• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
עבד אמריקני

עבד אמריקני

מאת פרדריק דאגלס

הביקורת של שועלה

תמונה של שועלה
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
עבד אמריקני

עבד אמריקני

מאת פרדריק דאגלס

הביקורת של שועלה

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של שועלה
הוצאה לאור:נהר
שנת הוצאה:2006
קטגוריה:ביוגראפיות
הקודמת
גוטי
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 15 שנים

“לפעמים, כשקוראים ספר מסויים יש חשק להיות במקום ובזמן שהארועים מתרחשים בהם, ולצעוד יחד עם גיבור הספר”

8/11
ביקורות על עבד אמריקני
הבאה
ענתי
לפני 14 שנים

“הסופר מספר את סיפור חייו מנקודת מבט אישית וכואבת - מספר על "התבהמות" העבדים מנקודת מבטו - ומנקודת מב”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 10 שנים•2 דקות קריאה

עדות מצמררת ממקור ראשון. מצטרפת למתפעלים. המציאות שנחשפת בספר מזעזעת ביותר וחושפת את השפל שאליו יכול המין האנושי להגיע. מן הצד השני, ניצבת דמותו של דאגלס ועצם זה שהוא הצליח להרים את עצמו, ממש כמינכאוזן, כשהוא אוחז בשערות ראשו, ולחלץ עצמו מן השלולית, באומץ לא יתואר ובכשרון אדיר ואצילות נפש. זו ממש חידה איך אדם מצליח למרות נקודת פתיחה כה גרועה ובלתי אפשרית, חסכים, רדיפה, דיכוי ואלימות והיעדר כל חמלה וטיפוח, להתפתח לאדם כה רגיש, מוסרי, אמיץ ואנושי. דאגלס מתאר את התהליך שבו הוא מתעורר להיות מודע למצבו והופך מעבד לאדם. בהקדמה לספר, מצטט יונתן מירן את גנדהי: " מרגע שעבד גומר אומר בנפשו שלא יהיה עוד עבד, נושרים ממנו כבליו. הוא משחרר עצמו ומראה הדרך לאחרים. חירות ועבדות הם מצבים נפשיים". דאגלס מתאר את אותו רגע שבו הוא מחליט שלא עוד ומתנגד, גם אם זה יעלה לו בחייו - באותו רגע מכונן הוא הופך מעבד לאדם. אך למעשה, כפי שמתואר בספר, התהליך הוא הדרגתי ומורכב, ומלווה בהתגברות על פחד עצום. אני מתחברת לאלה שהקבילו את העבדות של השחורים בארה"ב לשואה של היהודים. בראשי תיבות: מה שקורה כשאדם מתייחס לאדם כאל חפץ, רכוש, ונוטל את כל זכויותיו הטבעיות. רמת הקהות, האלימות והסדיזם שמתפתחת כתוצאה מהחטא הקדמון הזה.
דאגלס אף מתעכב ומראה את הצביעות של הממסד הדתי והמתחסד וכיצד, בלשונו, "פעמונו של הכרוז במכירת העבדים מצלצל בהרמוניה עם פעמונה של הכנסיה".
ספר חובה למי שהנושא מעניין אותו, ולכל מי שהטבע האנושי מעניין אותו.
אני גם מאד ממליצה על ספרה של האנה קראפטס - סיפורה של שפחה, שבעצם בעקבותיו הגעתי לקריאת ספר זה. גם האנה היא שפחה נמלטת המספרת את סיפורה. כמו אצל דאגלס, גם אצל קראפטס, רכישת השכלה - לימוד קרוא וכתוב, הם נקודת ההתחלה להתעוררות המודעות למצבה ולרצון להשתחרר. כפי שדאגלס וגם קראפטס מסבירים, מעמד האדונים העדיף את העבדים בורים, שתויים ובהמיים מאשר שיתנהגו כאנשים משכילים, מוסריים ואחראיים.
מטלטל.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של רץ
רץ
תמונה של אילן של קובה
אילן של קובה
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
תמונה של חמדת
חמדת
4קוראים|גיל ממוצע75|25%נשים

על המבקרת

תמונה של שועלה

שועלה

ותיקה
חברה מזה 17 שנים
69 ביקורות•2 נבחרות•289 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•סיפורי חיים
תמונה של שועלה
שועלה
ותיקה
חברה באתר מזה 17 שנים
ביקורות69
ביקורות נבחרות2
לייקים שקיבלה289
דירוג ממוצע3.7 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת31ספרות מקורית15סיפורי חיים3

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של שועלה

העדויות

העדויות

מרגרט אטווד

אני מודה שהמוטיבציה שלי לקריאת הספר היתה הסדרה שהממה אותי בעוצמתה - סדרה שהלכה והשתבחה, ובעונה האחרונה עלתה לגבהים, לטעמי. הסדרה הסתיימה מבלי שהעלילה הגיע לפתרון, והרגשתי ממש קשורה לדמויות ומתגעגעת אליהן, ועל כן נמשכתי לקרוא את העדויות שקיבל הרבה שבחים, ואני חייבת לומר שהתאכזבתי. מצד אחד הספר ריתק אותי ומאד נהניתי לקרוא אותו, אך לא ממש הצלחתי להתחבר לדמויות והרגשתי שהכל די חד מימדי וגם די לא אמין בחלקים רבים (בעיקר לקראת הסוף). בעוד שבעונה האחרונה בסדרה הדמויות עוברות תהליכי שינוי ומשורטטות עם הרבה רבדים וסתירות וקונפליקטים, בספר הדמויות די חד מימדיות,שטוחות ופשוט לא משכנעות. כמעט אין קונפליקטים פנימיים וגם מערכות היחסים ברובן רדודות. נראה כאילו הדמויות הן רק כלים להעברת רעיונות. נכון שיש כאן תיאור משכנע של השחתת הנשמה במדינה פשיסטית תיאוקרטית ששוללת לחלוטין את חופש הבחירה וכל היחסים הם יחסי אלימות וכוחנות. אבל זה לא מספיק כדי להחזיק ספר של 400 עמודים. סורי.

לפני 10 חודשים•
★★★★★
•שועלה
הישרדות

הישרדות

גייל שיהי

ספר מטלטל ומרתק על סיפור הצלתה של ילדה/נערה שעברה את זוועות תקופת הקמר-רוז' בקמבודיה. שיקוף לתהומות אליהם יכולה להגיע הנפש האנושית ועל כוחותייה להשתקם ולהתרומם למרות הכל. מודה שלא הייתי מודעת לגודל הזוועה שעבר העם הקמבודי - לא פחות מהשואה. במהלך ארבע שנים חיסל הקמר רוז' כרבע מבני עמו באופן אכזרי, כשאינו חס על נשים וילדים. במשך כמה שנים בתקופה הקריטית בילדות להתפתחות הנפש האנושית ראתה מום את בני משפחתה נעלמים, נירצחים וגוועים ברעב והיתה עדה למחזות זוועה ולביטויים הגרועים ביותר של הרוע האנושי, כשהמשטר האכזרי מדכא כל מה שטוב, יפה ואנושי - כולל הזכות להביע או לחוש רגשות. השכלה ואהבה נחשבו חטאים שדינם מוות. כל זאת בשם אידיאלים קומוניסטיים כביכול ורצון לברוא "עולם חדש" (דמיינו עולם ללא דת...). מופלא לראות את כוחות הנפש של מום ואיך היא בכל זאת הצליחה לשרוד לא רק בגוף אלא גם בנפש. מסמך חשוב ומרתק. כתוב היטב, מנקודת מבטה של האם המאמצת הנפלאה ושל הילדה עצמה. החלקים שפחות אהבתי בספר הם הנסיונות הקצת רדודים לטעמי של שיהי לנסח תיאוריות שמסבירות את התהליכים.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•שועלה
חמדת

