הביקורת נכתבה ביום שבת, 19 בדצמבר, 2015
ע"י פֶּפֶּר
ע"י פֶּפֶּר
אני בכלל הייתי צריכה להיוולד בליטא של המאה שעברה.
בעיירה קטנה ואפרורית על גדת נהר, שבפאתיה יער;
שבתיה בתי עץ קטנים ויהודיה עניים כולם,
אבל בחדר צדדי בבית הכנסת יושבים חמישה עשר ילד,
(שמאז אתמול לא אכלו דבר,)
והם לומדים משניות בקול
ועיניהם נוצצות.
וברחוב
שמים מלוכלכים נקווים בשוליו
מתנהלת עגלה, והעגלון מפזם לו
משירי חנוכה שעבר ופורים שקרב,
ובפנים יושב יהודי במעיל מרופט
וספר קטן בידו -
אולי סידור, אולי גמרא,
ואולי, שומו שמיים,
ספר מספרי ההשכלה חלילה וחס?
ובבית הרב -
תור-זוטא של עקרות בית ותרנגולת-שיש-בה-שאלה בידן,
ושניים שאוחזים בטלית,
וצורב אחד שנשלח מבית המדרש
ובפיו קושיה חזקה על המרדכי במנחות;
והרב, זקנו אפור כולו
ושלוש גמרות ורמב"ם פתוחים לפניו זה על גבי זה,
משיב לכולם
ובין גברא לגברא
מתנגן קולו בניגון הגמרא,
ועריסת נכדו בחדר האחורי
נעה לקול הנעימה האהובה המוכרת;
ועל שפת הנהר ילדים משחקים
בתופסת ובמקלות
ובשאר משחקים שחלק הטבע
גם לדלים בילדיו;
וקבצן אחד
ומקלו
וכל צרותיו
צולעים במקביל לקיר בית המדרש,
ונעצרים סמוך לחלון להאזין ללהט הלימוד,
וצבע נזרק בלחיי הקבצן
וגוו השחוח נזקף -
כי בעיירה הליטאית שלי יש
עוני מחפיר
וניוול
ועליבות,
אבל בעיני יושביה יש
זיק נצחי של אהבת תורה, של לב טהור, של חן יהודי,
ואני בכלל הייתי צריכה להיוולד
שם בליטא שלי,
בליטא של שרי המאה.
כמובן, ברגעים של צלילות דעת שפוקדים לפעמים אפילו אותי, אני מודה לאל הטוב על שלא נולדתי בליטא של המאה הקודמת.
אני לא יודעת טעמו של רעב, ומעולם לא הלכתי בחורף בנעליים קרועות.
כל יום הולדת חגגתי בעוגות ובממתקים, ולסבא שלי, בליטא של המאה הקודמת, לא היה בבית די לאפות עוגה אחת פשוטה לבר המצווה.
אני גרה בבית דו קומתי, זכיתי ל12 שנות לימוד, אני חברה בקופת חולים, יש לי בארון בגדים בכמות שהיתה מספיקה לבנות העיירה שלי כולן.
אין כאן פורעים ואין אנטישמיות, יש לי זכות הצבעה.
אין לי צורך בעגלה - תמורת כמה קופיקות אני נוסעת באוטובוס ממוזג וממוגן שמגיע ליעד בשמינית הזמן.
איזה מזל שלא נולדתי בליטא של המאה שעברה.
אבל כמה אהבה
וכמה חום וגעגוע,
וכמה כישרון,
היו באיש המופלא שכתב את הסדרה הזאת,
אם הצליח להעיר בי את הרצון הלא מתקבל על הדעת
בעיירה הליטאית שלי,
מעבר למקום ולזמן.
17 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
פֶּפֶּר
(לפני 9 שנים ו-9 חודשים)
הייתי כנראה בתו השלישית של השו"ב המקומי, שהיה משיא אותי בגיל 16 לאלמן עם שני ילדים, כי מאיפה תהיה נדוניה לבת השוחט?
