שנת 1961 בספרים

"בראותך אותם גוררים את גופיהם אל תוך המשאיות בתנופה נואשת סופית שנראתה כמאכלת את אחרית כוחם, חשת בהרגשה של אחוה רמה הקושרת אדם בעוצמה עזה אל אלה שעמם השתתף במשימה עמוקה ואימתנית. זהו דבר־מה שאפשר לדעתו אך ורק בכור־ההיתוך המוסרי והרגשי של הקרב. זה תגמולו של האדם הלוחם" (עמ׳ 218).

לספר "הפטרול - המנזר: שני סיפורי מלחמה" מאת פרד מאג׳דלני (הוצאת מערכות, 1961) הגעתי בזכות המלצות מחברים. תחילה המליץ לי על הספר לפני כשלוש שנים חברי, אל"ם (מיל׳) בעז זלמנוביץ, מפקד סיירת גבעתי לשעבר, שהמונח קורא נלהב עושה לו עוול.

הספר, שכולל בתוכו שתי נובלות, הוא פרי עטו של פרד (במקור פאריד, שכן מוצא משפחתו מלבנון) מאג׳דלני, אשר שירת כקצין חי"ר בצבא הבריטי, לחם בצפון אפריקה ובאיטליה בשורות רגימנט הפוסיליירים של לנקשייר ועוטר על אומץ ליבו בצלב הצבאי. לאחר המלחמה שב לעיסוקו כעיתונאי וסופר ואת שתיאר, חווה "דרך הרגליים". קראתי ונהניתי מהספר, אך קשה לומר שהוא הותיר עלי חותם של ממש.

והנה באחרונה, נתקלתי בסקירה מצוינת על הספר שכתב ב"מערכות" חברי, אלוף (מיל׳) יאיר גולן, שגרמה לי לשוב ולקרוא אותו. הפעם הייתה חווית הקריאה אחרת לגמרי. יתכן והמימרה של הפילוסוף היווני הרקליטוס על נהרות תקפה גם לספרים, משום שלא ניתן לקרוא את אותו ספר פעמיים. אנחנו כבר איננו מי שהיינו בפעם הקודמת שקראנו בו, וההקשר הסביבתי הוא תמיד אחר. 

גולן, שעשה את עיקר שירותו הצבאי בצנחנים ובלבנון, סיפר בסקירה כי ספרי הוצאת "מערכות" הישנים חביבים עליו מאוד והוא היה רוצה לראותם מודפסים מחדש. "קראתי את הספר בעת אשפוזי בבית החולים תל השומר לאחר פציעה בהיתקלות עם חזבאללה. הערותיי בגוף הספר נכתבו ביד ימין (אני כותב בשמאל). הכתב מעוות ורוטט, אבל הנפש מתרוננת לנוכח הריגוש שבקרב. נלחמנו בסבך הלבנוני מלחמה מלאת ריגוש ועתירת צבאיות על גילוייה המפעימים, המרוממים, המתסכלים והמטופשים. בדיוק כמו קודמינו מכל אומות העולם – אנחנו, הלוחמים שהיינו מוכנים להקריב את חיינו, קיווינו שהמפקדים למעלה יודעים מה הם עושים ומעריכים נכונה את עלומינו". קשה שלא להזדהות (וגם להצטרף לקריאה להוציא ספרים שכאלו מחדש לאור).

בנובלה הראשונה, תיאר המחבר משימת פטרול "עמוק" בשטח ההפקר שבין קווי הבריטים והגרמנים בצפון־מערב תוניסיה בראשית 1943. מפקד הדיביזיה, גנרל דויל, הסביר בעת שיזם את הפטרול כי חשוב "שדוקא בעת שאתה נמצא בהגנה, לא תיתפס להלך־מחשבה הגנתי. חייב אתה להלום ולהלום ולהלום – אפילו בהיות החזית נייחת בסטטיות" (עמ׳ 13). כלל זה נותר נכון, אולם חובה היה עליו לקחת בחשבון את "מצב החומר בחוליה", כלומר את השחיקה שחוו אנשיו והמחיר שהפעילות המבצעית גבתה מהם. 

