****




לא מזמן הציף את רשת הוואטסאפ סרטון על אשכנזי דוש שנכנס למוסך וכמובן שקורעים אותו במחיר ומכניסים לו "את האלמנט", כי מה לו ולמכוניות, למוסכים או בכלל לדברים שמתלכלכים מהם. הדבר היחיד שהוא יכול לעשות, על פי יוצרי הסרטון, זה לשכור לעצמו ערס אישי שילווה אותו למוסך או בנקודות בעייתיות אחרות בחיים, וכך ייחסכו ממנו עימותים מיותרים.

תוך כדי קריאת הספר, לא יכולתי שלא לתהות איך זה נראה כשדוידי רוזנפלד נכנס למוסך. כי מצד אחד, הוא רוזנפלד, שזה בקצה המרוחק ביותר (למעט אישה בשם אדווה רוזנפלד) בסקאלת הפרידמנים המתים. מצד שני, נראה שהוא מדמיין כל כך טוב איך באמת חושבים ומתנהגים ערסים, בדואים, פושעים או תושבי לוד, עד כך שיש מצב שאחרי שתיים שלוש מילות פתיחה המוסכניקים מדלגים על הרוזנפלד ועושים לו קפה שחור קטן בזמן שאחד מהם עושה לו פלגים פלטינות ואלמנט בחינם?

כאחד שמשלם שנים רבות מחירים מופקעים במוסכים מורשים, ושפגישה עם נרקומן בחדר מדרגות מואר בתל אביב עושה לו דפיקות לב של עשר דקות ושבחיים לא שאל אישה שנראית כמו זונה מה השעה, אני נוטה להאמין שגם דוידי משלם כמוני על האלמנט במוסכים. שהוא רק מדמיין איך זה להיות ארז בראון החוקר הפרטי שמשתפשף בקיר האחורי של החיים, ושהוא יכול להרשות לעצמו את הלכלוך רק בדמיון הספרותי שלו. ארז בראון יכול לדבר עם בדואים או מאפיונרים, ויכול לחלוף על פני החיים בנונשלאנס של אנשים שלא שמים זין, אבל דוידי רוזנפלד לא יכול, ויש לי יסוד סביר להאמין שהוא גם לא רוצה. גם כי הערס דוידי רוזנפלד לא היה שואל אותי בפייסבוק כל כמה ימים אם הספר כבר הגיע ובוודאי לא היה מגיע אלי ביוזמתו בשבת בבוקר ונכנס לביתי בחביבות מהוססת באמצע הכנת קציצות לילדים כשאני חצי ערום רק כדי לתת לי את הספר בחשש שבדואר הוא כבר לא יגיע. כי לדוידי רוזפלד איכפת, ולדמויות שלו לא. אז הוא נחמד מדי. אז דופקים אותו במוסכים. סורי דוידי, נו בלק קופי פור יו. ככה הלוגיקה שלי עובדת. תתמודד.

ההצלחה הגדולה של הספר הזה, בדומה לקודמו בתפקיד "פרידה מבבל", הוא בטון שלו. במוזיקה שלו. אפלה, מהורהרת, בלשית, עגומה מאוד, כמעט קלאוסטרופובית. לכל ספר יש מוזיקה משלו, ולפעמים היא לא קוהרנטית או לא מובהקת. כאן מהר מאוד מבינים למה נכנסים, זה כמעט קלישאה של שחור-לבן ושל המפרי בוגארט, של טלפונים שחורים באמצע הלילה ואקדחים מעשנים, רק שבמקום שזה יקרה בשיקגו או ניו יורק זה קורה בתל אביב המקומית מאוד והאמינה מאוד, ובעוד חלקים בחצר האחורית של ישראל שלצערי לא מרגישים מהודקים באותה מידה, כי כמה שמתרחקים מהקומפורט-זון שלנו, ככה יותר קשה להבין מה קורה מחוצה לו באמת. אני לא חושב שאפשר לכתוב על מה זה לגור בהתנחלות בלי, ובכן, לגור בהתנחלות. לפחות זמן מה. ואי אפשר להבין באמת מה זה להיות בדואי מביקור חפוז ברהט ושעתיים שיחה עם בדואי, אפילו אם הדמיון שלך מבריק והאינטיליגנציה הרגשית שלך בשמיים. אבל בדיוק בגלל זה דוידי רוזנפלד כמעט לא מתיימר להיכנס עמוק ולדבר עמוק, אלא לדבר שטוח בשאיפה שזה יעבור וייתן את הסיפור, ככה שכל הדמויות פרט לארז בראון רק משחקות את תפקיד הסטטיסט ולא יותר מזה. לרוב זה עובד, עם חריקות קטנות פה ושם, של "אין מצב שהדמות הזאת היתה אומרת משפט כזה, לא במיליון שנה". הדמות של ארז בראון טובה, הוא חושב הרבה, כמעט בוויס-אובר קולנועי, לפעמים הוא קצת יותר מדי שנון או קוצני, אבל ככה בגדול מכתיב הז'אנר, אז בסדר. ברור שאין פה כוונה לכתוב ספרות קאנונית גבוהה, אלא רצון לספר סיפור, כזה שמתרחב בצדדים מדי פעם לחלום, סיוט או תובנה פילוסופית, ואת המטרה הזאת הספר הזה משיג ביג-טיים.