אין ספק שלא הייתי יודעת קרוא וכתוב. אבל תמיד אפשר לשמוע מהרבנית קצת צאינה וראינה. אולי היו לי שלושה עשר ילדים, אבל חמישה מהם לא היו עוברים את גיל 4. קשה להאמין שהייתי מרחיקה פעם מעבר לעיר הפלך. קשה להאמין שהייתי אי פעם אוכלת גבינה צהובה, בננה, אבוקדו או סרדינים. בגיל ארבעים וחמש, עייפה וחולה, הייתי נפרדת מהעיירה הליטאית שלי לשלום. באמת תודה, אלון. |
|
|
פֶּפֶּר
(לפני 9 שנים ו-10 חודשים)
שימבורסקה מבריקה. אני לא אדם מאוד נוסטלגי, אין צורך לנער אותי ככה, אבל את הקטע הזה אגזור ואשמור.
ותודה לכם, דן, אלון, אפרתי, פואנטה, מומו, זשל"ב וחני. |
|
|
חני
(לפני 9 שנים ו-10 חודשים)
מותר קצת לצאת מהקווים,לצאת מהפריים ,לצאת למסע שכזה בדמיון,מותר לחלום..
סקירה יפיפיה
|
|
|
זה שאין לנקוב בשמו
(לפני 9 שנים ו-10 חודשים)
הקטע של שימבורסקה שאלון הזכיר הוא אחד מהקטעים האהובים עליי בספר, ובהחלט יש דמיון אם אני חושב על זה.
|
|
|
מוּמוּ
(לפני 9 שנים ו-10 חודשים)
יפהפה.
את כותבת מדהים.
עוררת בי את הגעגוע לפעם.. |
|
|
פואנטה℗
(לפני 9 שנים ו-10 חודשים)
if you make me
feel nostalgic, you make me feel less cynical
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 9 שנים ו-10 חודשים)
ברור שקראתי. אבל זה "דרש" בכל זאת :-)
|
|
|
פואנטה℗
(לפני 9 שנים ו-10 חודשים)
נראה לי שפספסתם
קצת את מה שהילדה אמרה בסוף, ואני מצטטת:
"איזה מזל שלא נולדתי בליטא של המאה שעברה". זה כל היופי בדמיון ובנוסטלגיה שאפשר להתענג על הפשטות והתמימות ולהתעלם מהזוהמה, למצוא את הקסם שספרים כאלה משאירים, "מעבר למקום ולזמן". |
|
|
אפרתי
(לפני 9 שנים ו-10 חודשים)
אהבתי מאוד, למרות שאני ממש לא מתגעגעת לליטא בגלל התגובה המקסימה של אלון.
אם אני קצת "עבריסטית" מלשון עבר, אז הייתי נסיכה איטלקיה במאה השבע עשרה. לא היו לי בעיות תעבורה, נקיון, משרתים, אוכל וכו'. גדלתי על מוסיקת ברוק שהייתה קצת אאוט, כי הייתה כבר מוסיקה חדשה שחצייה רוקוקו וחצייה קלאסית, וקראתי ספרים וגדלתי בארמון. טוב, קצת פמיניזם היה חסר, וגם כשיצאתי מהארמון הייתה מסביב זוהמה איומה. אז לא היה מושלם. והיום מושלם?
