ביקורת ספרותית על מגוחך להפליא מאת מארק למפרל
ספר בסדר

---

עוד מתקופת היוון העתיקה אנשים חגגו את יום האם והיה זה החג של האלה ריאה, אם כל האלים.
בבריטניה של המאה ה- 15 ציינו את 'יום ראשון של האמהות' ואכלו עוגה מיוחדת שנקראה 'עוגת האם'.
בישראל של המאה ה- 21 אין יום האם - יש יום המשפחה כי כולם ביחד, במאמץ משפחתי שוויוני, תורמים את חלקם לטיפוח התא המשפחתי, וזה כולל גם את סבתא גילה ואת סבא דן, את דודה מיכל ודוד אפרים, את אריה מכפר-סבא, את המטפלת ענת ואת רוז הפיליפינית, וגם את הבת של השכנים שלא כל-כך זוכרים את שמה אבל היא בדרך-כלל מבריזה אז לא חשוב.

עוד מתקופת היוון העתיקה נשים היו בהריון. גברים דאגו למזון, התאמנו יום-יום כדי להיות מוכנים לשירות הצבאי ויצאו להילחם כשהיו חייבים. לא נמצאו עדויות ארכיאולוגיות שגם גברים היו בהריון.
גם בבריטניה של המאה ה- 15 נשים היו בהריון וילדו תינוקות אחרי 9 חודשים.
בישראל של המאה ה- 21 ההריון, כמו גם יום המשפחה, הוא מאמץ משפחתי. כולם מתגייסים יחד, נכנסים להריון והתוצאה היא - "אנחנו בהריון".

מייקל אודל הוא לא ישראלי, הוא בכלל אוסטרלי.
הוא גבר רגיש ובעל משתדל, אין לו מקצוע מוגדר אבל בדרך-כלל הוא משתדל לתרום לפרנסת משפחתו על-ידי כתיבת ביקורות לסרטים, רק שבדיוק בזמן שמארק למפרל החליט שהבחור מספיק חשוב כדי לספר עליו סיפור, מייקל שלנו לקח שנת חופשה ללא תשלום כי חשקה נפשו וחפץ לבו לכתוב ספר. כן. מה לעשות? האיש שלך רוצה לכתוב ספר, תגידי לו לא? יש משכנתא ראשונה על הבית, חשבונות חשמל ומים, הלוואה על הבריכה בחצר שאף אחד לא שוחה בה, תשלומים על שיעורים פרטיים לקראת הבגרויות של הגדול ומשכנתא שניה שמבחינת הבנק נועדה לשיפוץ הבית אבל למעשה היא נועדה לתשלום עבור בתי ספר פרטיים של הילדים.
יהיה בסדר. נסתדר. הוא רוצה לכתוב ספר. המשכורת שלך מכסה את תשלום המשכנתא וחלק מהוצאות המחיה, החסכונות כבר התנדפו כי האיש הפסיד במניות בתקופת המשבר הפיננסי אבל היי, למה לקטר?
הספר יהיה סיפור הצלחה מסחרר כי הנושא שלו הוא נושא אוניברסלי וטראנס-קונטיננטלי, אקטואלי ורציונלי, משהו שידבר לכולם ויגע בנימי נפשם של סינים ושל הולנדים כאחד.

שקיעתו של הקולנוע האוסטרלי.

טוב, אולי הספר הזה לא יהפוך אתכם לעשירים אבל אחריו יגיעו שניים נוספים בסדרה – על קולנוע רוסי ועל קולנוע גרמני, וזה כבר יסדר לכם את החיים עד הפנסיה.

אז מייקל-הסופר-בפוטנציה, מחכה להשראה ובינתיים רץ ושומר על כושר, ובאחת מריצות הבוקר שלו פוגעת בו מכונית כחולה. למייקל שלום, פרט לרגל שמאל נפוחה, כאבים, קביים וערעור נפשי קל. הצרות באות בצרורות והתקצירן של הוצאת כתר דאג לפרט אותן בפירוט יתר אז לא נתעכב על כך, רק נגיד שהבחור שוקע ומתבייש. מדי פעם הוא חושב אולי ללכת לעבוד בתור סדרן מדפים בסופר-מרקט השכונתי אבל הרעיון נוטש אותו והוא חוזר לשקוע ולהתבייש, וכך הוא מגדיר את מצבו (לא נגענו):

"אישתך גיבורה ואתה יודע שאתה צריך לעצור ולהודות על זה, אבל אתה מרגיש רק בושה. בושה וחרדה. הו, כמה אתה חרד. חרד נורא. אתה רדוף-חרדה-מפונק-חסר-ערך-אפס-חתיכת-קקה-חלש-כמו-נקבה-מושתנת."

אם נרצה להיות אופנתיים ופוליטיקלי-קורקטיים, אז נגיד שמייקל מחובר לצד הנשי שלו, רק שאופנות מתחלפות ופוליטיקלי קורקטיים אף פעם לא היינו, אז נגיד בפשטות – הוא מחובר לצד הסמרטוטי שלו כמו לחבל הטבור שאף אחד לא דאג לחתוך, בזמן שאישתו גוררת את העגלה הרעועה והמקרטעת שנקראת משפחת אודל במעלה ההר, והיא עושה את זה לבד. היא מתחשבת, היא אוהבת, היא מקווה, היא משלימה. לא פגעה בה מכונית כחולה אבל היא יודעת שאם כן, היא הייתה מתמודדת אחרת. אחרי הכל, היא הייתה בהריון וילדה. מי כמוה יודעת מה זה כאב ואיך שחייבים לתפקד למרות הכאב כי מישהו זקוק לך ואין לך אפשרות לשקוע ברחמים עצמיים.

כתוב שזה 'רומן מצחיק ומרגש על אהבה ומשפחה'. אכן יש קטעים מצחיקים והוא כתוב בצורה לא מחייבת, קלילה וניו-אייג'ית והוא ידבר יותר לאלה שמחוברים לצד הנשי שלהם.
מכיוון שאני עדיין טוענת בתוקף שגברים לא נכנסים להריון ולא באמת הייתה סיבה מספיק טובה לשנות את יום האם ליום המשפחה כי אמא יש רק אחת, פחות התחברתי לקונספט ה'משפחתי' הזה של התגייסות מיותרת של כולם למען אחד שכל-כך מחובר לצד הסמרטוטי שלו. לצערי, בעולם של המאה ה- 21 הרוב לא חושב כמוני ולכן מייקל אודל הוא טיפוס אוניברסלי, כזה ששווה לכתוב עליו ספר.

» ביקורות נוספות של פואנטה℗
» ביקורות נוספות על מגוחך להפליא