ביקורת ספרותית על שבע אימהות - הנשים הגדולות של התנ"ך מאת יוכי ברנדס
הביקורת נכתבה ביום חמישי, 14 בינואר, 2016
ע"י נונו


לפני כשנה בערך השתתפתי בתחרות כתיבה בעקבותיו של שמואל יוסף צ'צ'קס או בשמו הספרותי ש"י עגנון. לא הגעתי לאחד מן המקומות הראשונים אמנם, אך היתה זו חוויה טובה ומעצימה, כך שאיני מתחרטת אפילו על רגע ממנה. איך אני מקשרת את זה לספר? יש לכך כמה סיבות ואפרטן: הראשונה (ואולי המשמעותית ביותר), היא שיוכי ברנדס היתה שופטת באותה תחרות, השנייה היא שיוכי ברנדס מתייחסת בספרה אל ש"י עגנון והשלישית היא ההתיחסות של ברנדס לתנ"ך שכול כך שונה (לפי דעתי), מהתיחסותו של עגנון. אפילו כשנה לאחרי כן עדיין בוער בי הכעס על ההתיחסות הכול כך שוביניסטית של עגנון על התנ"ך בפרט, ואל החיים ככלל (אין זה שעגנון הוא לא סופר מצוין וכתיבתו יפה וזורמת אלא כי רעיונותיו שייכים לתקופה מסוימת בה שוביניזם היה מקובל).
לא מזמן ביום הולדתי הכינו לי חברי וחברותי המקסימים והמקסימות מסיבת הפתעה בבית הספר עם עוגה טיבעונית, בלונים ומתנות, ממש משקיענים ומשקיעניות! בין אותן מתנות היה גם הספר המקסים הזה (הנה אני כבר מסגירה את אהבתי לספר), שבאופן מאוד מדוקדק מספר את סיפורן של כמה וכמה גיבורות (כן כן גם כאלה קיימות בתנ"ך), שלמרות כול הקשיים הצליחו להפוך את העולם לטובתן.
אתחיל באימו של מואב (ביתו של לוט)- התנ"ך מספר לנו עד כמה ביתו של לוט "חטאה", אך הוא לא מנסה אפילו להסביר את נקודת המבט שלה בכל העניין, הוא לא מנסה להסביר עד כמה ובמה לוט חטא, הוא לא מסביר שבלעדיה בעצם לא היה עם ישראל קיים (אם תאורית התנ"ך אכן נכונה), יוכי ברנדס מנסה להראות את הצד האחר בסיפור, הצד הנשי.
תמר- סיפורה של תמר הוא סיפור של אישה הרוצה צדק והנלחמת לשיוויון, במלחמתה של תמר כול האמצעים כשרים, והכול מתוכנן ומחושב מראש. הסיפור של תמר מראה את עוצמה שלה, כוח רצונה וחוכמתה המראים עד כמה לכול אישה יש סיכוי (אפילו אם הוא כמעט אפסי), להילחם ולהצליח.
מרים- מרים הנביאה לא רצויה כמו אחיה משה ואהרון ומוחבא סיפורה היטב עד כי אי אפשר כמעט להבחין בעוצמתה וסגולותיה, אך אפילו באותם פסוקים מעטים שנותרו מסיפורה מבצבצת אישה חזקה ומקסימה שלא פחות (ואולי אפילו יותר), השפיעה על עם ישראל מאחיה משה.
בת פרעה- בת פרעה אינה עוד נסיכה פשוטה שלא עושה כלום, היא עושה ועוד איך! היא לא מפחדת מאף אחד אפילו לא מאביה. היא משתה את משה מן המים, גידלה אותו בבית אביה כאשר כול הזמן היא יודעת את העובדה שהוא לא מבני עמה, ולא זו בלבד אלא שהוא גם עברי! היא מסתירה זו מעיניי אביה.
רות- ברות יש כול כך הרבה! אופי מקסים, דבקות באנשים, אומץ, תמימות, ובנוסף לכול גם טוב לב ממש הייתי רוצה להכיר אותה! היא מצליחה לקסום לכול הרואה אותה וכך גם להצליח בעולם הגברים העבריים כאשר היא אישה, אלמנה, ענייה ובנוסף לכול גם מואביה, איזה קסם של בחורה!
מיכל- מיכל היא האוהבת הנצחית, אך עם זאת גם השונאת הנצחית. מיכל היא, לפי דעתי, מבין הדמויות העגומות שיש בתנ"ך. נשללו ממנה התענגות שבהבאת ילדים לעולם, נשללה ממנה היכולת להיות נאהבת לאורך תקופה ארוכה, היא מעיין חפץ שהתנ"ך, דויד ושלמה משתמשים בו כאשר הם רוצים וזורקים אותו שאינם רוצים, אך גם לחפץ יש רגשות ומיכל מבטאת אותם לא פעם, ומצליחה גם בהם לשלוט כשצריך.
ולסיום, אסתר- שהחלה בתור "בובת ברבי" והפכה לאדם החכם ביותר בתנ"ך.
מה עוד אפשר להגיד? אין הנאה גדולה מזו.
6 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
נונו (לפני שנתיים ו-5 חודשים)
את צודקת! הכעס שלי הוא לא על הסופר עצמו אלא על התקופה בכלל, תודה!
-^^- (לפני שנתיים ו-5 חודשים)
עשית לי חשק לקרוא! ולגבי עגנון, למרות שזה בהחלט מקומם מצד שני, אני לא חושבת שכעס הוא פתרון נכון מכיוון שעגנון חי בתקופה שהשובניזם שלט,זו הייתה דרך חיים, לא ידעו דרך חיים אחרת מהי.
וזה לא רק בתקופתו של עגנון, גם במאות הקודמות לתקופתו זה היה כך.





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