חמדת

טוני מוריסון

סוף סוף סיימתי לקרוא את חמדת. מערכת היחסים שלי עם הספר ממושכת. כבר כמה שנים הוא משך אותי, קודם בחזותו, וגם על ידי איזכורים פה ושם בתכניות ספרותיות, אך כל פעם כשהצצתי בכריכה האחורית נרתעתי. בצדק, כפי שהסתבר בדיעבד, חשתי שיש כאן הצצה את תוך האופל. לבסוף החלטתי לצלוח אותו והסתבר שזה לא קל. מודה שמצאתי את הספר קשה מאד לקריאה והתקשיתי להתחבר אליו במשך מאה וחמישים העמודים הראשונים - כל פעם לקחתי ונטשתי, עד שבאמצעיתו ניתפסתי והוא אחז בי בקרביים. אכן, כפי שציינו כאן אנשים, יש בספר עירבוב בין ריאליזם וסוריאליזם, בין פרוזה לשירה, ויש הרבה קטיעה ובילבול מכוונים, כך שלעתים קרובות לא ברור מי הדובר ומה בדיוק קרה. כפי שאני מבינה זאת, זו אחת התימות של חמדת: הסימביוזה בין הדמויות, והקושי להפריד בין מציאות פנימית וחיצונית. אבל לפעמים זה מרגיז ומקשה על ההתחברות לסיפור. וגם - התיאור של ההתרחשויות הוא הרבה פעמים "מבפנים" - מתוך החוויה הבלתי אמצעית של התודעה, עירוב של חוויה חושית, אסוציאטיבית, שבה מתערבבים עובדות עם תשוקות עם זכרונות עם פנטזיות...זה הקושי בחווית הקריאה וזו העוצמה. לי לקח זמן להיכנס לזה, אך כשזה קרה זה קרה, ואני מוצאת שכפי שהספר נכתב באופן זה, גם חווית הקריאה בו היא מאד קשה לתרגום למילים קוהרנטיות. אני יכולה רק לשתף בתחושות, מחשבות ואסוציאציות שעלו בי: חיבור חזק של החוויה האישית והקולקטיבית - נושא העבדות ונושא האמהות והאבדן. חווית העבדות מהמקום הפנימי של מה זה אומר שלוקחים ממך הכל, שהופכים יצור תבוני עם נשמה לחפץ שימושי, כשנוטלים מאדם את הזכות להיקשר, לאהוב, להגן על אהוביו, לכבוד עצמי. תיאורים חזקים, צורבים של חווית ההשפלה, אבדן הזהות, והאושר שבגילוי עצמי מחדש בעצם זה שמישהו משלם לך מטבע על עבודה שעשית. זוועות העבדות מתוארות בתמונות ואנקדוטות מחרידות של התעללות ועינויים, אך גם בתיאורים טריוויאליים לכאורה, של אקטים של מחיקה והשפלה שהם קטלניים באותה מידה. מה ששובר את סת' זה לשמוע איך "המורה" (שמודד את הסחורה האנושית שלו בסרט מידה) ותלמידיו עושים רשימה של תכונותייה החייתיות, ומה ששובר את האל זה לראות איך לוקחים מאשתו אהובתו בכוח את החלב שנועד לתינוקה. "גרוע בהרבה היה...שכל אדם לבן יכול לקחת את גופך ואת נפשך תמורת כל מה שעולה על רוחו. לא רק להעביד אותך, להרוג אותך, או לחבל בגופך - אלא לזהם אותך בצורה כזאת שתשכחי מי את ולא תצליחי להיזכר" (עמ' 246). ויש את חווית האבדן של סת' - הצער והאשמה האינסופיים והגעגועים, ועולם הרוחות (רוחות העבר? ההיסטוריה? הסבל שלא סופר? הנשמות שנשכחו?) - האופן שבו הם מרוקנים את החיים אך גם ממלאים אותם - (באסוציאציה עלה בי "הדיבוק") והקושי וגם ההכרח להיפרד. עלה בדעתי שהעבדות של השחורים בארה"ב היא זוועה אנושית לא פחות מהשואה, אלא שהיא לא קיבלה את אותו עיבוד בנרטיב ובטקסים ובמורשת (אולי זה רק נדמה לי כי אני חיה בישראל שבה יש סוג של פולחן שואה ולא מספיק מכירה מה קורה בארה"ב, אבל נדמה לי אם איני טועה שהטראומה המתמשכת של השחורים בארה"ב, לא רק שלא קיבלה אלא גם לא מקבלת את המקום הראוי, ומכיוון שלא קיבלה מספיק עיבוד, עדין רודפת ומלווה את המציאות העכשווית). שורה תחתונה: ספר קשה לקריאה בכל המובנים אך עוצמתי ומטלטל - שווה את המאמץ.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•שועלה
אוטולין הולכת לבית הספר

אוטולין הולכת לבית הספר

כריס רידל

אחד מספרי הילדים המקסימים ביותר. כל כך נהניתי לקרוא אותו ולהתבונן בו יחד עם בני (בן 11). מעין חיבור מיוחד בין ספר מאויר לקומיקס, כשלאיורים ולטקסט מישקל שווה בקידום העלילה וחלק מהפאן הוא לחפש באיורים רמזים ופרטים. הספר רווי מקוריות, יחודיות, הומור מיוחד כל כך אנגלי וקצת נונסנסי ואקסצנטרי, ובעיקר המון רגש. האיורים כל כך נוגעים ומכמירי לב. ברגעים מסויימים נזכרתי בדוקטור סוס, במובן זה שרידל בונה עולם יחודי שקשור ומזכיר את העולם שלנו, אך שיש לו את ההגיון והחוקים משל עצמו. בלב ליבו של הספר, כמו גם בספרים אחרים של רידל (אוטוליין והחתולה הצהובה, משהו אחר), נמצאים נושאים מאד טעונים - בדידות, חריגות, דחיה, הורים מזניחים, כמיהה לידידות, פחדים. אך בכל אלה רידל מטפל כבדרך אגב בצורה מרומזת וקלילה עם כל כך הרבה הומור, אך מבלי להדחיק ולטשטש. וזה מה שנותן לספר את האיכות הכה מדויקת ועמוקה שלו. דמותו של מר מונרו - יצור מוזר שכל כולו מוסתר על ידי שיער ושאינו מדבר, עוררה בי כל כך הרבה רגש של הזדהות, ובעיני זהו הישג מופלא. האיורים של רידל - פשוט תענוג. ספר מלא אהבה ומעורר אהבה.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•שועלה
נמכרה

נמכרה

פטרישיה מק'קורמיק

ספר שחושף ומביא למודעות את התופעה המזעזעת של מכירת ילדות נפאליות על ידי הוריהן לשמש כשפחות מין בתנאים מזעזעים. תופעה שהיקפה לא מבוטל ולצערנו אף גדל בהרבה לאחר רעידות האדמה האחרונות בטיבט. פשוט נורא כמה העולם יכול להיות אכזרי. אני תמיד חושבת איזה ברת מזל אני שנולדתי בחלק זה של העולם. עם כל המלחמות והצרות - זה מתגמד. באופן מפתיע, למרות הנושא הסנסציוני, הספר כתוב בעדינות ובמינימליסטיות פיוטית, ומצליח לשחזר את נקודת המבט הילדית התמה והפשוטה, ולשמר בכך את כבוד הילדה שחולל, ועל כך מגיעים לו חמשת הכוכבים.
כדאי ואף ראוי שאנו, כבני החברה המערבית, נהיה מודעים יותר לתופעות כמו סחר בילדים וזנות ילדים כשאנו באים לצרוך ולהנות ממדינות שמאפשרות ואף מעודדות זאת מסיבות כלכליות (כמו תאילנד והודו). זהו אות קלון על החברה המערבית שאינה נוקטת בסנקציות משמעותיות כנגד תופעות אלה והמדינות שמאפשרות אותן.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•שועלה
כופרת

