לאור העובדה שרוב הביקורות פה הן חיוביות יחסית רציתי לשתף את חוויותי מהספר הזה.
אל הספר הזה הגעתי דרך רשימה שהתפרסמה בעיתון הארץ של ספרים שכל בן תרבות חייב לקרוא (https://www.haaretz.co.il/st/c/prod/heb/2017/05/mustReadBooks/)
זה הספר הראשון, כנראה האחרון, שאני קורא של יואב אבני.
הספר עוסק בישראל עתידית (בזמן כתיבתו) של שנת 2017. נכון, כבר כאן הייתי צריך להבין שמדובר בעוד משהו בסגנון הידרומניה שגם אותו לא אהבתי, אבל נתתי הזדמנות כי נכתב שלפחות הספרות טובה גם אם העלילה לוקה בחסר.
מה אני אגיד? לא מדובשו ולא מעוקצו. בניגוד למה שקראתי בביקורות לפני, לא חוויתי את הספר כ״כתוב טוב״ או בעל דימויים מדהימים. לא נהניתי מהסיפור, לא מהדמות הראשית, לא מסגנון הכתיבה בגוף שני שהיה מאוד מוזר ובטח לא מהדימויים (״הערב צף על השמים כמו נס על חלב״? ״הירח שוקע באיטיות כמו קוביית סוכר פגומה״ ברצינות? מה הסופר חשב לעצמו?).
במהלך הקריאה הבנתי שנידונתי לסבל אם אמשיך אבל משום מה הטרחתי את עצמי לקרוא עד הסוף, רק מתוך כבוד למילה הכתובה, גם אם היא רעה, לעולם לא אעשה את זה שוב.

קראתי את הוורינגטון הזה שלך. כך פונה אלי ידידה, ואני יודעת שהמשפט לא הולך לשום מקום טוב. מה זה ה"וורינגטון הזה", וממתי הוא הפך להיות "שלי". ואכן. ידעתי בדיוק. היא לא אהבה את הספר. זו לא פעם ראשונה. אני יודעת כבר שלא כל ספר שאהבתי לקרוא אחרים אוהבים גם כן. ואז אני ממליצה, ומקבלת בחזרה עיקום פרצוף, ואני נפגעת, כאילו זה באמת ספר "שלי". אז בשביל מה להמליץ בכלל?


אפילו הכללתי את זה כחלק מההחלטות לשנה החדשה:
1. לזכור תמיד להשקות את העציצים.
2. ללכת לבקר את סבתא כל שבוע.
3. ללמוד לתופף.
4. לא לצעוק על הילדים. לא יותר מדי בכל אופן. רק אם אני חייבת.
5. לא להמליץ לאנשים אחרים על ספרים לקריאה.

כי טקסט אינו אובייקטיבי, וקריאה שלו אינה עומדת בחלל הריק. כל קריאה חוזרת כהד על חוויותיו הקודמות של האדם, על תכונות נפשו, על רגשותיו, על דברים אחרים שקרא, ואפשר להמשיך את הרשימה הזאת עוד ועוד. קריאה היא עניין אישי, ייחודי ביותר, וכשמבנים את זה, מבינים עד כמה נדיר שבכלל שני אנשים ימצאו את עצמם אוהבים את אותו ספר. לכן בסקירות שלי באתר אני משתדלת לחבר את הכתיבה לחוויות האישיות שלי, למגינת ליבה של יערה. זה לא כי אני אוהבת את עצמי כל כך, ולא שאני מתנשאת. כלומר אני כן, אבל זה לא קשור. כי אני מסבירה מה בחוויות האישיות שלי התחבר לקריאה הזאת, או להיפך, ומביאה את השורשים שאני חושבת קשורים לחוות דעתי על הספר. אדם שחווה כמוני יוכל להתחבר לספר. או שגם זה לא.

