ביקורת ספרותית על החלומות שהורגים אותנו מאת דוידי רוזנפלד
ספר בסדר

---

זה ספר עממי, חשבתי לעצמי תוך כדי קריאה, ולא הבנתי מאין צצה בראשי ההגדרה הזו, כי מעולם לא הגדרתי כך ספר. כשחשבתי קצת יותר לעומק כדי להבין את מה שחלף בראשי, הבנתי שהכינוי הזה מתאים מאוד לספר, כי הוא מכיל בתוכו כמעט את כל מה שקשור בהוויה הישראלית וכולל גם הרבה מאוד קלישאות יום יומיות.
ארז בראון הוא חוקר פרטי, ועם מקצוע כזה ברור שיהיו לו חיים מעניינים. הוא נוסע למקומות שונים בכל רחבי הארץ, נפגש עם אנשים מכל קצות הקשת, ובין לבין הוא גם עושה מאמץ להחזיר אליו את אישתו שעזבה אותו, ומוצא עצמו מברר את חייו אצל יועצת נישואים, ותוך כדי הוא גם מטפל קצת בהוריו הקשישים ומטייל עם בנו הקטן. ככה יוצא שאנחנו נחשפים בכל פעם להבדל שבין האמת לבין מה שאומרים לנו. כולם. נדמה שכל החברה חיה חיים שקריים וכולם מנסים לתחמן את כולם כל הזמן. למה? לא ממש ברור.
אין בספר הזה תובנות עמוקות על החיים. נדמה שהדמויות חיות חיים של אין ברירה, כי זה מה שיש וזהו. ברור לי שיש אנשים שחיים כך, והם אפילו מצליחים מאוד, לפחות כלפי חוץ, אבל אני לא מסוגלת להבין חיים כאלה. חיים בלי נשמה ובלי עומק. וזה מה שהיה חסר לי בספר הזה, שחולף על הדמויות בשטחיות וגם לא ממש מסביר את מה שקרה.

» ביקורות נוספות של בת-יה
» ביקורות נוספות על החלומות שהורגים אותנו