כופרת

אייאן חירסי עלי

מטלטל, מרתק, מטריד ומפעים. סיפור חיים ואישיות מעוררות הערצה (ואני לא טיפוס מעריץ). תמיד מפעים אותי איך אדם שחי בדיכוי כה גדול מוצא את כוחות הנפש להתעלות ולהיחלץ מהכלוב. סיפור שיחרורה הפיסי והמנטלי של אייאן מהכלא הרוחני ותנאי החיים הבלתי אפשריים שבהם גדלה מרתק ואף שופך אור על מה זה לגדול כאשה במדינה אפריקאית מוסלמית (סומליה) או בערב הסעודית: שטיפות מוח איסלאמיסטיות שבבסיסן האידיאולוגיה שאשה צריכה להשלים עם כל התעללות והשפלה כי זה רצון אללה הרחום ותפקידך להיכנע ולקבל. כל ספק וחופש מחשבה הוא כפירה שדינה נידוי חברתי וענישה אכזרית עד כדי הוצאה להורג. ועל כך נוספות הטראומות וההתעללות הפיסית של מילה אכזרית בילדות ומכות אכזריות ותנאי החיים הקשים. לא יאמן שהאשה הנדירה, המדהימה והמוכשרת הזו עמדה להימסר על ידי אביה כמו עז בשוק לבחור קהה ואוויל שהיה מדכא אותה ומשתמש בה לצרכיו, ולא יאמן שברגע של אומץ בלתי נתפס היא בחרה לברוח מגורל זה. אך סיפורה של אייאן מעבר להיותו סיפור אישי מרתק, משקף גם את גורלן של מיליוני הנשים שלא זכו כמוה להימלט מגורל אכזר זה, ואת עומק הדיכוי שמוטמע בבסיס האידיאולוגיה האסלאמית של השריעה כנגד זכויות אדם לחופש הביטוי והמחשבה וכנגד זכויות נשים בפרט. אומץ ליבה של אייאן והיושרה הפנימית שלה ממש מופלאים, וכנגד כל אופנת הפוליטיקלי קורקט המערבית, היא אינה מגמגמת ואינה חוששת לבטא בצורה בהירה ונוקבת את הביקורת שלה על האיסלאם. גם כשהיא מותקפת ומאויימת פיסית וחייה בסכנה (שותפה ליצירת סרט שמותח ביקורת על יחס האיסלאם לנשים נירצח והיא מקבלת איומים), היא לא מושתקת וממשיכה להשמיע את מה שיש לה לומר ולהילחם למען זכויות נשים מוסלמיות. הספר ניכתב לפני כשמונה שנים, עוד בטרם גלי ההגירה הנוכחיים לאירופה, וכבר אז חירסי מזהה נכון את האיום התרבותי שיש בהכלה סובלנית של תרבות ששוללת זכויות אדם בשם סובלנות לרב-תרבותיות וחופש הדת. איזה חופש יש לאשה שמגיל אפס שוללים ממנה את יכולת החשיבה החופשית והבחירה? היא שואלת. מרוב רצון להיות רגיש ולכבד את תרבות המהגרים ובשם הרלטיביזם המוסרי, החברה המערבית מאפשרת ומכחישה המשך קיום של פשעים כמו מילת ילדות ורצח על כבוד המשפחה גם כשאלה ממשיכים להתקיים בתוך תוכה (אחד המאבקים של חירסי היה לעקוב סטטיסטית אחרי היקף תופעת רצח "על כבוד המשפחה" בהולנד. מסתבר שהרשויות כלל לא כללו קטגוריה שכזו במניעים לרצח מתוך הכבוד הרב שרחשו לתרבות המהגרים. רק לאחר התעקשותה התבררו מימדיה המפלצתיים של התופעה).

חוויותיה של אייאן מאפשרות לקורא הצצה לתרבויות של סומליה וערב הסעודית - מבט מבפנים על מה זה להיות אדם ואשה בתרבויות כה שונות אלה על המאבקים הפוליטיים, תרבותיים דתיים ושבטיים. מאד מאלף לקבל הצצה לעומק הקשר השבטי בסומליה, על הטוב והרע שבו, ועל החוויה הפסיכולוגית של לגדול בתרבות הדתית פונדמנטליסטית של ערב הסעודית. גם במובן זה הספר מאד מלמד ומרחיב אופקים.

למרות שהייתי מודעת לנושא גם לפני, לאחר קריאת הספר חשתי מזועזעת מהיקף ועומק הדיכוי של נשים בחברה המוסלמית ומהיחס האכזרי כלפיהן. חשתי צורך לקרוא יותר על נושא מילת הנשים. מסתבר שכ125 מיליון נשים עברו טראומה זו (!)וכל שנה מצטרפות 2-3 מיליון ילדות/נערות נוספות. במדינות אפריקאיות מוסלמיות כמו סומליה, גאנה מצרים וסודן בין 88-99% נימולות, אך גם בתוכי אירופה הנאורה, אלפי ילדות מועלות כקרבן על שולחנות המטבח בהולנד צרפת וגרמניה במהלך חופשת הקיץ שלהן. מה שמטריד ומזעזע יותר הוא שבחברות השמרניות אין לאשה מגן ומוצא, כי ההורים/משפחה/ שבט שותפים לדיכוי ולא יגנו עליה אם תהיה במצוקה. תמיד היא תהיה אשמה, גם אם נאנסה או הוכתה. תמיד "כבוד" השבט או המשפחה יהיה הערך העליון. ובחברה המערבית, המאבק בתופעה לא מספיק חריף.
אני קוראת לכל מי שזה מזעזע אותו, כמוני, לתרום לקרן desert flower foundation שהוקמה על ידי סומלית שבדומה לחירסי עברה את טראומת המילה ונמלטה באומץ רב מגורלה. הקרן עוסקת במאבק לבלימת התופעה ובטיפול בנפגעותיה.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•שועלה
השפה הסודית של בעלי-החיים