אז הנה אני, בסדר אקראי לחלוטין: חובבת מדע בדיוני ופנטזיה, אבל לא מבינה למה כורכים שתי סוגות שונות כל כך יחד. מעולם לא הייתי באייקון, אני מבוגרת מדיי לזה. אני לא מתחברת לכל ספרות הערפדים. מעריצה את דאגלאס אדאמס זצ"ל ואת קוני ויליס תבדלח"א. חושבת שטרי פרצ'ט ואופיר טושה גפלה מתחילים טוב, אבל אחר כך נופלים. אוהבת את אורסון סקוט קארד, בעיקר בחלק הלא פציפיסטי שלו. לא הסתדרתי עם משחקי הכס, כן אהבתי את סטניסלב לם, ואני חושבת מכל ליבי שאסימוב הוא אמנם קלאסי, אבל הוא בעיקר נביא ההווה, ולא חובב עתידנות גדול. אני אוהבת מתמטיקה. אני חושבת שזה פריט רלוונטי לסקירה הזו. ואהבתי את יואב אבני. מאוד אהבתי את "הרצל אמר" שהוא לא מד"ב וגם לא פנטזיה אלא היסטוריה אלטרנטיבית. ספר המיטיב לברוא עולם שלם ארוג היטב. כולל סלנג, היסטוריה, שמות, שירים, קללות, ומה לא.

אז זה ספר מוקדם יותר של אבני, והוא גם טריקי למדי. מדובר בספר המערב מדע בדיוני ופנטזיה. השנה היא 2017. הגיבור הוא צ'ונג לוי. אני מניחה שהשם לא נשמע לכם שם סביר. אבל בעולם שבו יש אגם בוחבוט וזואי דגן הכל יכול לקרות. הוא צ'ונג כי אמא שלו, הוא לוי כי אבא שלו, והוא "בוסקוביץ'" כי המשפחה החורגת שלו, ומעמדו כבעלים של בית קפה. ביום בהיר מוצא את עצמו צ'ונג מגויס למרות רצונו למילואים, למשימה סודית, בעלת חשיבות לאומית ממדרגה ראשונה. הטריקיות מתבטאת בכמה דברים. אחד הוא הבעיה הקשה בכתיבה על עתיד קרוב. היה מוזר לי שלמכשיר הנייד של כל הדמויות בספר קוראים מולטיפון, ולא הבנתי למה לא לקרוא לילד בשמו. אז זהו, שהספר יצא לאור בשנת 2009, ונכתב עוד לפני כן, מן הסתם סביב השקתו של האייפון הראשון, ובוודאי בטרם היה נפוץ. כך יוצא שחלק מההמצאות המתקדמות שמוזכרות בספר הן מציאות, וחלקן היו יכולות להיות מציאות אלטרנטיבית, תחושת הקריאה די מוזרה. אבל זה לא מפריע. סתם קוריוז. עוד טריקיות היא הדמויות בספר. בצוות המילואים שנכפו על צ'ונג נמצא גדי, הטוען שהוא סוליפסיסט. זה מביא את העלילה להרבה מקומות פילוסופיים. מי שלא אוהב פילוסופיה עלול להתעצבן, כי מה פתאום להכניס דיונים כבדים בספר קליל. לעומת זאת מי שכן אוהב פילוסופיה עלול להתעצבן. אבל מסיבה אחרת, העיסוק הפילוסופי נוטה, מטבע הדברים להיות שטחי ופשטני.

ארבעה כוכבים. אולי קצת יותר. אני מאוד מאוד אהבתי את הספר. קליל במידה, מצחיק במידה. מארג מופלא של פסיכולוגיה, פילוסופיה, מדע, קורטוב עתידנות. כל זה בתוך עולם מלא של מושגים ומילים. ובעיקר סלנג. כמו ב"הרצל אמר" גם כאן יש סלנג נהדר, אם כי אחר. וכמו שאמרתי בהתחלה: הדברים נכתבו מתוך נקודת ראות סובייקטיבית לחלוטין. אין לראות בהם המלצה מכל סוג שהוא, והכותבת אינה לוקחת אחריות כלשהי על קניה או קריאה של ספר זה או ספרים אחרים בעקבות מה שפורסם כאן.