תודה, דוידי. ניפגש במוסך.


****

אמש ביקרנו בשרונה מרקט הסתובבנו ושאפנו לקרבנו ריחות וטעמים
נפלאים ומרקם מלא צבעים של ירקות אוכל ואנשים. בדוכן של החמוצים עמדו ילד ואבא
הילד לקח זית ועוד לפני שהכניס אותו לפה המוכר צעק עליו שלא יגע ושהוא אמור לבקש רשות לפני שהוא לוקח כי הוא היה נותן לו לטעום אבל לא נוגעים בידים.
הילד החזיק את הזית ביד ולא ידע אם לאכול או להחזיר והיה נבוך כמו האבא .הם שניהם לא הבינו מדוע אי אפשר לנגוע.בכל אופן הגסות של המוכר כנותן שרות לא תישכח במהרה. המקום מתיימר להיות חו"ל , ולמרות שכתוב מרקט זה לא שוק ולא ממששים עם הידיים . עשיתי הקבלה לספר כי הספר הנפלא הזה לא מתיימר להיות משהו אחר מלבד מה שהוא. הוא ספר שנעים להתכרבל אתו ולשכוח לרגע את המציאות העכשוית עובדה ששרפתי את האורז כי פשוט שקעתי בו בנעימות ,ובנינוחות נפלאה ולא רציתי להפסיק באמצע כי דברים טובים לא מפסיקים באמצע..

על העלילה

ארז בראון מחפש אנשים נעלמים,אבודים או כאלה שלא רצו שימצאו אותם. הוא לא דופק חשבון לאף אחד, והוא חוקר פרטי שצמד המילים האהובות עליו הוא "אין לי מושג" ובאמת אין לו מושג כי כמעט עד הסוף הוא לא הצליח לחבר את החוטים של הרצח ושל ההעלמות. הוא מתעמר עם המאפיה עם עובדי המוסך ,עם כל העולם ואשתו ,נכנס לאבו כביר דורך למוסכניק על היד ולא מאמין לאף אחד בעולם כולו ,מצידו שהסקפטיזים ינצח כל יום כל שעה. האדישות והסירבול הפנימי שלו ביחד עם חוש הומור ציני ושחור גורמים ממש להתאהב בארז כמו עם הולה של נסבו אתה לא מבין איך בסוף הפאזל מתחבר וכל החלקים יושבים בדיוק במקום שמתאים להם.

ובנוסף לכל הדמות "הלכאורה " לא רצינית של ארז אשתו זרקה אותו מהבית והוא מצטייר ככלב עזוב. הוא לא הטיפוס של ייעוץ זוגי אבל לפעמים הרצון שהגלגל רק ימשיך להסתובב במתכונת המוכרת זה כל מה שרוצים. ומה בכלל אשתו רצתה ממנו אתם שואלים? היא רק רצתה שיאהב אותה כמו פעם! אבל כולנו כבר מכירים את "כמו פעם" ...אין חיה כזאת.

חברו הטוב ביותר והרווק הציע לו רק בית קפה ואולי נשיקה אבל השביע אותו לא להיכנס אתה למיטה .ולמה? בלי למה ,כי כשאישה אומרת לך בפרצוץ שהיא כבר לא אוהבת לא צריך שום למה .

הספר בעל כמה רבדים כשכל רובד יכול להחזיק ספר שלם אם הוא היה בפני עצמו,אבל החיבור של הכל ביחד יוצר "שפה דוידית" ייחודית והומוריסטית..לעיתים הרגשתי כאילו כל הכתיבה עצמה מאוד פיוטית. השורות לעיתים הולכות ומתקצרות או מתארכות אין אחידות בשוליים וזה יוצר סוג של זרימה ומשהו כזה נעים כאילו ספר שירים בידך ולא ספר מתח. ולכן כשהכל מתחיל להיות מותח זה מרגיש כמו להיכנס למיטה עם רגלים קרות בחורף שלאט לאט מתחממות בהפתעה נעימה.