השפה הסודית של בעלי-החיים

טמפל גרנדין

ספר מרתק בעיני. ניתוח של הפסיכולוגיה של בעלי החיים מנקודת מבטה של אוטיסטית (גרנדין מאובחנת כאספרגרית, שזה סוג של אוטיזם עם רמת תיפקוד גבוהה ואינטלקט תקין ומעלה). גרנדין טוענת לדמיון בין האופן שבו המוח האוטיסטי ומוחם של בעלי החיים מתפקד. בגדול, היא טוענת ששניהם תופסים את העולם באופן חזותי ולא מילולי, ושמים לב לפרטי פרטים כשהיכולת להכללה והפשטה, לעומת זאת, נמוכה או חסרה. משום כך, שניהם רגישים מאד לשינויים וגירויים שאדם רגיל לא יבחין בהם. אפשר לראות זאת כלקות או כיתרון. אוטיסטים, בחלקם, וכמוהם בעלי חיים, נחנו ביכולות מדהימות וגאוניות שאנשים רגילים לא מסוגלים להם. במידה רבה הניתוח וההבנה שלנו, כאנשים רגילים, את ההתנהגות של בעלי החיים לוקה בחסר בשל השוני הרב באופן שבו אנו תופסים את הדברים. גרנדין טוענת ואף מוכיחה, כי בעלי חיים נחנו ברגשות עמוקים ובאינטיליגנציה.
אפשר ללמוד מהספר המון על בעלי חיים וגם על החוויה האוטיסטית, ממקור ראשון, אך צריך גם להתייחס בסקפטיות לחלק מהנתונים. הבעיה העיקרית של הספר היא שגרנדין מערבבת עובדות , תיאוריות, השערות ודעות, ומסתמכת לעתים על נסיונה האישי בלבד או על מקרים בודדים (אם כי במקרים רבים היא מביאה כהוכחה ניסויים, מחרידים ומזוויעים, שנעשו בבעלי חיים). בנוסף, כשם שאנו, "הרגילים" לכאורה משליכים על בעלי החיים את הפסיכולוגיה שלנו, גם גרנדין לא חפה מזה ויתכן שגם היא מייחסת להם תכונות לא להם משום שהן קיימות אצלה. בכל אופן, יש בספר חומר למאות שנים של מחקרים (שאני מקווה שלא יערכו...) והוא מאד מעורר למחשבה.
הספר מאופיין בשילוב מדהים, שאולי אופייני לאספרגר, של איכפתיות ואמפטיה אדירה לבעלי חיים מחד, עם תיאורים אכזריים בבעלי חיים מאידך. גרנדין עצמה ידועה בכך (ואף מתפארת בכך בספר) שחוללה מהפך בתעשיית הבשר בארה"ב כמתכננת של "משחטות הומניות" שממזערות, כביכול, את סבלן של החיות המובלות לטבח. גם בכך יש פרדוכס מסוים, אבל אולי באמת היא תרמה הרבה לרווחת בעלי החיים האומללים האלה ומוטב שכך. בכל אופן התרשמתי עמוקות מאהבתה החזקה לבעלי החיים ומיכולתה לחוש אמפטיה כלפיהם, וזה בהחלט מעורר מחשבות גם לגבי אוטיזם.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•שועלה
גמר טוב

גמר טוב

יוכי ברנדס

בהתחלה חשבתי לתת לספר רק שלש כוכבים, אבל רק עם גמר הקריאה חשתי שהוא נגע בי במקום עמוק יותר. אולי כדתל"שית (לפני יובלות) מתוך המקום שגדלתי בו ועזבתי אותו- החברה של הדתיים הלאומיים (מפד"ל דאז), מצאתי שהספר נוגע באופן עמוק ואמין בנקודות כואבות שמתייחסות לקיום בחברה הדתית. כמו הדרישה להתבטלות של הפרט מפני הקהילה. כמו ההתייחסות המעמדית, הגזענית למעשה, שטבועה כל כך עמוק בתפיסה ובהלכות החיים החרדיים ושבאה לידי ביטוי בהתייחסות למיהו זיווג טוב בעולם השידוכים, או ביחס לחילוניים ול"גויים". ההתנשאות. והדיכוי. והסירוס הרגשי ממש (שבא לביטוי בעיקר בדמותו של בנימין). ואיך בחורה מלאת חיים וחלומות עם נטיה אמנותית מנסה לשרוד מבחינה רגשית ורוחנית בתוך כל זה עד שזה מחלחל גם לתוכה. ובתוך כל זה שזור סיפור טרגי (שלא אפרט כדי לא לקלקל למי שקורא) ששוב מאיר את הקונפליקט בין אנושיות חמה וחיה לנוקשות קרה ומתנשאת ומצמיתה. דמותה של גיתה מגלמת את האלטרנטיבה ל"חניוקיות" - האפשרות להיות דתי וגם חי ואוהב ואנושי ולא מתנשא, אך היא נדחיית ומבודדת על ידי ה"טובים יותר". כמה אני שמחה שאני לא שם. היה משהו בספר שהזכיר לי את סדרת הטלויזיה "מרחק נגיעה" (מומלצת).

לפני 10 שנים•
★★★★★
•שועלה
חוקי הבית

חוקי הבית

ג'ודי פיקו

צובט את הלב, נוגע, מלמד, מרתק וגם ארוך מדי ודוחה במקומות מסויימים. התחלתי לקרוא כי נושא האספרגר וחוויות החריגות עניינו אותי (במקצועי אני עוסקת בחינוך מיוחד והכרתי אנשים עם אספרגר). עם התקדמות הקריאה הופתעתי לגלות (פיספסתי את הכריכה האחורית) שאני בעצם קוראת גם ספר מתח בלשי על פרשיית רצח, ז'אנר שבדר"כ לא מושך אותי, ושהספר גדוש בתיאורים זוועתיים של מקרי רצח. ממש לא ספל התה שלי, כמאמר הפתגם האנגלי. אך היה מאוחר מדי - נסחפתי בעלילה המותחת ושקעתי בקריאה מהנה ומרתקת של 600 עמודים. אני חייבת לציין שבשלב די מוקדם היה לי די ברור מה הולך לקרות בסוף, ולדעתי ניתן היה לקצר וזה רק היה משביח את הספר. כוחו של הספר, לדעתי, מלבד היותו מותח ומרתק, הוא בכך שהוא מצליח לתאר בצורה מעמיקה ומדויקת את חווית האספרגר ולהיכנס לראשו וליבו של בחור עם אספרגר, ככל שאדם "בעל מבנה נוירולוגי טיפוסי" (זה התואר המדעי לנו, הלא אספרגריים לכאורה) יכול בכלל לתאר חוויה זו. זה יומרני כמו לתאר את העולם מנקודת מבט של חתול, או ילד, או זקן...או כל דבר שהוא לא אנחנו - וזו בעצם מהות הספרות. לעולם לא נדע כמה התיאור אמין ואפשרי (וככלות הכל מדובר בדמות בדיונית) אך נדמה לי שפיקו עשתה עבודה מצוינת. אין ספק שנעשתה כאן עבודת חקר יסודית ביותר (בכל הרמות - גם בהיבט של האספרגר וגם בהיבט המשפטי). פיקו בחרה סיטואציה קיצונית שמדגישה את הקצרים (ההדדיים) בתקשורת בין האספרגרי לנורמטיבי ואת התיסכול והטרגיות שנילווים לחוסר ההבנה הזו. כמו בקטע שבו אימו מבקרת אותו בתא המעצר והם מנסים לחבק זה את זו כשמפריד ביניהם קיר זכוכית עבה שגם חוסם צלילים. אולי זה בעצם המצב הקבוע של ג'ייקוב, מהרהרת אימו. פיקו גם מיטיבה לתאר את הקושי העצום וההתמסרות האינסופית של להיות אמא לילד כזה. העלילה מתוארת מכמה זוויות ראיה - של ג'ייקוב הפרוטגוניסט האספרגרי, של אימו, אחיו, עורך דינו והחוקר המשטרתי. הדמויות תלת מימדיות ברובן, ומורכבות. בעיקר ריגשו אותי הקטעים המתוארים מנקודת מבטו של ג'ייקוב. הסופרת הצליחה לבנות דמות מופלאה ולתפוס את המהות המורכבת של התופעה מעבר להגדרות ולסטריאוטיפים - את המוגבלות הרגשית עם התמימות והשילוב הבלתי אפשרי והפרדוכסלי בין חוסר יכולת להיות אמפטי לסוג של אהבה ואיכפתיות כנים אך כה חמקמקים. ניתוק ורצון להסתגר בצד נואשות וכמיהה לקשר, חוסר רגישות מצמרר לעיתים בצד אובר רגישות מכאיבה, ומאחורי חזות של מה שנראה מנוכר ומנותק ולפעמים אלים - משהו כה טהור. אחת המבקרות כאן כתבה שהתיאורים של ג'ייקוב לא אמינים כי הוא דומה מדי לנער רגיל ומורכב מדי. בעיני, דווקא זה כוחו של הספר ופיקו עשתה צדק עם האספרגרים, ואני אומרת זאת גם מתוך היכרות עם אספרגרים. גם לאנשים עם אוטיזם יש רגשות ורצון לקשר ולשייכות ורגשות מורכבים, והם כמהים לכך שנבין את שפתם. ויש גם מקרים גבוליים רבים ורגשות אמביוולנטיים. אני חושבת שהתיאור של ג'ייקוב מרתק ואמין מאד. פיקו חוקרת וחושפת את הנושא על כל ההיבטים שלו, כולל התחבטויות פילוסופיות בשאלות הזהות של אספרגר (האם עדין אהיה אותו אדם בלי "ההפרעה"? האם זה חלק ממני או כולי? האם אני רוצה לוותר על זה?). לעתים נראה שפיתולי העלילה משרתים צורך דידקטי שלה כדי ללבן עוד צד והיבט. סגנונית, הסיטואציות קיצוניות והעלילה צבועה בצבעים עזים. אישית הייתי מעדיפה יותר מינוריות וניואנסים, אך זה ענין של טעם. בסה"כ ספר מצוין.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•שועלה