"בדרג הגדוד הגעת אל המלחמה. אף הדרגים האחרים היו מעורבים במלחמה, אך לא באורח דומה. לונדון, אלג׳יר, מפקדת־הארמיה, מפקדת־הקורפוס, מפקדת־הדיביזיה, מפקדת־הבריגדה – השרשרת הארוכה של משרדים ממונים קטנים־והולכים – כל אלה חייבים היו להיות מעורבים במלחמה, על־מנת שימצא בה הגדוד. כדי שיהא לך חוד־חנית, זקוק אתה לחנית; הגם שלעתים דומה היה כי נדרשת חנית ארוכה־ארוכה כדי לשאת חוד קטן ביותר; אולם היה זה משפט־קדום המוגבל בדרך כלל בחוגם של אותם אנשים שהמקרה סיפחם אל החוד, במקום אל החנית" (עמ׳ 15). אכן, ברמות הפיקוד הגבוהות של הארמייה, הקורפוס, והדיביזיה אולי מדברים עליה, אבל בגדוד פוגשים את המלחמה באמת, על שלל היבטיה ובראש ובראשונה הפחד והסכנה.

גיבור הסיפור הוא המייג׳ור טים שלדון, מפקד פלוגת חי"ר בריטי, שעליו הוטל לסייר בשטח שכונה במפות הקוד בשם "משק לבן" ולאסוף מודיעין בדבר נוכחות כוחות הצבא הגרמני בו. שלדון הוא קצין מיומן. מאחוריו "ירחים ארוכים של אימונים, קורסים ותרגילים, תרגלי־ענק מבולבלים שכל אחד מהם נמשך ימים רצופים ואיש לא ידע לעולם מה מתרחש בהם. המסעות המחשלים ו"אסכולות־הקרב". לבסוף אל סקוטלנד, לאימון ב"מבצעים משולבים", של נחיתות ליבשה" (עמ׳ 35). בנוסף פיקד על הפלוגה בשורה של התכתשויות והתקלויות.

עתה, למרות העייפות והשחיקה שהם תולדה של מלחמה ארוכה וקשה, עליו להוביל שישה מחייליו לפטרול, נדרש לצאת לשטח ההפקר ולאסוף מודיעין. הפטרולים, כתב מאג׳דלני, היו "התגלמות־זוטא שלמה של קרב, עם התחלה, אמצע וסוף – בתוספת הקושי שהמפקד היה ברשות עצמו לחלוטין" (עמ׳ 107). 

לאחר שחדרו לשטח שבידי הגרמנים נתקל הכוח בחוליית אויב. שלדון ערך במהירות את אנשיו בעוד כוח האויב הקטן קרב לעברם. "או־אז נתן פקודה לירות אש מהירה. שלושה מקלעי ׳ברן׳ ושלושה תת־מקלעי ׳סטן׳ שפכו את אשם אל קרבם, ורק אחד מן החמישה מת באטיות שהספיקה לפליטת זעקה יחידה אל אמו, במותו" (עמ׳ 126). אך שם לא תמו האתגרים והקורא, שאינו יכול להניח את הספר מהיד, יגלה מה העלה בחכתו הפטרול של שלדון ובאיזה מחיר.

המחבר היטיב לתאר את בדידותו של המפקד הצועד בראש הכוח בפטרול, את הלחץ והחשש שלא לטעות בניווט, את העייפות ואת החשש מפני האויב, את הרצון לסוב אחור ואת כובד האחריות והמחויבות שבשמן ממשיכים לצעוד קדימה. הקורא לא יכול שלא לראות נקודות דמיון בין המשימה שתיאר לבין פטרולים ופשיטות שביצעו כוחות צה"ל ברצועת עזה ובלבנון במלחמה הנוכחית, במטרה לאסוף מודיעין, "לבחון את עומק המים" ולנטוע בקרב האויב את התחושה שהוא נרדף וניצוד גם בשטחו. 

הנובלה השנייה תיארה את לחימת גדוד חי"ר בריטי (מעיני קצין האג"ם הגדודי חסר השם) בקרב מונטה קאסינו שבאיטליה. בתחילת 1944 החזיק הצבא הגרמני בקו הגנה ממערב שכונה "קו גוסטב". באמצעות קו הגנה זה, שנבנה מדרום לרומא, החזיקו הגרמנים במרכז איטליה. נקודת מפתח בקו זה הייתה גבעה בשם מונטה קאסינו שעליה שכן מנזר עתיק.

