ספר עם פוטנציאל מבוזבז.
הרעיון שעומד מאחוריו חמוד, וגם כל מיני תחנות בדרך לביצוע היו מעניינות - המאבק הציבורי המתואר, הפעילויות שהם נוקטים. אבל משהו שם התפספס בגדול.
הדמות הראשית, שככל הנראה מכוונת להיות עמוקה ומלאת רגישות, היא לא אמינה בעליל. לרגע לא הצלחתי להאמין שהגבר שמספר לי את הסיפור הוא אכן בן 35 (כי הוא התנהג וחשב כמו בן 19), לא קניתי את האשליה העצמית שלו בנוגע לבדידות ההו-כה מהוללת שלו (כי למרות מה שהוא אומר לעצמו ולסביבה נראה שהוא שונא להיות לבד), וגם הקשרים שלו עם הסביבה נראים לא אמינים. עוד הייתי עלולה לחשוב שכתב את הספר מישהו שחי בבידוד במשך עשרים שנה ואין לו מושג על תקשורת בין-אישית.
העלילה, יותר משהיא מרעננת (לעתים רחוקות) וחביבה (ממש לפעמים) היא טרחנית ומשעממת. לא עניין אותי באיזה שלב של ההוצאה לפועל נמצא החוק בכנסת, אחרי הפעילות השניה של מטה המאבק גם התחום הזה הפסיק לעניין אותי, וסיפור האהבה שנמצא במרכז כל כך תפל (והוא גם לא מתפתח לשום מקום) שרק חיכיתי שמישהו שם יזרוק את השני.
באופן כללי הספר כולו הרגיש לי כמו סיפור על שיער ארוך שמסופר מפי קירח. וחבל, כי את הרעיון הזה אפשר היה לבצע הרבה יותר טוב.
אגב, עריכה קצת יותר מוקפדת היתה יכולה לשפר חלק מהפגמים, וגם זה הפריע לי - היו כמה מקומות שבהם ראו בבירור את העריכה העצלנית (למשל תאריך החתונה של האח בהתחלה, שנע בין שבוע לשבועיים לאחר היום המסופר, בהפרש של פסקה או שתיים, טעויות הגהה מביכות ועוד). לא רק שזה הפריע, זה גם הגחיך את הספר מאוד וגרם לי לחשוב שגם העורך/ת לא התייחס/ה אליו ברצינות.

אמרו את זה לפניי, אבל אי אפשר להגיד את זה מספיק: הספר הזה מרוח. את מה ש"קורה" שם בכמעט 800 עמודים אפשר היה לספר ב200.
הספר מתחיל טוב ובונה סיפור שנראה מעניין ומתח טוב שמחזיק בערך שליש ספר. אבל אז הסיפור מפסיק להתפתח ונתקע על קו אחד מאוד מסוים שבשלב מאוחר יותר משתנה לדבר אחר (ה"הפתעה" שמכריזים עליה בתקציר הספר). ההרגשה שקיבלתי היא כאילו לוויליס היה רעיון מאוד טוב עם קווי עלילה כלליים, אבל באמצע התהליך נמאס לה לכתוב או שהיא פשוט לא ידעה לאן לפתח את הסיפור.
האכזבה הכי גדולה מבחינתי (מעבר למתח שנבנה ונבנה עד שהספר כבר הופך מתיש כל כך שרק רציתי לסיים אותו וכבר לא היה לי אכפת מה יקרה בסוף) - היתה ה"הפתעה" לכאורה. במשך כל הספר חיכיתי לראות מה יהיה השינוי הגדול שיהפוך את כל העלילה על פיה, וכשזה קרה, כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה, "מה, זהו? במה זה שונה ממה שסיפרו לנו בהתחלה?"
איפשהו ברבע הספר, לפני שג'ואנה מגלה לאן היא מגיעה בחוויות שלה, היה לי רעיון אחר לגמרי. אני חושבת שאם הספר היה לוקח את הכיוון הזה (ומקוצר בערך בשני שליש) היה מתקבל סיפור טוב יותר.

בניגוד לאחרים שפחות אהבו את הספר הזה בסדרה, אני דווקא חיבבתי אותו מאוד. אולי זה בגלל שבאתי מוכנה וציפיתי לפחות, אבל לטעמי הוא דווקא כתוב מעולה. דווקא ההתפרשות על פני המון דמויות חדשות מציגה לנו את האירועים - את כולם, אגב, לא רק אלו שמתרחשים בדיוק בספר - מזוויות שונות ומרתקות, והיה מאוד מעניין לקרוא סוף סוף על חלקים בעולם הזה שעד עכשיו רק קראנו עליהם באזכורים.

הבחור יודע לכתוב, בזה אין ספק. גם הדמויות שלו נהדרות.
בקצרה, מהספר נהניתי, אם כי היו בו חלקים שלטעמי היו מיותרים, אבל הסוף היה מאכזב. הרגיש לי קצת כאילו אבני כל כך נסחף עם הרעיון עד שבסוף לא ידע איך לסגור את כל הקצוות ובחר בדרך הכי הזויה לעשות את זה. יש המון דברים לא פתורים בעלילה הזו, וחבל. ציפיתי ליותר.