ביקורות נוספות על "עבד אמריקני"

עבד אמריקני

עבד אמריקני

פרדריק דאגלס

סיפרו של פרדריק דאגלס הוא ספר חשוב. לא מפאת ערכו הספרותי-אמנותי, אלא כמסמך היסטורי, כעדות נדירה מן השטח. וככזו היא פותחת פתח לעולמו של אדם שנולד וחי כעבד.
פרדריק דגלאס נולד באחוזה במרילנד בשנת 1818. תאריך הלידה המדוייק מעולם לא היה ידוע לפרדריק, היות שלרכוש אין יום הולדת. גם זהותו המדוייקת של אביו לא נודעה לו מעולם, אך כפי הנראה היה זה אדונה של אימו, קפטן אהרון אנטוני.
דגלאס מגולל בספרון צנוע ולא מתיימר זה את קורותיו כילד וכנער בחוות השונות בהן חי ועבד, ואת חייו כעבד בעיר, שם רכש את הקריאה והכתיבה. לאחר שברח מאדוניו הקדיש דגלאס את חייו להטפה בשירות התנועה האבולציוניסטית שפעלה להברחת ושחרור העבדים כמו גם לקידום חקיקה כנגד העבדות. לאחר שנים של הטפה, ובעידוד עמיתיו ופטרוניו באגודה הוא החליט להעלות את סיפורו על הכתב בכדי להפיץ את המסר באופן רחב ויעיל יותר.
למרות שמטרותיו של דגלאס הן אידיאולוגיות וניתן לומר אף תעמולתיות אהבתי מאוד את הצניעות והענווה של המחבר וסגנונו הפשוט. בשום שלב דגלאס אינו מתלהם, מפיץ שינאה, מגזים או סנסציוני בדבריו. להיפך, הוא אף ממעיט בחומרת ניסיונו ומציין שכעבד במרילנד, שגם זכה לחיות מספר שנים בעיר, חייו היו קלים יותר מחיי עבדים אחרים במדינות הדרום האחרות.
כמו כן, למרות שיש לו את כל הסיבות לכך, דגלאס אינו שונא לבנים. הוא שונא את העבדות ואת העובדה שהיא משחיתה את נפש האדם, לבנים ושחורים כאחד. הוא מספר על העוול הנורא שנגרם לשחורים אך הוא גם מתייחס להשחתה שעוברים הלבנים בתוקף תפקידם כבעלי עבדים. לדעתי, אדם צריך להיות בעל שאר רוח רב בשביל לנהוג בכזה אופן אצילי במעניו לשעבר.
בנוסף, לאחר שזכה בחופש הנכסף דגלאס המשיך להקדיש את חייו לנושא ביטול העבדות, למרות שפעילותו ופירסומו סיכנו אותו היות שהוא היה בחזקת עבד נמלט, אשר יכול היה להיתפס ע"י צייד ראשים גם במדינות הצפון, ולהיות מוחזר לבעליו תמורת פרס. רק לאחר שנים רבות, "נקנה" דגלאס מבעליו ע"י תומכים אנגלים של האגודה. מהלך זה עורר כעס עליו מפני שבכך הוא כביכול הודה בבעלות של אדונו עליו. אך למרות הביקורת דגלאס עשה זאת על מנת שיוכל להמשיך ולפעול בכל רחבי ארה"ב וגם באנגליה למען המטרה.
יתרה מזאת, כאשר פרצה מלחמת האזרחים, דגלאס המשיך ופעל למען גיוס שחורים לצבא הצפון ולמען תנאים הוגנים ובלתי מפלים עבורם.
כאשר המלחמה הסתיימה דגלאס המשיך להיות פעיל פוליטי וחברתי שפעל למען מתן זכות בחירה לשחורים. הוא אף הצטרף למאבק נוסף, למען אוכלוסיה מקופחת אחרת, אוכלוסיית הנשים. מ-1848 היה דגלאס פעיל למען מתן זכות הצבעה לנשים. אך מהלך זה דרש זמן רב יותר ונשות ארה"ב נאלצו לחכות עד 1920(!) עד שיכלו לממש את זכותן האזרחית.
לסיכום, דרך ספרו נחשפתי לעדות מכלי ראשון על טיבה של העבדות, על השחיתות המוסרית שהיא גורמת ועל תהליך הדה הומניזציה אותו עברו השחורים בחזקת אדוניהם. כמו כן, זכיתי להכיר אדם מיוחד ויוצא דופן. איש אשר חילץ את עצמו מן התופת, המשיך ופעל למען אחיו שנשארו מאחור והקדיש את כל חייו למען המוחלשים והמקופחים. סיפור חיים שכדאי וחשוב להכיר.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•שין שין
עבד אמריקני

עבד אמריקני

פרדריק דאגלס

מ זה מופת. הספר הזה תורגם כספר מופת, כזה הבא להציג באופן רהוט וברור את סיפורה של העבדות האמריקאית. הספר עושה זאת היטב, אבל באופן נטול נשמה.

פרדריק דאגלס נולד באחת החוות בדרום, אלא שחייו בתחילה היו די נוחים, עד שהחל את משימותיו כעבד מן המניין. מה שמייחד את דאגלס הוא יכולתו לקרוא, דבר המביא את מתנת הידע, משהו שמעבידיו חושבים שיכול להזיק לעבד וצדקו.

משגדל דאגלס הוא חש שאין זה מקומו של אדם להיות נתון באופן אבסולוטי כל כך בידי אדם אחר. כבר כנער הבין את ההשחתה שמביא כוח מוחלט, כיצד אנשים נורמטיביים הופכים למפלצות אדם מהרגע בו הם מעסיקים עבד וכיצד כולם מתקשים להשתחרר מהמעגל ההרסני הזה.

דאגלס הפך לפעיל למען השחרור מעבדות מהרגע שהצליח לברוח, להשתקם ולהבין שהוא מסוגל לעמוד מול קהל, לדבר ולשכנע קהל. הספר רהוט מאוד, קצר וענייני, אבל כמו שכבר אמרתי, סטרילי למדי ולבטח משכנע פחות רגשית מספרו של פרד ד'אגיאר זיכרון ארוך, אף הוא בנושא העבדות.