תחילת הנובלה עם הגעת גדוד חי"ר בריטי, בפיקוד קצין בשם ג׳והן, להחליף גדוד חי"ר נפאלי (גורקה) בקו עמדות בשטח הררי ממול למנזר. הגדוד ניהל קרב הגנה סיזיפי בשטח הררי, שבנקל יוכל להזכיר לקורא את לבנון ואת הלחימה בה ברצועת הביטחון ובימים אלו. עיקר הפעילות היא בהפעלת אש מנגד והמפקדים משתדלים כל העת לא לחטוף. "מרבית ההריגה שאתה מבצע במלחמה בת־זמננו, היא בלתי־אישית. מעטים הם האנשים המבינים כי אך לעיתים רחוקות ראית גרמני במו־עיניך. אנשים מעטים מאוד – אף בחיל־הרגלים – מתנסים בכיונון כלי־זין אל גרמני ובראיתו נופל" (המנזר, עמ׳ 201). בימינו נכון הדבר שבעתיים ומספיק לבחון את שמתרחש באוקראינה כדי להבין נכונות הדברים. קראתי את הספר גם בלבנון וכשהגעתי לציטוט הזה חשתי כאילו הצליח המחבר להמשיג את המצב בו אנו נתונים. 

בסוף הנובלה הוטל על הגדוד לקחת חלק בהתקפה על המנזר. גם כאן, קשה שלא להיזכר בתמרון ברצועת עזה בשנת 2023. "בתשע ושמונה דקות, ניזוזו הפלוגות הנעות־בראש. ג׳וף הוביל את פלוגתו סביב הקצה הימני, מארק נהג את אנשיו סביב הקצה השמאלי של חומת־האבק שהסתירה אותנו עתה מן האויב שבחזית. או־אז נעו טנקי־ה"שרמן" בשקשוק לפנים, בהתעצמות שאגת־מנועים ששמה לאל אף שיחה בקולי־קולות. הקרב החל" (עמ׳ 243). זהו קרב שבו בא לידי ביטוי הקרב המשולב הרב־זרועי והרב־חילי, שהוא הוא מכפיל הכוח בתמרון. "מחלקה ח׳ של הטנקים מדוחת, כי חמישה אנשים יצאו זה־עתה מבית שהיא הפגיזה במשך חמש דקות, ונכנעו" (עמ׳ 245).

בהמשך הלחימה "הקול באלחוט אומר: "שני מקלעים מטרידים אותי מנקודה מאתיים מטר מצפון לויקטור שמונים־ושניים. התוכלו להנחית עליהם משהו?" ג׳והן מוסר זאת להארי, האוכל כריך. הארי ניגש אל האלחוט ואומר: "מטרה מייק – ויקטור שמונים־ושניים – צפון מאתיים – חמישה פגזי־תותח". הפגזים חולפים על־פנינו בצריחה. הארי אומר: "כדאי לודא זאת". הוא נותן פקודה לחזור על ההפגזה. הקול באלחוט אומר: "תודה. דומה שזה יישב את ההדורים. הם אינם יורים עוד". הארי מסיים את כריכו" (עמ׳ 246). אש הסיוע הצמודה, מדויקת ככל שניתן (ובעניין זה הלכו הצבאות המודרניים, וצה"ל בראשם מרחק רב), היא קריטית ולא ניתן להפריז בחשיבותה.

לבסוף, לאחר הסתערות מרשימה "פלוגה א׳ מדוחת שהיא יושבת עכשיו ישיבה־נאמנה על היעד הראשון שלה. הם סבלו מספר אבדות בלכדם את החוה. אולם הם קטלו גרמנים רבים, ולקחו אחד־עשר שבויים. הם מתחפרים. הטנקים מגינים על אגפם הימני, שנראה חשוף להחריד" (עמ׳ 247).

בקיצור, ספר נהדר שהיטיב לתאר את האדם במלחמה על בדידּות המפקד הקרבי, ההתמודדות עם הפחד, השחיקה, והעובדה שבסוף, "גם האהבה וגם המלחמה מזריקות לתוך החיים חריפות זמנית, שאין דוגמתה בכל חויה אנושית אחרת" (עמ׳ 32). יש בכך אמת, אבל מוטב לעסוק רק בראשונה מבין השתיים.