והסוף והחוטים והאם הם מתחברים או האם הסוף טוב זה כבר אתם תקראו, שווה להישאר לסוף!.

יש אפילו חלק פילוסופי בספר היפיפה הזה
ציטוט

"דבר אינו ברור לי עכשיו ובכל זאת אני ממשיך ללכת.
יש כאלה החושבים שניתן לדעת את העולם,שאפשר לפתור את החיים כאילו היו תרגיל בחשבון שכתוב על הלוח,שחור על
גבי לבן.הם אוכלים את הפרי וזורקים את הקליפה?מה אמת ומה שקר?מה חלום ומה מציאות?
אתם, שחותרים אתי במסע הזה לאורך הנהר הכהה שכולו שכחה,יודעים בוודאי שאין לא פרי ולא קליפה,לא אמת ולא שקר,
לא חלום ולא מציאות.רק רגע חולף,בודד,שבו אתה מביט נדהם בירח לבן ענק משתקף לשנייה במים העכורים"

לדוידי ...

הספר לטעמי היה טוב יותר "מפרידה מבבל"! אני חושבת שכל הספר הוא ההומור המיוחד שלך
שמבצבץ בכל שורה וכל כך נהניתי לקרוא.תודה.

לא חשבתי שאורפיאוס קשור למשהו בעלילה ולכן זרקתי אותו החוצה ביחד עם עוד כוכב.

ופעם הבאה שאתה בא עם הכנפיים להביא לי ספר לתיבה תיכנס לקפה ,מקסימום שיקרה לך הוא שתתקבל בחום גדול .זה הזכיר לי את הוגוורטס מהארי פוטר כשהינשופים זרקו את כל הדואר על השולחן בבד אחת. כך זה היה אצלנו וזה היה יותר ממצחיק כשבתוך שבוע היו לי שני ספרים עם שתי הקדשות. וכמובן העברתי הלאה ספר אחד.

בואו נדבר קצת על ארז בראון שהוא גיבורו האנטי-גיבור של הספר הזה. ארז בראון הוא בלש פרטי בערך. הוא נחמד בערך, חכם בערך (איך יודעים? הוא ציני...) הוא מלא תובנות פילוסופיות - פיוטיות, המעידות עליו שהוא רגיש. יש לו הורים קשישים – אמו מאבדת את עצמה לשיטיון, אישתו עזבה אותו והם נמצאים בטיפול זוגי. ארז כל הזמן כמה (בערך...) לאהבה שחומקת ממנו. נשמע כמו הישראלי המצוי, לא?
ארז - למרות הפיוטיות והתובנות הכאילו עמוקות - הוא למעשה אדם די שטחי, מרוכז בעצמו וחיפוש האהבה שהוא מצהיר עליו לא משכנע. זה לא בהכרח רע לבלש פרטי – הוא צריך להיות ממוקד מטרה ואוהב לפתור חידות – אבל זה הופך את הספר הזה – שכבר אמרו לפני שהוא כתוב במספר רבדים – לפחות אמין וגם פחות מותח.

הסיפור הבלשי מתמקד באשה שנעלמה – ארז הוא בלש מהסוג שמוצא נעלמים – ובעלה שוכר אותו למצוא אותה. זה לא סיפור מעניין במיוחד, גם עם התבלינים של ארכי-פושעים, יחסי משפחה בעייתיים, אנשים עשירים (שנוסעים ב"יגואר" אם הם עשירים-נורמטיביים, ב"B.M.W" שחורה אם הם עבריינים...) וגם ברסלבים חולמנים המרססים שמחת חיים לכל עבר.
הסיפור המקביל הוא סיפורו של אורפיאוס שחיפש את אוורידיקה שלו בשאול (ותיאורי השאול העתידני בתל אביב הופכים את השאול העתיק לרך מאד) וזכה לבסוף לקבלה בחזרה, בתנאי שלא תביט לאחור.

אז מה אני אומרת? הספר חביב, משובץ בהומור, מתאר יותר את חייו הפנימיים של הבלש מאשר סיפור בלשי קלאסי. הוא משובץ בקטעי פולקלור ישראלים - ערסים ועבריינים מסוכנים, בדואים בדרום, ערבים בלוד, ברסלבים בחלקת אלוהים שלהם בשטחים, וגם מטפלת זוגית, מזכירה שמתכננת חתונה (פרוייקט של שנה ל-פ-ח-ו-ת) הכל בנימה מוכרת ומכלילה.
מי יאהב את הספר הזה? כנראה אוהבי ה"ישראליות", אלה שהאווירה חשובה בעינהם יותר מהעלילה, אוהבי ציניות ושנינות עם כל דבר, ואלה שנמאס להם כבר מהפורמט "הרגיל" של ספרי המתח שלהם...

