"קראתי ברכבת את הספר של מירה קידר", כתבה לי ביתי הבכורה, "קראת אותו? מעניין אותי מה חשבת עליו".
לא, לא קראתי, אבל כתבתי לה מה שחשבתי על הספר שכן קראתי, שנקרא "אחד מאלף".

פעם היינו גרים בעפרה. לא מעט שנים גרנו שם, למעשה קצת יותר משני עשורים. ובעפרה הכרתי את האומנית, המורה לאמנות ומבקרת האומנות ציפורה לוריא. הכרתי ואהבתי, ולמעשה נפשי נקשרה בנפשה. לא רבים היו שם, בין אנשי האדמה והמעשה שמהווים את ותיקי עפרה, כאלה שמתעניינים באמנות ומחשיבים אותה חלק בלתי נפרד מחייהם, כפי שהיתה ציפורה. גם היא לא היתה מרוחקת מעולם המעשים, שכן היתה נשואה לחקלאי ועובד אדמה, אבל האומנות היוותה חלק בלתי נפרד מחייה. היא לא סתם התעניינה, היא הלכה לתערוכות, ואז הגדילה עשות וכתבה עליהן ביקורת בירחון "נקודה" של מועצת ישע, היא לימדה אומנות במכללה, ועודדה ככל האפשר את כל מי שהיה סביבה לעסוק באומנות, ואמרה שעיסוק כזה אינו סותר נקודת מבט אמונית-דתית.

גם מירה קידר מתגוררת והתגוררה בעפרה. לא הכרתי את מירה אישית, בהיותה אשת בית שנשארת בד' אמותיה ואינה מרבה להתערבב בין הבריות, אבל ידענו מי היא והכרנו את משפחתה. ציפורה שאלה אותי לדעתי על הספר "אחד מאלף" שהיא היתה מראשוני הקוראים שלו ועזרה בכתיבתו. לא שדעתי נחשבת, אבל אמרתי שניכר שמירה קידר אהבה מאוד את בעלה המנוח ורצתה להנציח אותו בספר, ולא ברור לי כמה יצאה ספרות מתוך זה. ציפורה הקשיבה בשקט, ענתה מה שענתה, ובכך זה הסתיים. השנים עברו וחלפו להן, ציפורה התאלמנה בעצמה, ואחר כך חלתה בסרטן ונפטרה, אני עזבתי את עפרה כדי לגור בגוש עציון, והשבת התארחתי אצל גיסי וראיתי שם את הספר שעליו הבת שלי שאלה אותי - אהבה, שמיים וריח הדרים.

ד"ר גלעד עיני, רופא דתי תושב נווה דניאל שבגוש עציון, נהרג בפיגוע ירי. סביב מותו וגם על מה שהיה לפניו מספרים חמישה דוברים בספר - רותם אשתו של גלעד, אמנית חילונית. יעל היא אחותו הבכורה של גלעד וצבי הוא בעלה של יעל, עולה מצרפת. ענבר חברתה מיילדות של רותם שהיא יתומה מאם, עופר הוא בן הזוג של ענבר. כל אחד מהם מתבטא בגוף ראשון, והפרקים עוברים לסירוגין ביניהם, כשכל אחד מהם מספר על המקום של גלעד בחייו, וגם על דברים אחרים בקשרים שנוצרו בתוך החבורה הזאת. בפורמט הזה יש כמה קשיים מובנים - כתיבה בגוף ראשון היא קשה בפני עצמה, בוודאי עבור סופרת שכותבת כגבר או להיפך. כתיבה של יותר מדובר אחד בגוף ראשון דורשת מהכותב לייצר "קול" אישי וייחודי, בלי שיהיה צורך להיעזר לשם כך בכותרת של הפרק ולכתוב בה מי המדבר בפרק הזה. או למצוא דרך לספר רק פעם אחת על כל אירוע ולא לחפור אותו מחמש זוויות שונות, כי זה גם מעייף וגם מיותר וגם לא ממש לקדם את העלילה. אז כל זה לא מתקיים בספר. הדמויות מתערבבות זו בזו, עד שקשה לבדל ביניהן, ולמעשה לא ברור למה בכלל לכתוב בגוף ראשון ולא בגוף שלישי ולספר דרכו את כל האירועים שמתרחשים.

