ביקורת ספרותית על מחברות המלחמה מאת מארגריט דיראס
ספר טוב

---

"והרי חייו של אדם הם תופעה חד פעמית ומה שהיה לא יחזור לעולם. נדמה לי שמגיל די צעיר יחסית חשתי זאת, תוצאה של פחד המוות, של התודעה של החילופיות, של הזמן המתקדם בכיוון אחד בלבד, מן היש אל האין. והרצון לעצור בעד התהליך הזה, הרצון לשמר את החולף, ולו רק על גבי הנייר."

כך נפתח היומן שכתבה אמא שלי ובו תיעדה את החודשים הראשונים של חיי. תמיד ידעתי עליו, אבל קראתי אותו לראשונה רק כשילדתי את הבן הבכור שלי, לא מפני שהתעניינתי בי התינוקת, אלא בעיקר מפני שדרכו ניסיתי להבין את התחושות של אמא שלי בזמן ההוא. וזה לא היה פשוט כיוון שהיא כתבה אותו בשבילי, כדי שאני אוכל להתוודע לחודשי חיי הראשונים ומעט מאד עסקה בו בעצמה (למרות הפתיחה שהבאתי פה ולמרות הדיון שניהלה עם עצמה ביומן לגבי מידת הנרקיסיזם שאדרש לה כדי להתעניין בזה).

מרגריט דיראס מאד מתעניינת בעצמה.

זה שאת מרוכזת בעצמך, כשזה ביומן זה איכשהו מסתדר. ההנחה שכתבת את הדברים רק כדי שאת תקראי אותם עומדת איכשהו לזכותך. למרות, ויש למרות, שאם את אדם סוציאלי ואכפת לך מאנשים אזי גם בשיח שאת מנהלת עם עצמך זה צריך היה לבוא לידי ביטוי וכיוון שלא זה המצב זה מציף הרבה מאד שאלות בקשר אלייך, כי איפה הקשר בין מי שאת כשאת יוצאת מהבית והולכת לבקר נשים שהבנים שלהם נעדרים וכנראה אף פעם לא יחזרו מגרמניה, לבין מי שאת באמת.

ארבע מחברות היומן של מרגריט דיראס שנכתבו בין 1943 ל 1949, בימים שלפני שפירסמה איזשהו ספר, מובאות זו אחר זו, מספרות בסדר ובאי סדר על החיים שלה שהיו מעניינים ולא שגרתיים. הם כללו ילדות לא פשוטה בקולוניה הצרפתית בהודו-סין עם אמא אקסצנטרית ושני אחים גדולים, אחר כך חברות במחתרת הקומוניסטית בפריז בזמן מלחמת העולם השניה כשהבעל שלה כלוא בבוכנוולד והמאהב שלה לצידה, בעל שחוזר מהשבי הגרמני, עובר שמת.

יש פה כשרון כתיבה מופתי, אף גרם של חנופה, חיים מרתקים, יכולת התבוננות לא שגרתית ואישה מלאת תוכן. לא השתעממתי לרגע.

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על מחברות המלחמה