ספר של עם עובד מ-1961, שקשה להשיג ומומלץ לכל מי שמתכוון להגיע לאליאנו, חור בקצה הדרומי של המגף האיטלקי.
קרלו לוי היה רופא וצייר יהודי איטלקי מטורינו, שב-1935 הוגלה לדרום הנידח בגין פעילות אופוזיציונית נגד המשטר הפשיסטי של מוסוליני.
באליאנו הוא נקלע לעולם שנמצא מחוץ לזמן. איכרים עניים הלכודים בין הרים קרחים שמהם הם מתאמצים למצוא את פרנסתם הדלה לבין שכבת טפילים מנוונת החיה על גבם מזה דורות. הממשלה ברומא תהיה אשר תהיה, היא רק שם קוד לצרות ומילים חסרות משמעות לחייהם. הבערות חוגגת. הכומר שיכור. תמותת הילדים עצומה ואין להם אמון באיש, ברעיון או בתקוה. למעט בגמדים ומכשפות, מהן יש בכפר עשרים. גם במדונה השחורה המקומית שנראית יותר כמו אלילה פגנית קרת לב מאשר אם רחומה. גברים רבים נסעו לאמריקה, חלק נעלמו שם וחלק חזרו ושקעו באותו הפטליזם ממנו נמלטו כאילו לא יצאו משם מעולם. נדמה שהאיכרים הם ממש רגב מרגבי מהאדמה עליה הם חיים, מזכיר את "האדמה" של זולא.
אין פה הרבה עלילה, אלא תמונה ריאליסטית וקשוחה של המציאות אותה גילה לוי, בלי אידאליזציה ובלי יומרנות של משכיל מהצפון שיש לו תרופה לכל החוליים שמצא. הוא מצייר ומשמש בסתר כרופא, והחמלה שלו באה לידי ביטוי במעשים פשוטים ולא בהשתפכות.
לוי שוחרר ב-1936 כחלק מחנינה שנתן השילטון לרגל כיבוש אתיופיה.
הספר נכתב ב- 1943/44 בפירנצה, רגע לפני שיחרורה ע"י בעלות הברית. פרסומו הסב תשומת לב לאומית למצוקה הגדולה של אנשי הדרום.
לבקשתו הוא נקבר באליאנו, הבית בו התגורר והמוזיאון המקומי מנציחים את חייו וציוריו.

לפני כשנתיים קראתי את הספר "מורה הדרך" של הסופר ההודי המעולה ר"ק נראיאן, ועתה הגעתי אל ספרו השני שתורגם לעברית. גם הוא, כקודמו, ספר נהדר ואף עולה עליו.

על מה הסיפור?
סריראם הוא בחור צעיר מהעיר (הדמיונית) מלגודי במדינת מדרס (היום: טאמיל נאדו) בדרום הודו. כשבכיסו מעט כסף שחסכה עבורו סבתו, הוא מהלך לו בטל וחסר כיוון בחיים.
מפגש מקרי עם צעירה יפהפיה שמבקשת תרומות לטובת פעילותו הפוליטית של מהטמה גנדי סוחף אותו ללא שום תיכנון לתוככי תנועתו של גנדי, והוא אף מתקרב אליו מאד בזכות אותה צעירה מסורה ואידאליסטית.
סריראם מתאהב בה עד כלות, וגנדי מרוויח פעיל, אם כי לא פעיל משוכנע ונלהב...
אך אישיותו החמה של גנדי, ישירותו, ישרותו וניקיון כפיו, צניעותו המופלגת, אהבת האמת שלו והתנהגותו האצילית חזקים מכל אגואיזם, וסריראם נשאב אל תנועת "צאו מהודו" (1942) יותר ויותר.
לסריראם שלנו עוד נכונו עלילות רבות בספר הזה, ולא נפרטן מחשש ספוילר. גם סיפור אהבתו מתקדם לכיוונים מפתיעים.
הסיפור מסתיים ב-1948, לאחר תיאור של כמה וכמה אירועים מטלטלים בחיי סריראם ונערתו ובקורותיה של מדינת הודו כולה.

נראיאן הוא סופר נפלא, חכם ואוהב אדם.
כתיבתו זורמת, חמה ומלאה בהומור קל ונעים.
איפיון הדמויות שלו מבריק ומשעשע כאחד, אך הספר כולו מואר בזכות הדמות הסגולית החד-פעמית של גנדי, וזהו ייחודו ומקור כוחו.