אירועים זו נקודה כואבת אחרת בספר. אין כאן ממש עלילה במובן המקובל, כלומר זה שמקובל עלי. יש כאן אנשים שנזכרים באפיזודות שונות בחייהם. מעין אנקדוטות שמסופרות פה ושם. קצת סיפור ההיכרות של רותם וגלעד, סיפורי ילדות של ענבר ורותם, סיפורים מהמחלקה של גלעד, חיתאם כלשהי שכנראה באה להראות חיבור אישי בין ערבייה ומתנחל. המון נקודות שלא התחברו לי לתמונה שלמה. קצת כמו לצייר במים על מים. יש תנועות מכחול פה ושם אבל הן מבליחות ומיד נעלמות, לטובת העיקר. והעיקר הוא עיסוק בתורת הרב קוק. עכשיו, אני מתנחלת כבר כמעט שלושים שנה. דודים שלי היו בגרעין קדום הראשוני שממנו צמחו אלון מורה וקדומים, בני משפחתי ובהם גם בעלי למדו את תורת הרב קוק בישיבת "מרכז הרב" ובנותיה, ולאור הדיונים המחשבתיים הרבים שמופיעים בספר סביב העיסוק בתורת הרב קוק אני יכולה לומר בוודאות - אנשים לא מדברים ככה, ולא חיים ככה. יש מיעוט שכן, אבל רוב האנשים עובדים, פועלים, תורמים לחברה, מולידים ילדים ומגדלים אותם, בלי לגשת כל דקה וחצי לארון הספרים ולצטט עוד פסקה פילוסופית בלשון מפותלת כדי להצדיק עמדה אישית כזו או אחרת. הדיון על מקום האומנות בעולם, על מקום הזוגיות בעולם, קיים, אבל לא בצורה האינטנסיבית שבה הכותבת מתארת אותו.

יותר מכל נראה שמירה קידר רצתה להנכיח את מקום לימוד התורה בחייה, את מקומה של האומנות, וכן את מערכת היחסים האוהבת שהתקיימה בינה לביו בעלה, הרב שמואל קידר ז"ל. מה שיוצא הוא תיאור שלוש מערכות יחסים של אנשים שונים בתכלית אבל נקראות כשכפול של אותה מערכת אחת עצמה. האם אפשר אחרת? האם אפשר לייצר ספרות דתית אמונית שהיא לא פלקט משוכפל של סמינריון בתורת הרב קוק? לדעתי זה אפשרי. אמונה אלון עושה את זה נכון, ביותר מספר אחד שלה. מירה קידר, לצערי לא.

את כל זה (בקצרה) כתבתי לבת שלי. והסברתי שהמשכתי מעבר לעמוד 50 רק בגלל שעניין אותה לדעת מה אני חושבת על הספר.
תגובתה: "חחח, אני שמחה שאנחנו חושבות אותו דבר. אני המשכתי עד הסוף כי הייתי ברכבת. על החלקים של הרב קוק דילגתי בכלל".

"קראתי ברכבת את הספר של מירה קידר", כתבה לי ביתי הבכורה, "קראת אותו? מעניין אותי מה חשבת עליו".
לא, לא קראתי, אבל כתבתי לה מה שחשבתי על הספר שכן קראתי, שנקרא "אחד מאלף".

פעם היינו גרים בעפרה. לא מעט שנים גרנו שם, למעשה קצת יותר משני עשורים. ובעפרה הכרתי את האומנית, המורה לאמנות ומבקרת האומנות ציפורה לוריא. הכרתי ואהבתי, ולמעשה נפשי נקשרה בנפשה. לא רבים היו שם, בין אנשי האדמה והמעשה שמהווים את ותיקי עפרה, כאלה שמתעניינים באמנות ומחשיבים אותה חלק בלתי נפרד מחייהם, כפי שהיתה ציפורה. גם היא לא היתה מרוחקת מעולם המעשים, שכן היתה נשואה לחקלאי ועובד אדמה, אבל האומנות היוותה חלק בלתי נפרד מחייה. היא לא סתם התעניינה, היא הלכה לתערוכות, ואז הגדילה עשות וכתבה עליהן ביקורת בירחון "נקודה" של מועצת ישע, היא לימדה אומנות במכללה, ועודדה ככל האפשר את כל מי שהיה סביבה לעסוק באומנות, ואמרה שעיסוק כזה אינו סותר נקודת מבט אמונית-דתית.

גם מירה קידר מתגוררת והתגוררה בעפרה. לא הכרתי את מירה אישית, בהיותה אשת בית שנשארת בד' אמותיה ואינה מרבה להתערבב בין הבריות, אבל ידענו מי היא והכרנו את משפחתה. ציפורה שאלה אותי לדעתי על הספר "אחד מאלף" שהיא היתה מראשוני הקוראים שלו ועזרה בכתיבתו. לא שדעתי נחשבת, אבל אמרתי שניכר שמירה קידר אהבה מאוד את בעלה המנוח ורצתה להנציח אותו בספר, ולא ברור לי כמה יצאה ספרות מתוך זה. ציפורה הקשיבה בשקט, ענתה מה שענתה, ובכך זה הסתיים. השנים עברו וחלפו להן, ציפורה התאלמנה בעצמה, ואחר כך חלתה בסרטן ונפטרה, אני עזבתי את עפרה כדי לגור בגוש עציון, והשבת התארחתי אצל גיסי וראיתי שם את הספר שעליו הבת שלי שאלה אותי - אהבה, שמיים וריח הדרים.