כך או אחרת, ספר ראוי ביותר לקריאה.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•מורי
עבד אמריקני

עבד אמריקני

פרדריק דאגלס

לאורך השנים העבדות הייתה דבר חי וקיים. דבר של מה בכך. דרך שגרה. דרך קבע. בעלי האחוזות בארצות הברית נולדו לתוך עולם שבבסיסו עבדות. כבר בהיותם בחיתוליהם הם צפו כיצד סם הכושי מאכיל את הסוסים חציר טרי. הם צפו כיצד גלוריה הכושית מכבסת ומשפשפת את הכביסה מדי יום ביומו, משפשפת ומשפשפת עד שידיה השחורות נעשות אדומות ממאמץ, אצבעותיה מתקשות ומתקלפות משטיפה בלתי פוסקת, מיובלות עד זוב דם מעבודה סזיפית מאומצת ששכרה אינו בצידה.
כאשר הפעוט הקטן החל לצעוד את צעדיו הראשונים והוא חש ביכולתו לפסוע בחופשיות בחצר הבית, עיניו הקטנות והסקרניות הבוחנות את העולם הרחב הידיים, עיני פעוט קטנטן חזו באביו מפשיל את חולצתו של סם, מותירו עירום למחצה, לאחר שגרר אותו ללא רחמים החצרה והטילו שם, על אדמה נוקשה ורווית בוץ. דמות מטילת מורא, כמו אלוהים שאין להמרות את פיו שמא זוועות עולם יונחתו על פדחתו. סם העבד מביט באימה באדוניו הלוקח את שוטו ומצליף בגבו מספר הצלפות שחונקות את גרונו, הוא נושך את שפתיו, נלחם בדחף לפרוץ בבכי. אסור לו להראות לאדונו שהוא מבקש להתייפח את נפשו. אסור לו להראות לאדונו האכזר את כאבו אחרת היחס יחריף שבעתיים והנמר המשתולל יהפוך חברברותיו וישנה עורו לשד שהאדמה לא ראתה כדוגמתו. כשהאדון נתון בשיגעון, עניו שטופות הדם, רושפות מכעס, ידיו לופתות בחוזקה וביד ברזל את השוט, יש לשקוט עד יעבור זעם. ועיניי הילד המצחקים מביטים במחזה בסקרנות ובתמיהה, מה זאת?

הקדמה זו נכתבה לביקורת שכתבתי על " אל תיגע בזמיר" העוסק באפלייה כנגד השחורים באמריקה של שנות ה-30. חשתי צורך להוסיף אותה לכאן מכיוון שזהו מקומה- סיפור עבדות קשה של אדם אחד שחפץ בשינוי המציאות כנגד כל הסיכויים והתחזיות השחורות.
ספרו של פרדריק דגלס מגולל את קורות חייו המצמררים כעבד כמאה שנה לפני התרחשות האירועים באל תיגע בזמיר. דאגלאס הוא בנם של שפחה ואב לבן לא ידוע, אם כי יש הסוברים שאביו הוא בעצם אדונו.
במהלך חייו של דאגלאס כעבד הוא עובר מספר תחנות בחייו, עובר כסחורה מיד ליד, מאדון אחד לאחר, כשהמשותף למרביתם הוא הפרגול, מעין שוט העשוי עור פרה שצליפתו הקולנית נשמעת בכל עת, הצלפה שמלווה בחרכים אדמומיים עמוקים צורבים על העור, או כפי שכותב זאת המחבר: " פעמים רבות עם שחר העירו אותי צווחותיה קורעות הלב של דודתי, שאותה הוא נהג לקשור לקורת עץ ולהצליף על גבה החשוף עד שהייתה מכוסה כולה בדם. לא מילים, לא דמעות, ולא תפילות מפי קורבנו שותת הדם, לא הניאו את לב האבן שלו מלהשיג את מטרתו הרצחנית. ככל שהגבירה את צרחותיה, כך הצליף בה חזק יותר, ובמקום שבו הדם זרם מהר יותר, שם הצליף זמן רב יותר. "
סיפורו של פרדריק דאגלס הינו מסמך היסטורי יוצא דופן בכנותו, בחסכנותו ובעיקר באמירותיו הנוקבות כנגד העבדות. כבר בהיותו עבד דאגלאס מסכין עם כך שחייו אינם חיים ועובדת היותו אדם שחור אינה מסמלת שהוא נחות משאר בני האדם.
ככל שעוברים החודשים מחלחלת אל תוך תודעתו התקוממות כנגד העוול שנעשה לו ולאחיו השחורים. הוא זועק קול זעקה בשם כל העבדים השחורים באשר הם. דרכו אל צמרת הפסגה היא רצופה מכשולים וכשלונות אך גם סיפוק. ראשית, הוא מתחיל לעשות דבר מה שאף עבד לא עשה לפניו: לרכוש השכלה. לדעת קרוא וכתוב.
הוא מבצע תחבולות שונות בכדי להערים על אדוניו שבמידה וידעו שהוא רוכש דעת, יגרמו לכך שאחירתו תהיה מרה. הפנמת המילה חירות והיחשפותו אל המלחמה בעבדות מקנים לו לא רק חוזק בהחלטתו אלא תשוקה בלתי נשלטת לזנוח את העולם הבהמי אליו נכבל לא עוול בכפו ולאמץ את חיבוקה החם שמציעה החירות המתוקה.
נסיונו הראשון לברוח, יחד עם עבדים נוספים, נכשל. אך הוא אינו אומר נואש ולבסוף מצליח להגשים זאת ואין מאושר וחופשי ממנו. לאחר הצלחתו הוא אינו נח על זרי הדפנה ומסתפק במשפחה הקטנה שהקים אלא נלחם למען אחיו האחרים שנותרו מאחור, בשעיבודם. הוא חובר אל האגודה למלחמה בעבדות, נואם נאומיפ, מרצה, מחבר ספר על תלאותיו ועד מהרה הופך להיות דמות מרכזית, ואף דמות מפתח, במלחמה בעבדות.
אף לא לרגע קט הוא זונח את אחיו לצרה. למעשה, הבדל מהותי הוא שם עליו דגש בין השחורים ללבנים: השחורים אינם עויינים אלה לאלה. הם אוהבים זה את זה בשוביים ומבהיר פעם אחר פעם שהקושי היחידי שלו לזנוח את חייו הקודמים הוא להותיר את משפחתו וחבריו מאחור. אלה שנקשר אליהם בעבותות אהבה עזים. דבר שאצל הלבנים ראה אצל מעטים. מרביתם בראש מעייניהם היה הכסף והשליטה.
תיאוריו את אדוניו וחייו כעבד מגוונים אך תיאור אחד חוזר הלוך ונשנה: אלימות. אלימות גואה בכול. בנשים לבנים וגברים לבנים והלב מתכווץ לנוכח המראות הנגלים בדמיון. העיניים קוראות והמוח משלים את החסר דרך הדמיון והמראות קשים מנשוא.
זו התעללות הנפשעת, החולנית והבלתי מוצדקת בעליל. פשוט רשע בהתגלמותו, השטן במלבושיו השחורים. אח ורע למלאך המוות. רק בשל צבע עורם הכושים שעיניו של דאגלאס בוחנות נכווים, מוכים, מופרדים, נחתכים, נבעטים, נאנסים, נמכרים ומושמים ללעג ולקלס בעיני כל. אין כל הבדל בינם לבין בעל החיים הנחות ביותר. דינם ודין הפרות והחזירים אחד הוא.
חוסר האנושיות המשווע הוא בלתי נסבל. כף היד מתהדקת לאגרוף , הדם עולה לראש וכל רצונך לטלטל את בעלי העבדים ומשפחותיהם ולצעוק עליהם: זה אדם כמוני וכמוך! איך אתה יכול לעשות לו את זה? לנתקו ממשפחתו? להתייחס אליו כמו אל חתיכת זבל?
פשוט נורא ואיום. הבורות במיטבה. האלימות המתוארת בספר היא אלימות מן הגרועות ביותר. סחר העבדים גורם לבעליהם להתייחס בצורה השפלה ביותר, אין עבד שלא מוצלף ואפילו ישנם עבדים שנרצחים בירייה. כאילו אלה אינם חיי אדם, כאילו מדובר בכלבים וגם לכלבים, לעניות דעתי, אין להתייחס באופן דומה. אחת כמה וכמה לבני מינך.
נקודה נוספת שמעלה בתבונתו הרבה פרדריק דאגלאס וחשוב לו מאוד להתעכב עליה היא העובדה שרבים מהאדונים שראה בחייו ובסביבתו עשו את מעשיהם הנפשעים בחזקת הדת ועל כך הוא מתקומם במילים נחרצות ונרגשות שחודרות לב. הוא מבהיר שלא ייתכן שאנשים אלה היו עובדי דת אמיתיים שכן הדת הנוצרית לא מתירה סבל באדם אחר וכל הצדקה של מעשיהם בשם הדת הוא פרי דמיונם החולה, מרקחת של תאוותם לרשעות שמסתכמת במעשה רמייה בלבד.
זוהי אוטוביוגרפיה רגישה, שבמהלכה הקורא מתרשם מעומק מחשבתו, ידענותו ולבבו של הכותב. כמה רגישות, כמה כאב על הזולת ועל חוסר הצדק. כמה עונג ועדנה. לא בכדי הקטע הזכיר ביותר בספר הוא הרגע בו עומד הגיבור במפרץ הספינות ומקומם במונולוג נרגש על מר גורלו. על חופשיותן של הספינות לנוע כרצונן, בעוד הוא עבד נקלה ונרצע שנגזר עליו להיות כבול בשלשלאות השעבוד...
עד שהוא מתחיל לשנות זאת ומוכיח שכל דבר הוא בר שינוי והשינוי טמון בנו בלבד. מחזקות זאת שתי ההקדמות לספרו שנכתבו בידי שותפיו למאבק ששופכים אור בהיר עוד יותר על מעשיו ומעשיהם כנגד העבדות ומבהירים שכל המתואר בספר הוא אמת לאמיתה ולא מעשייה שבדה מליבו הסופר.
קריאה בספר זה חשובה מאוד ולכן כל דירוג מתחת לחמישה כוכבים עלול לעשות לו עוול, בייחוד כשאנו בוחנים אותו בתור בני אדם ובתור יהודים בפרט. תוך כדי הקריאה התחזקה בי המחשבה שהאכזריות לא משתנה אלא רק האנשים משנים את פניהם. פעם זו יכולה להיות הגזענות שמדברת מתוך גרונותיהם ופעם האנטישמיות אך השנאה היא אותה שנאה והכאב אותו כאב והזעזוע אותו זעזוע כשמלווה אותך בתום הקריאה המחשבה: איך זה יכול להיות, לעזאזל?

