קראתי את הוורינגטון הזה שלך. כך פונה אלי ידידה, ואני יודעת שהמשפט לא הולך לשום מקום טוב. מה זה ה"וורינגטון הזה", וממתי הוא הפך להיות "שלי". ואכן. ידעתי בדיוק. היא לא אהבה את הספר. זו לא פעם ראשונה. אני יודעת כבר שלא כל ספר שאהבתי לקרוא אחרים אוהבים גם כן. ואז אני ממליצה, ומקבלת בחזרה עיקום פרצוף, ואני נפגעת, כאילו זה באמת ספר "שלי". אז בשביל מה להמליץ בכלל?
אפילו הכללתי את זה כחלק מההחלטות לשנה החדשה:
1. לזכור תמיד להשקות את העציצים.
2. ללכת לבקר את סבתא כל שבוע.
3. ללמוד לתופף.
4. לא לצעוק על הילדים. לא יותר מדי בכל אופן. רק אם אני חייבת.
5. לא להמליץ לאנשים אחרים על ספרים לקריאה.
כי טקסט אינו אובייקטיבי, וקריאה שלו אינה עומדת בחלל הריק. כל קריאה חוזרת כהד על חוויותיו הקודמות של האדם, על תכונות נפשו, על רגשותיו, על דברים אחרים שקרא, ואפשר להמשיך את הרשימה הזאת עוד ועוד. קריאה היא עניין אישי, ייחודי ביותר, וכשמבנים את זה, מבינים עד כמה נדיר שבכלל שני אנשים ימצאו את עצמם אוהבים את אותו ספר. לכן בסקירות שלי באתר אני משתדלת לחבר את הכתיבה לחוויות האישיות שלי, למגינת ליבה של יערה. זה לא כי אני אוהבת את עצמי כל כך, ולא שאני מתנשאת. כלומר אני כן, אבל זה לא קשור. כי אני מסבירה מה בחוויות האישיות שלי התחבר לקריאה הזאת, או להיפך, ומביאה את השורשים שאני חושבת קשורים לחוות דעתי על הספר. אדם שחווה כמוני יוכל להתחבר לספר. או שגם זה לא.
אז הנה אני, בסדר אקראי לחלוטין: חובבת מדע בדיוני ופנטזיה, אבל לא מבינה למה כורכים שתי סוגות שונות כל כך יחד. מעולם לא הייתי באייקון, אני מבוגרת מדיי לזה. אני לא מתחברת לכל ספרות הערפדים. מעריצה את דאגלאס אדאמס זצ"ל ואת קוני ויליס תבדלח"א. חושבת שטרי פרצ'ט ואופיר טושה גפלה מתחילים טוב, אבל אחר כך נופלים. אוהבת את אורסון סקוט קארד, בעיקר בחלק הלא פציפיסטי שלו. לא הסתדרתי עם משחקי הכס, כן אהבתי את סטניסלב לם, ואני חושבת מכל ליבי שאסימוב הוא אמנם קלאסי, אבל הוא בעיקר נביא ההווה, ולא חובב עתידנות גדול. אני אוהבת מתמטיקה. אני חושבת שזה פריט רלוונטי לסקירה הזו. ואהבתי את יואב אבני. מאוד אהבתי את "הרצל אמר" שהוא לא מד"ב וגם לא פנטזיה אלא היסטוריה אלטרנטיבית. ספר המיטיב לברוא עולם שלם ארוג היטב. כולל סלנג, היסטוריה, שמות, שירים, קללות, ומה לא.
אז זה ספר מוקדם יותר של אבני, והוא גם טריקי למדי. מדובר בספר המערב מדע בדיוני ופנטזיה. השנה היא 2017. הגיבור הוא צ'ונג לוי. אני מניחה שהשם לא נשמע לכם שם סביר. אבל בעולם שבו יש אגם בוחבוט וזואי דגן הכל יכול לקרות. הוא צ'ונג כי אמא שלו, הוא לוי כי אבא שלו, והוא "בוסקוביץ'" כי המשפחה החורגת שלו, ומעמדו כבעלים של בית קפה. ביום בהיר מוצא את עצמו צ'ונג מגויס למרות רצונו למילואים, למשימה סודית, בעלת חשיבות לאומית ממדרגה ראשונה. הטריקיות מתבטאת בכמה דברים. אחד הוא הבעיה הקשה בכתיבה על עתיד קרוב. היה מוזר לי שלמכשיר הנייד של כל הדמויות בספר קוראים מולטיפון, ולא הבנתי למה לא לקרוא לילד בשמו. אז זהו, שהספר יצא לאור בשנת 2009, ונכתב עוד לפני כן, מן הסתם סביב השקתו של האייפון הראשון, ובוודאי בטרם היה נפוץ. כך יוצא שחלק מההמצאות המתקדמות שמוזכרות בספר הן מציאות, וחלקן היו יכולות להיות מציאות אלטרנטיבית, תחושת הקריאה די מוזרה. אבל זה לא מפריע. סתם קוריוז. עוד טריקיות היא הדמויות בספר. בצוות המילואים שנכפו על צ'ונג נמצא גדי, הטוען שהוא סוליפסיסט. זה מביא את העלילה להרבה מקומות פילוסופיים. מי שלא אוהב פילוסופיה עלול להתעצבן, כי מה פתאום להכניס דיונים כבדים בספר קליל. לעומת זאת מי שכן אוהב פילוסופיה עלול להתעצבן. אבל מסיבה אחרת, העיסוק הפילוסופי נוטה, מטבע הדברים להיות שטחי ופשטני.
ארבעה כוכבים. אולי קצת יותר. אני מאוד מאוד אהבתי את הספר. קליל במידה, מצחיק במידה. מארג מופלא של פסיכולוגיה, פילוסופיה, מדע, קורטוב עתידנות. כל זה בתוך עולם מלא של מושגים ומילים. ובעיקר סלנג. כמו ב"הרצל אמר" גם כאן יש סלנג נהדר, אם כי אחר. וכמו שאמרתי בהתחלה: הדברים נכתבו מתוך נקודת ראות סובייקטיבית לחלוטין. אין לראות בהם המלצה מכל סוג שהוא, והכותבת אינה לוקחת אחריות כלשהי על קניה או קריאה של ספר זה או ספרים אחרים בעקבות מה שפורסם כאן.