נשות התנ"ך
את יוכי הכרתי לראשונה, לפני שנים רבות, בהרצאה על רות המואביה. בליל שבעות. הרצאה שהייתה עבורי חוויה חדשה ויוצאת דופן, באופן שבו יוכי ברנדס, הצליחה להעביר את סיפורה של רות המואביה, סיפור בין אלפי שנים, ולהעניק לו חיים ורלוונטיות לחיים שלנו בהווה. יוכי, כמי שבאה מבית חרדי, הופיע בטלוויזיה, עוד שהייתה בשחור לבן, בפינת יהדות, ובכך לדעתי היא הייתה מהמשפיעות על הטרנד החדש של לימודי יהדות כחוויה תרבותית גם לחילונים.
אך כגודל הסופרלטיבים, המגיעים ליוכי, כך גודל האכזבה, בשעה שקראתי לפני מספר שנים את הרומן שלה מלכים ג, שהוצג בתקשורת וביחסי הציבור שלו, באופן יהיר, כספר שאמור לשנות את התפיסה שלנו לגבי התנ"ך וגיבוריו, כמו העובדה, שלפי ברנדס, דוד, שאמונם היה חייל פלשתי בימי הקרב בגלבוע, אך לא נטל בו חלק, ייעץ לפלשתים כיצד לגבור על שאול וצבאו. לא רק שטענה זאת חסרת ביסוס לחלוטין, גם הרומן ועלילתו רעים.
עברו שנים, והחלטתי לקרוא את שבע אימהות, של ברנדס, כקריאה המנסה למצוא את יוכי, אותה הכרתי בפגישתנו הראשונה. לא רק שלא התאכזבתי, אלא ממש הופתעתי לטובה, משום שיוכי, היא כותבת רהוטה ונפלאה, המעניקה לטקסט המקראי נקודת מבט ייחודית ומעצימה כאישה.
יוכי, בחרה בנושא קרוב לליבה, נשים מקראיות, שזכו רק לפסוקים מעטים בתנ"ך. יוכי, מספרת סיפור נפלא, המבוסס על הטקסט המקורי, תוך שימוש במגוון פרשנויות, מסורתיות, כמו רש"י, או חז"ל, ספרות ושירה מודרנית (כרחל המשוררת הכותבת על מיכל), ואף מתוך הסתכלות על העלילה התנכ"ית דרך ניסיון חייה. בשפה קולחת, היא מלהטת ומחברת בצורה מרהיבה בין קטעי הפרשנות המגוונות, ובונה מהם אמירות מעניינות, חכמות ומרגשות.
יוכי כותבת על אשת פוטיפר, אדונו של יוסף, ומתארת אותה כפאם פאטל של העולם העתיק, וכורכת את דמותה בצורה שנונה, עם דלילה ועם יעל, שתקעה לסיסרא, יתד לרקה. היא אף טוענת, בצורה מעניינת שהאישה המפתה גברים למשגל ולבסוף הורגת אותם, זאת קונבנציה, שהשפיעה על דימויה של האישה מפלצת, כפי שהיא נתפסת בתרבות המודרנית. כדוגמה יוכי, מביאה את שרון סטון, מאינסטינקט בסיסי, כביטוי ארכיטיפי לנשים מפתות ורצחניות. אין סיכוי שבכתיבה אקדמית, או רבנית, תמצאו השוואות בועטות נשכניות ובעלות הומר, כפי שאלה מופעיות בספר זה ללא חשבון, כולל שימוש בעברית לא תקנית בספר, כמו נערה שיוזמת סקס, נחשבת שרלילה. אבל זה מה שהופך את כתיבתה ואמרותיה של יוכי, לטקסט בגובה העיניים.
ליוכי, יש גם פרשנויות מבריקות, כמו העבודה, שאת הכוח המניע ליציאת מצרים, היא לא רק רואה במשה ואהרון, אלה גם במקומה של מרים אחות משה, כמושיעה, המופיעה יחד עם שניהם בפסוק מקראי: "ואשלח לפניך את משה אהרון ומרים". כשם שבפסוק אחד מראה על מעמדה של מרים, פסוקים אחרים מתארים אותה כרקדנית, או רכלנית, קולות שונים וסותרים, המאפיינים את המקרא, מתוכם יוכי, מצביעה על המשמעות האמיתית.
גולת הכותרת של יוכי, היא בכתיבתה על רות המואביה, כסיפור של נשים שקשרו בניהן ברית על מנת לשרוד בעולם הגברים ולעמוד על שלהן. הסיפור על רות הוא על אישה שכולה נתינה ואהבה שלא תלויה בדבר לחמה שלה (היכן תמצאו דברים כאלה), שאומרת לה את הפסוקים היפים בתנ"ך: "המוות יפריד ביני ובינך". בפרשנות של יוכי, יש משהו מקורי, באופן שהיא מתייחסת לקונבנציה הסיפורית של רות, כסיפור לכלוכית, אבל הקונבנציה הזאת, מחייבת יופי, ממש כמו בסרט אישה יפה, בו כיכבה ג'וליה רוברטס, אך התנ"ך לא מציין שלרות יש יופי, אם כן, מה יש לרות שואלת יוכי, ומפתחת פרשנות מעניינת.
לא הסכמתי איתה, בכל הפרשנויות, כמו הניסיון לתאר תמונתה האחרונה של איזבל, העומדת בחלון ארמונה. על פי יוכי, כמי שערכה מפגן נשיות מרהיבה לרוצחיה, ולמי שצפה בה. איזבל הופיע קרוב לוודאי, ככוהנת האשרה, ואיפרה את עצמה כיאה למעמדה כאישה גאה ואמיצה, והחשוב מכל, היא העזה פנים ליהוא, שר צבאה שבגד בה. התנ"ך בחר לספר את סיפורה כאויבת אלוהי ישראל, כאישה הזרה המפתה, דימוי מגמתי.
אז מהי השורה האחרונה, לאוהבי סיפורי התנ"ך, אתם חייבים לקרוא את הספר הזה, חוויה צרופה של עונג.