את ארז בראון כבר פגשתי בעבר. הוא בלש פרטי... ההוא מ"פרידה מבבל". הוא עדיין אותו בחור משעשע, ציני, מריר ולא מסופק, אבל קצת יותר מבוגר ושקול. גם הפעם הוא מצליח להסתבך גם עם חקירה שגדולה מדי למידותיו וכמובן גם בחייו האישיים.
ארז מתרוצץ ברחבי הארץ בחיפושיו אחר אישה צעירה שנעלמה ומסתבך בדרך עם רוצחים, שוטרים שלא מחבבים אותו יותר מדי ואנשים עם הרבה מאוד כסף. במקביל הוא מנסה להחזיר אליו את אישתו ואת בנו.

הספר בנוי משני סיפורים מקבילים - הסיפור הבלשי והסיפור הדמיוני, בו גבר מחפש את אהובתו בסוג של שאול. פרקים קצרים של הסיפור הדמיוני משובצים בין פרקי הסיפור הבלשי, עד הסוף בו שני הסיפורים משתלבים.

אני מחבבת את ארז בראון. הוא מסוג האנשים שבקלות הייתי יושבת איתם לקפה, אם כי הוא בטח היה מעדיף בירה באחד הפאבים בתל אביב. הוא לא בלש פרטי מורעל, גם לא גיבור על שצונח עם רובה אוטומתי ממסוק בוער ומציל את העולם, אבל הוא מספק את העבודה. ארז הוא בחור רגיל, שמנסה להתפרנס וחיפוש אנשים שנעלמו, סוגר לו את הפינה. הוא ציני ואני מחבבת אנשים ציניים וזו עוד נקודה לזכותו. הבעיה היא שלפעמים הוא מתנהג כמו ילד. ממש ילד מגודל. אבל זו כבר בעיה אחרת, מחלת גברים כנראה, שלא מצליחים להתבגר אף פעם. אולי גם זו נקודה לזכותו (רק לא אצלי).

אז ארז הוא בלש מאוד ישראלי, אחד כזה לא יכול לעבוד צמוד עם הארי הולה בשבדיה, עם ג'ק ריצ'ר בארה"ב או עם סקוטלנד יארד, אבל ברחובות תל אביב, בבאר שבע או בלוד, שם בהסתמך על נחישות, עבודת שטח והרבה מזל, ארז בראון ימצא את מבוקשו. מצד שני, גם המזל צריך לאזול מתישהו... ואז צריך להתחיל לשלם מחיר אישי כבד.

זה ספר עממי, חשבתי לעצמי תוך כדי קריאה, ולא הבנתי מאין צצה בראשי ההגדרה הזו, כי מעולם לא הגדרתי כך ספר. כשחשבתי קצת יותר לעומק כדי להבין את מה שחלף בראשי, הבנתי שהכינוי הזה מתאים מאוד לספר, כי הוא מכיל בתוכו כמעט את כל מה שקשור בהוויה הישראלית וכולל גם הרבה מאוד קלישאות יום יומיות.
ארז בראון הוא חוקר פרטי, ועם מקצוע כזה ברור שיהיו לו חיים מעניינים. הוא נוסע למקומות שונים בכל רחבי הארץ, נפגש עם אנשים מכל קצות הקשת, ובין לבין הוא גם עושה מאמץ להחזיר אליו את אישתו שעזבה אותו, ומוצא עצמו מברר את חייו אצל יועצת נישואים, ותוך כדי הוא גם מטפל קצת בהוריו הקשישים ומטייל עם בנו הקטן. ככה יוצא שאנחנו נחשפים בכל פעם להבדל שבין האמת לבין מה שאומרים לנו. כולם. נדמה שכל החברה חיה חיים שקריים וכולם מנסים לתחמן את כולם כל הזמן. למה? לא ממש ברור.
אין בספר הזה תובנות עמוקות על החיים. נדמה שהדמויות חיות חיים של אין ברירה, כי זה מה שיש וזהו. ברור לי שיש אנשים שחיים כך, והם אפילו מצליחים מאוד, לפחות כלפי חוץ, אבל אני לא מסוגלת להבין חיים כאלה. חיים בלי נשמה ובלי עומק. וזה מה שהיה חסר לי בספר הזה, שחולף על הדמויות בשטחיות וגם לא ממש מסביר את מה שקרה.

קריא, חביב, שוטף, מהנה, הומור ציני משובח, כתוב נהדר.
ספר ביניים נפלא.