האמת? התאכזבתי קמעא.
את "שלושה דברים לאי בודד", הקודם של אבני, אהבתי מאד מאד. לכן, כנראה, היו לי ציפיות גבוהות - גבוהות מדי. וזה חבל, כי סביר להניח שהייתי נהנית יותר אם הייתי באה ל"חמישית" ללא דיעות מוקדמות.
זה קצת מוזר, האמת: יש המון דברים שאהבתי בספר הזה, ועם זאת החוויה הכללית הצליחה להתקלקל איכשהו. הוא כתוב מקסים, קולח מאד, מתובל במד"ב-לייט שמעלה חיוך ומצטיין בהמון דימויים מקוריים. אפילו הכתיבה בגוף שני, שוודאי לא הייתה מצליחה אצל הרבה סופרים אחרים, משתלבת טוב.
ואף על פי כן.
כי למרות כל אלה, המרכיב המרכזי ביותר של סיפור - העלילה - פשוט לא עובדת. סיפור-הרקע תמוה-משהו, ודמות מרכזית מוזרה (אינני רוצה לקלקל, אבל מי שקרא את הספר יזהה לבטח) בעלת מניעים מסתוריים טורדת של מוחו של הקורא לכל אורך הדרך, ואפילו לא נפתרת בסוף (!). כמו כן, לקראת הסוף העלילה מקבלת תפנית טלנובלית (כולל דמות ברזיליאנית שמהווה אתנחתא קומית מקסימה), ולא ברור לך מאיזה רומן-משרתות סוג ג' שאב אבני את אותה עלילת-משנה. וכדי להוסיף חטא על פשע, אפילו העלילה המרכזית מסתיימת בצורה קלושה ולא סגורה עד הסוף.
לסיכום: נהניתי, כן. אבל לא מהדברים הנכונים. אין ספק שיואב אבני מוכשר מאד, ואני מאמינה (אתרעת תעודת-סוף-כיתה-ד' בדרך) שהוא מסוגל ליותר.

טוב, בוא נתחיל מהזה שיואב לוי יודע לכתוב!!
אין ספק, הבחור עושה עבודה מעולה עם דימויים מלאי הומור ודמיון.
אז הספר הוא קריא וקולח.

עם זאת, למה ל-ע-ז-א-ז-ל לכתוב בגוף שני !?!? לא מבין את זה. אם הייתה כוונה לסופר (והוא רומז לזה בסוף הספר) אני לא ירדתי לסוף דעתו.

העלילה לא רעה, אבל היא אינה מובילה לאיזו תובנה גדולה (או שאני לא הבנתי אותה) וההרגשה שלי היא שנשארו קצוות פתוחים. למעשה ההרגשה היא שלא הבנתי כלום :-( או יותר גרוע.. שזה סיפור שבבסיסו יש את הקלישאה : "העיקר זה המסע".

נתתי 4 כוכבים.. כי אחרי הכל, הבחור אכן יודע לכתוב.

הספר מתרחש בישראל 2017 אבל זה לא מדע בדיוני, זו ישראל בסך הכל בעוד תשע שנים. העלילה לא פחות ממדהימה. יש מתח, יש פעולה, יש סיפור אהבה ענק והכל מתובל בפרטים על העתיד הקרוב שגורמים כל הזמן לחשוב מה יהיה ואם זה יקרה.
נהדר! וסגנון הכתיבה פשוט מענג. מומלץ בחום!

הספר מפתיע ומרענן בסיגנון כתיבתו הייחודי ורעיונותיו השזורים בהומור, שנינות ועלילה מרתקת.