" אתן הרמתן עוגן ויצאתן לחופשי. ואני עבד כבול בשלשלאות!
אתן נעות בשמחה לפני הגל המלטף, ואני נע בעצב לפני השוט העקוב מדם! אתן מלאכיה מהירי הכנף של החירות, העפים סביב העולם. אני קשור ברצועות ברזל! לו הייתי חופשי! לו הייתי על אחד מסיפונכן האציליים, תחת כנפייכן המוגנות! אבוי, ביני וביניכן גועשים המים העכורים. לכו, לכו לכן, לו יכולתי גם אני לבוא איתכן! לו רק יכולתי לשחות! לו יכולתי לעוף! נולדתי אדם שהפכו אותו לבהמה! הספינה השמחה הלכה לה, היא נחבאת לה במרחק העמום, אני נשאר בגהנום הלוהט של העבדות הנצחית. "

לפני 5 שנים•
★★★★★
•סקאוט
עבד אמריקני

עבד אמריקני

פרדריק דאגלס

אם המפלצת הנאצית הייתה "השואה של היהודים באירופה" אז,
"העבדות היא השואה של האפרו אמריקאים בארצות הברית"{משפט השוואתי,מסכימה איתו ואימצתי מחברתי לסימניה- נטעלי}.
בסיפור חייו האוטוביוגרפי,פורש וחושף בפנינו פרדריק דאגלס במשפט שאמר:"ראיתם כבר כיצד אדם נעשה עבד - כעת תראו כיצד עבד נעשה אדם" משפט שבעצם ממחיש לנו
את העבדות במלוא עוצמתה,מערומיה,אכזריותה הפיזית והפסיכולוגית ואת השפעותיה על העבד ועל בעלי העבדים כאחד.בעיקר מתאר את מאבקו הבלתי נלאה והמסוכן כעבד נמלט למען ביטול העבדות ושוויון זכויות לנשים,והתהליך שעבר עד הפיכתו מעבד משוחרר לאדם חופשי ברוחו ובגופו.משנותיה הראשונות -עד שנותיה המאוחרות של המאה ה-19{1800},ועד מותו ב-1895.

זוהי יצירת מופת ספרותית מרגשת המתארת לראשונה לפרטי פרטים,ושנכתבה בידי עבד תוך שימוש בשמותיהם של בעלי העבדים,שמות האחוזות והערים בהם "בילה" עד שנמלט,בכדי שלא יהיה ספק באמיתות סיפורו,והיא נחשבת ליצירה אודות ניצחון הכבוד האנושי,האומץ וביטחון האדם בצדקתו.ניצחון על הרשע,האלימות ועל העבדות המשפילה,המבזה והמשחיתה את רוח האדם וגוזלת את החירות מן האדון ומן העבד .זהו ניצחון הרוח על הגוף. יצירה הידועה ביותר מבין כל סיפורי העבדות שנכתבו באותה תקופה והיא שהקנתה לו תהילת עולם.
מומלץ בחום:-}
קריאה מהנה:}}}

לפני 16 שנים•
★★★★★
•ליז מאילת:-)
עבד אמריקני

עבד אמריקני

פרדריק דאגלס

לפני כשבוע חגגה הוצאת "נהר" יובל של 100 כותרים עד כה. אחד מספרי-הדגל של ההוצאה הוא הספר הזה - ולא בכדי.
זוהי האוטוביוגרפיה של פרדריק דאגלס, שהיה עבד אך נמלט ומאז הקדיש את חייו לשחרור עבדים ולזכויות נשים. למרות שסופו של הסיפור ידוע לנו מראש, הספר עדיין מרתק ולפרקים מותח. מכיוון שהספר פורסם רק 10 שנים לאחר המלטו ממעבידו, ועוד היו רבים שחיו תחת העבדות, דווקא את סיפור בריחתו אין דאגלס מתאר בפרטים, כדי שלא לסכן אחרים שאולי נוקטים באותה הדרך. חבל שבמרוצת 130 השנים שחלפו מאז הפרסום, לא נוסף לספר נספח כלשהו ששופך אור על הפרטים המעניינים הללו. אם כי דאגלס פרסם ספרים נוספים, ואולי פרטים אלו הופיעו בהם. בכל מקרה, מסקרן מאוד להמשך קריאה.
בספר יש הרבה רגעים פיוטיים ונוגעים ללב, כמו הקטע באחד הפרקים הראשונים המתאר את הסיבות האמיתיות לשירת העבדים בעת עמלם. הספר הוא שילוב של סיפור אישי מעניין ומעורר השראה יחד עם מניפסט על זכויות, שחרור וחרות. בעיקר מעוררת השראה הדבקות של דאגלס במטרתו - ללמוד לקרוא - וזאת בהיותו ילד. מעניינת גם ההשפעה של הלמידה על מהלך חייו, ועל כך שהדיכוי לא התאפשר מרגע שיכול היה לקרוא בעצמו טקסטים משחררים. זוהי מסה על עוולות וניצול, אך גם על עמידה מול צורר והעזה. לא יכולתי שלא להרהר שוב בכך, שברגע שרכשת השכלה - איש לא יכול לקחתה ממך.
כמו הרבה אוטוביוגרפיות, הספר אינו מבריק מהבחינה הספרותית. הוא אמנם כתוב בצורה רהוטה וקולחת, והוא מעניין מאוד, אך ערכו האמיתי בעיני אינו באמנות שבו, אלא בתכניו.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•עורכת
עבד אמריקני

עבד אמריקני

פרדריק דאגלס

"עבד אמריקני" הוא מהספרים שמשנים עולם בעבור קוראיהם. זהו ספר שהקריאה בו מטלטלת מבחינה רגשית. קשה לתפוס ולהאמין שהדברים המתוארים בו אכן התרחשו, קשה להאמין כי בני אדם מסוגלים לנהוג בכזו בהמיות ואכזריות כלפי בני אדם אחרים, ותוך כדי הקריאה עלה בי המשפט כי העבדות היא השואה של האפרו-אמריקאים בארה"ב.