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 9 שנים ו-10 חודשים)
הסקירה מקסימה כרגיל, אבל מיד היא העירה לי את שימבורסקה, כקונטרה:
אנו חולמים, אבל באיזה חוסר-הקפדה, באיזה חוסר-דיוק! "אני רוצה להיות ציפור" אומר אדם זה או אחר. אך לוּ הפך אותו הגורל הצייתן לתרנגול-הודו היה חש עצמו מרומה. לא זה מה שרצה. סכנות גדולות עוד יותר טמונות בציר הזמן. "אני רוצה להיות בוורשה במאה ה-18" היית מפלל בלא דאגה וחושב שדי בכך. שמכל המקומות תנחת בוודאי בסלון של הוד מלכותו סטניסלב פּוֹנייטוֹבסקי שיאחז בידך בחיוך רך ויוביל אותך אל אולם הסעודות לארוחת צהריים של יום חמישי. במקום זה אתה צונח לתוך השלולית הראשונה שנקרית בדרכך. בקושי נחלצת ממנה, מייד נכנסת לסימטה הצרה מרכבה רתומה לשמונה סוסים, מצמידה אותך, המבוהל, אל הקיר ושוב מכסה אותך בבוץ מכף רגל ועד ראש. וחשוך כאן עד שאינך רואה את קצה אפך, אינך יודע לאן לפנות, אתה משתרך בצידם האחורי של אי-אלה ארמונות, בתוהו ובוהו של סימטאות לא-מרוצפות, הררי אשפה ועיי חורבות. עד מהרה יגיחו מן העלטה ביריונים ויתחילו לטלטל אותך בדש מעילך. איני כותבת סיפור, ולכן אינני חייבת להמציא מפלט מצרה זו. די בכך שאתה יושב בפונדק ומגישים לך צלי, אבל בצלחת מלוכלכת. בעקבות הערתך הפונדקאי ישלוף את כנף חולצתו מתוך המכנסיים ויצחצח את הצלחת. כשתתרעם יאמר לך שנראה כי התחנכת בג'ונגל, שהרי אינך יודע שכך בדיוק נהג הנסיך רדז'יוויל ביחס לגבירותיו. בבית-המלון, אחרי שלא הצלחת לקבל מים לרחצה, אתה צונח על המיטה ומייד מסתערים עליך פרעושים. סופסוף לפני עלות השחר אתה נרדם וממהר להקיץ למשמע צעקות - בקומה מתחתיך מישהו הצית אש. בלי להמתין למכבי-האש, שטרם הומצאו, אתה קופץ מהחלון, ורק הודות לערימות הזבל המצחינות שובר רגל ולא את המפרקת. את השבר מאחה, בלי הרדמה, גלב טירון. תהיה בר מזל אם לא יתפתח נמק ואם העצמות תתאחינה כמו שצריך. בצליעה קלה אתה חוזר לתקופתך שלך ורוכש את הספר שממנו צריך היה להתחיל: 'חיי היומיום בוורשה בתקופת ההשכלה'. הוא יאפשר לך למצוא מחדש את האיזון הראוי בין ארציותם לשמימיותם של הזמנים ההם.
|
|
|
דן סתיו
(לפני 9 שנים ו-10 חודשים)
פפריקה
ביקורת יפה וכתובה בחן רב. אישית אני לא מתפעל מנוסטלגיה לא רק משום שהיא מתארת משהו שחלף ואינו מושג עוד אלא משום, שלעניות דעתי, מה שהנוסטלגיה מתיימרת לשמר, מעולם לא התקיים במציאות עצמה. היא מציגה מציאות מעובדת, באופן מתקתק משהו - אולי היום היו מכנים זאת מעין פוטושופ של מציאות.
|
|
|
פֶּפֶּר
(לפני 9 שנים ו-10 חודשים)
יוסף, אני גדלתי על שרי המאה. היופי והקסם שבספרים מנצחים.
פואנטה, צודקת כרגיל :) קאט, אודה ואתוודה שחשבתי עלייך כשכתבתי את זה. ואת בטח מתבלבלת עם מישהו אחר. |
|
|
קריקטורה
(לפני 9 שנים ו-10 חודשים)
ביקורת מרגשת. אהבתי במיוחד את "וקבצן אחד
ומקלו וכל צרותיו צולעים במקביל לקיר בית המדרש.." אני יודעת שאסור לי, אבל את כל כך מזכירה לי את אריאל. |
|
|
פואנטה℗
(לפני 9 שנים ו-10 חודשים)
כל פעם
מדהים אותי מחדש איך אפשר לזכות בכל-כך הרבה אושר בהעדר מוחלט של עושר.
"ועל שפת הנהר ילדים משחקים בתופסת ובמקלות ובשאר משחקים שחלק הטבע גם לדלים בילדיו". מקסים ביותר. |
|
|
מיכאל
(לפני 9 שנים ו-10 חודשים)
אהבתי
|
|
|
יוֹסֵף
(לפני 9 שנים ו-10 חודשים)
מרהיב!!
שרי המאה זו קלאסיקה. קצת לוקה בגלוריפיקציה של העבר. אבל קלאסיקה.
|
17 הקוראים שאהבו את הביקורת