אני חושבת שהטעות של אנשים היא להסתכל על הכריכה ועל התקציר ולצפות לספר בנות קליל עם סוף טוב קלאסי.
אז זהו, שלא. הספרים של סיטנפלד הם ההיפך הגמור מזה. אני רואה בספרים שלה אמיתות שקשה למצוא היום ברוב הספרות הנמכרת, ולי אישית היה ממש קשה לקרוא את הספר הזה כי בכל פסקה ממנו יכולתי למצוא את עצמי. עצמי שלא יודעת מה לעשות בסיטואציות מסוימות בחברה, עצמי שלא מצליחה לשמור על מערכות יחסים חבריות קרובות למשך תקופה ארוכה, עצמי שמרגישה תמיד מחוץ לעניינים ולא שווה את תשומת הלב של אף אחד, עצמי שמתפשרת במערכות יחסים זוגיות.
התהליך שהאנה חווה פה הוא אמיתי מאוד ואמין מאוד. החיים האמיתיים לא דומים בכלל למה שמוצג בסרטים ובספרים. המציאות נוטה לאכזב, להכאיב ולקרוע חלומות לגזרים. ובסופו של דבר, האושר האמיתי עשוי להמצא במקום שאף פעם לא חשבנו עליו. ולא תמיד הוא יגיע בצורתו של אושר מדומיין.
הכתיבה של סיטנפלד היא, לטעמי, גאונית. היא רגשית ועמוקה, והסגנון של סיפור במקטעים סביב אירועים ולא ברצף אחיד משאיר תחושה שלא הכל בחיים שווה אזכור, מה שנכון.
זה ספר למי שמסוגל להתמודד עם העובדה שהחיים הם דבר קשה, ושלפעמים גם לאנטי-גיבור יש רגשות ומילים להביע.

אני חושבת שכל אלו שטוענים שלספר הזה יש עלילהה נדושה ובנאלית לא הבינו מה באמת המוקד של הספר: איך מרגישה נערה בגיל ההתבגרות שאין בה שום דבר מיוחד, בתוך חברה שבה המיוחד והמצטיין הוא נדרש. אני חושבת (וזה לא בר כביקורת, אלא פשוט כנסיון להסביר) שאלו שלא הבינו את הספר לא הבינו אותו פשוט כי הם לא היו שייכים לקבוצת ההזדהות הזו; כל אלו שבשבילם התיכון היה סתם עוד תקופה שעברה לידם, ולא ממש איתם, או אלו שהיו מאוד פופולריים ולא יודעים איך מרגישה הנורמליות.
כן, העלילה עצמה לא מיוחדת ולפעמים אפילו די צפויה, אבל לא העלילה היא המרכז פה. הספר הזה מעלה המון כאבים ושאלות, זכרונות ותהיות - גם לגבי עצמי - מה היה אפשר לעשות אחרת. אני לא בטוחה שהייתי ממליצה עליו לנערות שנמצאות בדיוק באותו המצב, כי אני חושבת שאם הייתי קוראת ספר כזה לפני עשר שנים הייתי עלולה להכנס לדכאון, או גרוע מזה - לאדישות נוראית כלפי הכל כדי לא להיפגע. זה ספר שצריך לקרוא ממרחק, כדי להבין אותו טוב יותר ולהבין עד כמה עמוק הסופרת חודרת כאן לעמקי תהפוכות הנפש של בחורה בתיכון.

אני רק רוצה שמישהו יסביר לי למה הבחורה מסרבת לסיים את הספרים שלה.
נכון, זה הספר הראשון שלה. נכון, תולדות האהבה טוב יותר. אבל גם שם היא לא הצליחה לסיים את הספר. אולי איכשהו. אבל פה זה גרוע יותר.
יש לה המון פוטנציאל, המון, אבל זה כאילו פשוט נמאס לה באמצע לפתח את העלילה והיא עוצרת אותה באיזו נקודה מבלי להגיע לפואנטה. באותה מידה הספר היה יכול להסתיים בכל נקודה אחרת במהלכו ולא הייתי מרגישה הבדל. עד כדי כך.
זה מסתכל, בעיקר כי היא יודעת לכתוב, והיא רגישה להמון דברים שסופרים אחרים לא מודעים אליהם, ואיכשהו יש פספוס ענקי בספרים שלה.
אולי בספר הבא זה ישתנה. הלוואי.

פעם בכמה זמן מגיע ספר שבו דמות שמרגישה לי בדיוק כמוני. זה לא קורה הרבה, אבל זה קורה. זה אחד מהמקרים האלו.
העלילה בספר הזה לא מיוחדת במינה, והכתיבה לא מדהימה, אבל יש בו שדיבר אליי מעבר למילים. לא פעם מצאתי את עצמי בוכה במהלך הקריאה, וזה לא דבר שקורה לי הרבה. ולמרות הסוף הצפוי, לא הפסקתי לתהות אם אולי הוא ישתנה.
אני חושבת שצריך להיות במצב מאוד מסוים כדי לקרוא את הספר הזה ולהכנס לתוכו עד הסוף. מי שמעולם לא מצא את עצמו במצב שבו נמצאת לורי יקרא את הספר כסתם עוד ספר רגיל. והוא לא כזה. הוא קצת יותר.

הספר הזה קשה לקריאה, בעיקר בגלל הדמויות הקשות כל כך שמוצגות בו. אין ספק, שהרה בלאו יודעת לבנות דמויות ויודעת לעצב אותן בצורה הכי אנושית והכי מכאיבה שאפשר.
רק מה, הסוף הציק לי. הוא טוב, כצפוי, אבל יותר מדי דברים נשארים בו פתוחים, ואיכשהו זה מאוד לא מתאים.