15 רומנים כתב נראיאן על מלגודי, העיר שהוא המציא ומיקם בדרום הודו, אך רק שניים מהם תורגמו לעברית - "מורה הדרך" (נכתב ב-1958, תורגם ב-1959) ו"ציפיה למהאטמה" (1955 ו-1961 בהתאמה).
קשה להבין מדוע.
לפני כמה שנים נזכרו בו לפתע, והחליטו לתרגם שוב דווקא את הרומנים האלה (בשמות "הגורו ממלגודי" ו"לחכות למהאטמה", בהוצאות "ידיעות ספרים" ו"בבל" בהתאמה).
חבל מאד שלא תורגם עוד, ונקווה שהדבר יתוקן במהרה.
ובאותה הזדמנות אציין שגם עדיין אין ערך על נראיאן בויקיפדיה העברית. נקווה שגם חסר זה יתמלא בטווח הנראה לעין.

המלצת קריאה חמה.

עם הספר הזה סיימתי לקרוא את כל ספרי תרגומיו של שלמה שפאן המנוח מיוונית לעברית. בפתח הסקירה הזו אני רוצה להודות לשפאן על המפעל המרשים שלו בשנות חיים קצרות מדי ולהמליץ על כל תרגומיו, שאפילו שמתרגמים מוכשרים יותר ופחות חזרו ותרגמו שוב רבות אותן יצירות ששפאן תרגם (לא ברור לי למה) תרגומיו של שפאן הם הגרסאות העליונות בשפתנו.

בכל מקרה, התכנסנו כאן היום לכבוד משלי איסופוס, שהביאו לעולם יצירות אייקוניות כמו החיפושית והנמלה, הארנבת והצב, הילד שצעק זאב זאב וכהנה וכהנה.
זה היה נחמד לקרוא את האוסף הזה ולראות בין משלים עלומים יותר ופחות מלפני למעלה מאלפיים שנים את המשלים שעליהם גדלתי בילדותי כמו בערך כל ילד בעולם המערבי.

המשלים כתובים בפרוזה ישירה ופשוטה, והם פשוטים וישירים גם הם. נעשו עיבודים של משלי איסופוס לשירה על ידי יוצרים מאוחרים יותר (ואפלטון מתאר את סוקרטס כמי שבשעת המתנתו בכלא למותו עיבד את איסופוס לשירה) אבל במקורם הם פרוזה.

האוסף הזה של 352 משלים מאוד לא אחיד. יש כאן משלים ברורים יותר לצד משלים חסרי מוסר השכל ממשי, יש כאן משלים עם מוסרי השכל סותרים, משלים בנאליים לצד מבריקים וכהנה וכהנה, ואני סומך על כל קורא שייקח מכאן את המשלים שנגעו בו יותר מאחרים, כי יש כאן לא מעט צידה להמשך החיים, גם אם היא מוקפת ביצירות פחות מרשימות.

יש כאן כמה תמות שחוזרות על עצמן בהרבה משלים. התמה העיקרית היא "הכר את עצמך". יש כאן המון משלים על בעלי חיים שמנסים להיות משהו שהם לא, ועל התוצאות הטרגיות של זה. למעשה, זה אולי החוט המקשר הכי משמעותי בכל האוסף הזה. יש כאן המון משלים שמסרם הוא שרשעים לא משנים את טבעם ואין לסמוך על כך, ועל שרירותם של בעלי הכוח. יש משלים על הגורל הרע הטמון בחמדנות, ועל שכר ועונש על רמייה.

שפאן הוסיף אחרית דבר מפורטת שכוללת תרגום של ביוגרפיה מפוברקת של איסופוס שנכתבה כמה מאות שנים לאחר מותו. הביוגרפיה הזו מאוד משעשעת ועוררה בי חשק לעוד ממה שמסתבר שהיה ספרות די ענפה של ביוגרפיות פיקטיביות על אודותיו.

לסיום אביא כאן כמה משלים שלא מעט דוברי עברית טובים צריכים ללמוד מהם:

- זאב אחד ראה שה שותה מים מנהר, ביקש לטרפו מתוך אמתלה וטענה נאה. מה עשה? הלך ועמד בנהר למעלה מהשה והאשים אותו, שהוא עוכר את המים ואינו מאפשר לו לשתות מהם. ענהו השה, שהוא שותה רק בקצה שפתיו, וחוץ מזה, בעמדו למטה אין הוא יכול להדליח את המים, הזורמים למעלה. הניח הזאב טענה זו ואמר: "אבל אשתקד חרפת את אבי". וכשהשיב לו השה, שבאותו זמן לא בא עדיין לעולם, אמר לו הזאב: "כל כמה שתהיה זריז בתירוצייך, לא אמנע בכל זאת מלטרוף אותך."

