו מקומות בהם הציטוטים קצת איבדו אותי, זה לא הפריע להמשיך לקרוא ולהבין את הסיפור. אולי פיספסתי איזה חצי רובד או רובד, אבל הסיפור עדיין עובד.
תפיסת הזוגיות של הספר, גם היא אינה לרוחי.
הגברים מובילים, מגוננים, מחזרים.
הנשים פסיביות, מובלות.
ובכל זאת... כמו ברומן היסטורי טוב, כזה שגורם לך להזדהות עם הדמויות למרות השוני באמונות ובערכים. למרות שהרומן הזה מתרחש כאן ועכשיו, נהנתי מהרומנטיקה, מהעדינות ומהרגישות, של גיבורים שחיים בכל זאת באיזשהו מישור רגשי שונה ומרוחק משלי.
ואחרי ההקדמה הארוכה הזו.
מה תכלס.
בתחילת הספר נרצח ד"ר גלעד עיני.
הספר מסופר על ידי חמש דמויות הקרובות אליו: אחותו יעל ובעלה צבי, אשתו, רותם, חברתה הטובה של רותם - ענבר ובעלה - עופר.
הם מספרים את סיפור חייהן, חייו של גלעד, ותגובתם לרצח שלו.
הספר מעלה נושאים שעומדים במרכז חייהן של הדמויות:
זוגיות, זוגיות ואמנות, אמנות ודת, דת והומניזם.
לפעמים דן בהן, לפעמים מרפרף על פניהן, נותן לקורא נגיעה במורכבות. נקודות למחשבה.
זהו סיפור רגיש ועדין, עדין מאוד.
יש עדינות בדמויות, בתיאורים, בסיפורי האהבה.
יש לא מעט עצב בסיפור, אבל הוא לעולם אינו לוחץ על בלוטות הרגש בכוח, אינו מנסה לסחוט דמעות.
הוא מזכיר רישום עדין בעפרון, שמותיר לקורא למלא את הקוים שאינם סגורים ואת הצבע החסר.
נדרש מהקורא קצת מאמץ להשלמה הזו, בלעדיה אולי לא יוכל להנות מהספר באותה המידה, אבל המאמץ הזה משתלם.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