המחבר עצמו, נולד כעבד, בנה של שפחה שאותה ראה רק מספר פעמים בודדות בחייו (הוא מספר כיצד היתה רשאית לבקרו רק בתום עבודתה, עם שקיעת החמה ולאחר שהיתה יוצאת למסע רגלי של כ-5 שעות ולאחר מכן היה עליה להתייצב בעבודתה בשדה עם זריחת השמש, מה שהותיר לה זמן קצר מאוד לבקרו ובד"כ כשהיה ישן) ואב לא ידוע - בין היתר, הועלתה השערה כי אדונו היה אביו...וזאת מאחר שלמרבה הזוועה מקרי אונס ושעבוד מיני היו מקובלים בין אדונים לשפחותיהם, והמחבר מתייחס גם לתופעת ההריונות כתוצאה מכך, תופעה שיצרה מבוכה בקרב בעלי המטעים, בני משפחתם והעבדים האחרים ול"פתרונות" שניתנו לכך (כגון מכירת הבן הלא חוקי לסוחרי עבדים).

המספר הוא פרדריק דאגלס - שמו האמיתי היה פרדריק ביילי שאח"כ שונה ל"ג'ונסון" כחלק מהצורך להסתיר את זהותו כשהצליח להימלט מהמטע בו עבד (שכן גם אם הצליח עבד להימלט לצפון החופשי, יכול היה בעליו לאתר אותו ולהחזירו אל החווה, ממש כמו רכוש או חיה תועה). את השם "דאגלס" העניק לו האדם האחרון שפרש עליו את חסותו ועזר לו להשתלב בחברה החופשית.

ספר זה הוא מסמך נדיר ביותר, שכן הוא נכתב בגוף ראשון ע"י עבד, והלוא רובם המוחלט של העבדים כלל לא ידעו קרוא וכתוב. כשהיה כבן 7 (אגב, תאריך לידתו אינו ידוע, שכן גם פרט זה הוסתר מהעבדים, דבר שהפריע לו מאוד כילד) נשלח לעבוד בבית קרוב משפחה של אדונו, ואשת האדון החדש שלא היתה מורגלת במשרתים ריחמה עליו ולימדה אותו את האותיות. אולם, כפי שהוא מתאר, גם היא עד מהרה חזרה בה מכוונתה זו, שכן בעלה התנגד בתוקף ללימוד בטענה שההשכלה רק תייסר את העבד שילמד על מצבו העגום, וש"אם תתני לכושי אצבע הוא ירצה את כל היד" ויתקומם כנגד מצבו.
והוא אכן, כפי שהעיד על עצמו – רצה את כל היד, לא ויתר על הלימוד והצליח ללמוד לקרוא באמצעות מעקב אחר המלחים את סימון הסחורה באוניות (צד שמאל – L, צד ימין – R וכו'), באמצעות התגנבות וקריאה בחוברות הלימוד של בנם של אדוניו (ותרגול הכתיב בשורות הריקות שנותרו בין שורה כתובה אחת לבאה האחריה), ובאמצעות התגרות בבני עניים לבנים כי הוא יודע לקרוא ולכתוב טוב מהם – והם שנענו לאתגר, מיהרו להפגין את ידיעותיהם ובאופן עקיף זה ללמדו.

סיפורו של פרדריק דאגלס הוא תיעוד נדיר ויוצא דופן בכנותו על רוחו האמיצה של אדם שנולד אל תוך גיהנום. משועבד, נגזל תדיר ע"י אנשים אחרים, מושפל, מוכה, מורעב, בודד ונרדף אשר הצליח לצאת מהתופת ולהעלות על הכתב את סיפור חייו המצמרר ואת סיפורם של רבים אחרים שלא יכלו לעשות זאת (והספר אכן מאזכר שלל דמויות נוספות ומסכנות – כגון עבדים שנרצחו על דברים של מה בכך ורוצחיהם מעולם לא נשפטו או שלמו על מעשיהם).

ספר זה הוא קריאת חובה בעיני.

לפני 18 שנים•
★★★★★
•נטעלי
עבד אמריקני

עבד אמריקני

פרדריק דאגלס

לפעמים, כשקוראים ספר מסויים יש חשק להיות במקום ובזמן שהארועים מתרחשים בהם, ולצעוד יחד עם גיבור הספר יד ביד ולעשות משהו..לעזור..לצעוק.! כזהו ספר זה, שמתאר מאורעות כל כך מצמררים, מזוויעים ומרתיחים את הדם.
בעת כתיבת ופרסום הספר [1845 - לפני מלחמת האזרחים בין הצפון לדרום], פרדריק דאגלס הוא עבד אפריקני-אמריקני נמלט. הספר הוא למעשה כתב עדות מצמרר על חוויותיו ותאור דרך חייו כעבד.בספר מתאר פרדריק דאגלס את בעלי העבדים כאוסף של אנשים בורים, גסי רוח וצמאי דם שמתעללים בעבדים פשוט לשם התענוג שבהתעללות, ויותר מאימת ההתעללות וההרעבה השיטתית פשוט משפילים את נפשם של העבדים כאילו הם בהמות גסות.
מלבד היותו כתב עדות (ממש כמו בבבית משפט) משמש הספר גם מעין פה לכל אותם "כושים" שמצויים באותה עת עדיין במצב של עבדות. הסיפור כתוב בצורה כל כך פשוטה ותמימה שפשוט יש רצון עז לבכות או להתפוצץ מזעם. הספר פתח בפני לראשונה צוהר לעולמם של העבדים באמריקה. דרכו גם למדתי להכיר הוצאת ספרים קטנה ומעניינת בשם "נהר". ממליצה על הספר בחום רב.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•גוטי
עבד אמריקני

עבד אמריקני

פרדריק דאגלס

הסופר מספר את סיפור חייו מנקודת מבט אישית וכואבת - מספר על "התבהמות" העבדים מנקודת מבטו - ומנקודת מבטי "התבהמות" בעלי העבדים

סיפור שבו באמריקה של תקופת העבדות היו כמה דתות : הדת הנוצרית של ישו, והדת שבה האמינו בעלי העבדים ואליה הטיפו מצד אחד ומצד שני עברו על כל דיבר ודיבר מתוך 10 הדברות המוכרות לנו - ועל כל תרי"ג מצוות כשזה נגע לעבדים

מספר על נסיונות הבריחה שלו על ההצלחה / חוסר ההצלחה

סיפור מעניין וכואב מאוד

לפני 14 שנים•ענתי
עבד אמריקני

עבד אמריקני

פרדריק דאגלס

0םפר זה מוכיח, עדכמה יש בתוך ל אחד מאתנו חיה רעה, חכמינו ז"ל קראו לזה ייצר הרע.מי שקורא את של יאיר לפיד
מוצא מיד את חיית האדם, שהסתתרה בהונגרים ולא פחות או יותר בפולנם אוקראינים וכל העמים האחרים. הגרמנים רק נתנו להם יד חפשית - ואת השאר הם עשו בחדוה רבה.
לידיעת כל חסידי שחקני כדורסל זרים - ליטאים קרואטים וכו.

לפני 16 שנים•מיכה