ביקורת ספרותית על החלומות שהורגים אותנו מאת דוידי רוזנפלד
ספר טוב

---

את ארז בראון כבר פגשתי בעבר. הוא בלש פרטי... ההוא מ"פרידה מבבל". הוא עדיין אותו בחור משעשע, ציני, מריר ולא מסופק, אבל קצת יותר מבוגר ושקול. גם הפעם הוא מצליח להסתבך גם עם חקירה שגדולה מדי למידותיו וכמובן גם בחייו האישיים.
ארז מתרוצץ ברחבי הארץ בחיפושיו אחר אישה צעירה שנעלמה ומסתבך בדרך עם רוצחים, שוטרים שלא מחבבים אותו יותר מדי ואנשים עם הרבה מאוד כסף. במקביל הוא מנסה להחזיר אליו את אישתו ואת בנו.

הספר בנוי משני סיפורים מקבילים - הסיפור הבלשי והסיפור הדמיוני, בו גבר מחפש את אהובתו בסוג של שאול. פרקים קצרים של הסיפור הדמיוני משובצים בין פרקי הסיפור הבלשי, עד הסוף בו שני הסיפורים משתלבים.

אני מחבבת את ארז בראון. הוא מסוג האנשים שבקלות הייתי יושבת איתם לקפה, אם כי הוא בטח היה מעדיף בירה באחד הפאבים בתל אביב. הוא לא בלש פרטי מורעל, גם לא גיבור על שצונח עם רובה אוטומתי ממסוק בוער ומציל את העולם, אבל הוא מספק את העבודה. ארז הוא בחור רגיל, שמנסה להתפרנס וחיפוש אנשים שנעלמו, סוגר לו את הפינה. הוא ציני ואני מחבבת אנשים ציניים וזו עוד נקודה לזכותו. הבעיה היא שלפעמים הוא מתנהג כמו ילד. ממש ילד מגודל. אבל זו כבר בעיה אחרת, מחלת גברים כנראה, שלא מצליחים להתבגר אף פעם. אולי גם זו נקודה לזכותו (רק לא אצלי).

אז ארז הוא בלש מאוד ישראלי, אחד כזה לא יכול לעבוד צמוד עם הארי הולה בשבדיה, עם ג'ק ריצ'ר בארה"ב או עם סקוטלנד יארד, אבל ברחובות תל אביב, בבאר שבע או בלוד, שם בהסתמך על נחישות, עבודת שטח והרבה מזל, ארז בראון ימצא את מבוקשו. מצד שני, גם המזל צריך לאזול מתישהו... ואז צריך להתחיל לשלם מחיר אישי כבד.

» ביקורות נוספות של נתי ק.
» ביקורות נוספות על החלומות שהורגים אותנו