- זאבים התנכלו בעדר של צאן לטרוף בו טרף. מאחר שלא יכלו להגיע אליו בשל הכלבים השומרים אותו, החליטו לפעול בערמה. מה עשו? שלחו שליחים אל הצאן וביקשו להוציא אליהם את הכלבים, שבגללם, אמרו, באה כל השנאה ביניהם, ואם ימסרו אותם בידיהם, יכון ביניהם השלום. לא ראו הצאן את הנולד והוציאו אליהם את הכלבים. והזאבים, לאחר שהתגברו עליהם, השמידו בנקל את כל העדר, שלא הייתה לו שמירה.

- זאב אחד הלך עם עדר של צאן ולא נגע בהן לרעה. בתחילה נזהר מפניו הרועה כמפני אויב ושמר את צעדיו מתוך חרדה. אולם לאחר שהלך הזאב עמו כל הזמן ולא עשה כל ניסיון לטרוף טרף, ראה בו שומר יותר משראה בו זומם רעה, וכשהיה לו הצורך ללכת העירה, עזב עליו את הצאן והלך לו. לא החמיץ הזאב את ההזדמנות, התנפל על הכבשים ושיסע את מרביתם. כשחזר הרועה וראה את העדר בחורבנו, אמר: "ראוי אני למה שבא עליי! איך זה הפקדתי את הצאן בידיו של זאב?"

- נחש אחד נדרס ברגלי הרבה אנשים. הלך אל זאוס והתאונן על כך באזניו. אמר לו זאוס "אילו היית מכיש את הראשון שדרך עלייך, שוב לא היה חברו מנסה לעשות זאת."

- הצפרדעים סבלו מן ההפקרות שבתוכן ושלחו שליחים אל זאוס שישים עליהן מלך. ראה זאוס את תמימותן והשליך להן בול עץ לתוך האגם. תחילה נבהלו הצפרדעים מעוצם המכה וצללו את תחתית האגם. אולם אחר כך, כשהיה העץ מונח בלי תנועה, עלו למעלה והחלו לזלזל בו והגיעו לידי כך, שעלו וישבו על גביו. הצטערו הצפרדעים, שהן מקופחות בהיות להן מלך כזה ובאו שנית אל זאוס וביקשו ממנו שיחליף להן את השליט באחר, הואיל והקודם הוא נרפה ביותר. כעס עליהן זאוס ושלח להן נחש מים, שתפסן וטרפן.

- אתונאי עשיר הפליג בים יחד עם שאר נוסעים. התחוללה סערה גדולה, והספינה נהפכה על פיה. כל האחרים הצילו עצמם בשחייה, ואילו האתונאי לא פסק מלקרוא לאתני ולנדור לה נדרים למכביר, אם תצילהו ממוות. אחד האנשים, שהיו עמו בספינה, עבר על ידו תוך כדי שחייה ואמר לו: "יחד עם התפילה לאתני הנע גם את ידייך!"

- הרקלס התהלך במשעול צר. ראה על הארץ דבר דומה לתפוח וניסה לרמסו ברגליו. כאשר ראה, שהחפץ גדל פי שניים, הסתער עליו ביתר עוז וחבטו במטה שבידו. התנפח אותו דבר ביותר וחסם את כל הדרך. אז השליך הרקלס את מטהו ועמד משתומם על מקומו. נגלתה אליו אתני ואמרה לו: "חדל לך, אחי! החפץ הזה הוא רוח הריב והמדון. אם מניחים אותו ואין מתגרים בו, הוא נשאר כמו שהיה תחילה, אך אם נלחמים בו, הוא מתנפח, כמו שראו עינייך."

- כלב אחד קפץ לתוך אטליז בשעה שהקצב היה טרוד, חטף נתח של לב וברח. כשהפנה הקצב את ראשו וראהו בורח, אמר: "כלב, כלב, דע לך שאשמור צעדייך בכל מקום שתהיה, כי לא לקחת ממני לב, אלא נתת לב בקרבי!"

- איש אחד, שנשכו כלב, התהלך ממקום למקום וחיפש אדם שירפאנו. יעץ לו מישהו שיקנח את דם פצעו בלחם וישליכו לכלב שנשכו. ענה הנשוך: "אם אעשה כדבר הזה, יבואו כל הכלבים שבעיר וישכוני."