ד"ר גלעד עיני, רופא דתי תושב נווה דניאל שבגוש עציון, נהרג בפיגוע ירי. סביב מותו וגם על מה שהיה לפניו מספרים חמישה דוברים בספר - רותם אשתו של גלעד, אמנית חילונית. יעל היא אחותו הבכורה של גלעד וצבי הוא בעלה של יעל, עולה מצרפת. ענבר חברתה מיילדות של רותם שהיא יתומה מאם, עופר הוא בן הזוג של ענבר. כל אחד מהם מתבטא בגוף ראשון, והפרקים עוברים לסירוגין ביניהם, כשכל אחד מהם מספר על המקום של גלעד בחייו, וגם על דברים אחרים בקשרים שנוצרו בתוך החבורה הזאת. בפורמט הזה יש כמה קשיים מובנים - כתיבה בגוף ראשון היא קשה בפני עצמה, בוודאי עבור סופרת שכותבת כגבר או להיפך. כתיבה של יותר מדובר אחד בגוף ראשון דורשת מהכותב לייצר "קול" אישי וייחודי, בלי שיהיה צורך להיעזר לשם כך בכותרת של הפרק ולכתוב בה מי המדבר בפרק הזה. או למצוא דרך לספר רק פעם אחת על כל אירוע ולא לחפור אותו מחמש זוויות שונות, כי זה גם מעייף וגם מיותר וגם לא ממש לקדם את העלילה. אז כל זה לא מתקיים בספר. הדמויות מתערבבות זו בזו, עד שקשה לבדל ביניהן, ולמעשה לא ברור למה בכלל לכתוב בגוף ראשון ולא בגוף שלישי ולספר דרכו את כל האירועים שמתרחשים.

אירועים זו נקודה כואבת אחרת בספר. אין כאן ממש עלילה במובן המקובל, כלומר זה שמקובל עלי. יש כאן אנשים שנזכרים באפיזודות שונות בחייהם. מעין אנקדוטות שמסופרות פה ושם. קצת סיפור ההיכרות של רותם וגלעד, סיפורי ילדות של ענבר ורותם, סיפורים מהמחלקה של גלעד, חיתאם כלשהי שכנראה באה להראות חיבור אישי בין ערבייה ומתנחל. המון נקודות שלא התחברו לי לתמונה שלמה. קצת כמו לצייר במים על מים. יש תנועות מכחול פה ושם אבל הן מבליחות ומיד נעלמות, לטובת העיקר. והעיקר הוא עיסוק בתורת הרב קוק. עכשיו, אני מתנחלת כבר כמעט שלושים שנה. דודים שלי היו בגרעין קדום הראשוני שממנו צמחו אלון מורה וקדומים, בני משפחתי ובהם גם בעלי למדו את תורת הרב קוק בישיבת "מרכז הרב" ובנותיה, ולאור הדיונים המחשבתיים הרבים שמופיעים בספר סביב העיסוק בתורת הרב קוק אני יכולה לומר בוודאות - אנשים לא מדברים ככה, ולא חיים ככה. יש מיעוט שכן, אבל רוב האנשים עובדים, פועלים, תורמים לחברה, מולידים ילדים ומגדלים אותם, בלי לגשת כל דקה וחצי לארון הספרים ולצטט עוד פסקה פילוסופית בלשון מפותלת כדי להצדיק עמדה אישית כזו או אחרת. הדיון על מקום האומנות בעולם, על מקום הזוגיות בעולם, קיים, אבל לא בצורה האינטנסיבית שבה הכותבת מתארת אותו.

יותר מכל נראה שמירה קידר רצתה להנכיח את מקום לימוד התורה בחייה, את מקומה של האומנות, וכן את מערכת היחסים האוהבת שהתקיימה בינה לביו בעלה, הרב שמואל קידר ז"ל. מה שיוצא הוא תיאור שלוש מערכות יחסים של אנשים שונים בתכלית אבל נקראות כשכפול של אותה מערכת אחת עצמה. האם אפשר אחרת? האם אפשר לייצר ספרות דתית אמונית שהיא לא פלקט משוכפל של סמינריון בתורת הרב קוק? לדעתי זה אפשרי. אמונה אלון עושה את זה נכון, ביותר מספר אחד שלה. מירה קידר, לצערי לא.

את כל זה (בקצרה) כתבתי לבת שלי. והסברתי שהמשכתי מעבר לעמוד 50 רק בגלל שעניין אותה לדעת מה אני חושבת על הספר.
תגובתה: "חחח, אני שמחה שאנחנו חושבות אותו דבר. אני המשכתי עד הסוף כי הייתי ברכבת. על החלקים של הרב קוק דילגתי בכלל".