- עובר אורח אחד עבר דרך ארוכה, וכתקפה עליו העייפות נפל לארץ על שפת אחת הבארות ונרדם. כפשע היה בינו ובין הנפילה לתוך הבאר. אותה שעה התייצב עליו המזל, העיר אותו משנתו ואמר: "הו, אדם, אילו נפלת למטה, ודאי לא היית תולה את האשמה בסכלותך, אלא בי."

הקפלה הססטינית כמשל למורה שלי

למרות שחלפו שנים רבות, אני זוכר בבהירות אירוע אחד מבית הספר היסודי. הגשתי למורה שלי חיבור על סתיו אפרורי, שהיה כתוב בדף מקומט, באותיות לא קריאות, ועם שגיאות כתיב. מה שנראה ממבט ראשון עגום ומדכא, עורר את סקרנותה, והיא חשבה, שיש משהו רגיש בחיבור, המעיד על יכולת חבויה. היא הפצירה בי להקריא את החיבור במסדר הבוקר, מול מאות תלמידים, אירוע שהעניק לי את ביטחוני העצמי והיווה תפנית בחיי.

מאז שהכרתי את תמונת הבריאה בקפלה הססטינית, בה אלוהים בנגיעת אצבע קלה בורא את האדם, ראיתי בה משל, למורה שלי שנגעה בנפשי, בצורה כול כך משמעותית, ורציתי להיות מורה, אחד שיכול להשפיע על עיצובם של נערים, כאלה שזקוקים לאמון ועידוד בכדי לבטא יכולת חבויה הגלומה בעצמם.

היו לי כמה מורים ששימשו עבורי מודל חיקוי, אחד מהם היה מורה בדוי, גיבור הנובלה הספרותית, היה שלום מיסטר צ'יפס. אני שב וקורא בספר הישן מספרייתי, מביט דרכו על הבחירות והויתורים שעשיתי בחיי. דרכם התחברתי לצ'יפס היושב במרפסת שלו, לאחר שפרש מההוראה וחושב על חייו שהיו ועל אלו שלא יהיו, ומוצא נחמה גדולה ביעוד שבחר בחייו, להעניק אמון ועידוד לנערים מתבגרים.

מהו סוד הקסם של מיסטר צ'יפס, כמי שחיי וחינך בבית ספר של המעמד הבורגני, בבריטניה השמרנית ? אישיותו וערכיו ששיקפו אמת פנימית, ורלוונטיות לתקופה של שנויים דרמטיים, בהם העולם הישן והחדש התנגשו זה בזה. תקופה שהחלה עם מותה של המלכה ויקטוריה, והסתיימה בתחילת מלחמת העולם הראשונה, שאחריה העולם יהיה שונה מכפי שהיה.

צ'יפס החל בהוראה בתחילת שונות העשרים שלו, וסיים אותם לאחר יותר מארבעים שנה, באותו מקום עבודה, לעתים הוא חלם לעבור למקום יוקרתי יותר, ואחר כך הוא הבין שאין בו יכולת ורצון לעבור. הוא נשאר ללמד במקום שאהב, ואותו הפך לפרויקט חייו, לאדם המזוהה עם בית הספר בו לימד. גם כשפרש, צלצולי בית הספר שהיה מעבר לכביש שימשו מסגרת זמן לחייו. מבחינתו הביטוי מורה לחיים היה מציאות ולא סיסמה נבובה של ארגון מורים.

דרך זיכרונות צ'יפס, אנו חולפים על האירועים הגדולים, מלחמת פרוסיה צרפת, מלחמת הבורים, מלחמת העולם הראשונה, ועליית הנאצים, כול אירוע מספק את התובנות שלו, לאירופה המקצינה בלאומיות ובלוחמנות, ולאימפריה הבריטית המתעקשת להיות צודקת. מול האירועים מתגבשת אישיותו של צ'יפס, כהומאני, ואנטי מלחמתי, גישה שמגיעה לשיאה כשצ'יפס מספיד את המורה לגרמנית שנפל במלחמה במדי הגרמנים, בשבילו הנופל הוא קודם אדם.

במקביל לאירועים המדיניים, מתהווים תהליכים חברתיים, צ'יפס משתכנע לדעתה של אשתו לקיים משחק כדורגל, בין בית הספר שלו, לזה של בני העניים, מהן מחווה סמלי של שבירת מחיצות בין המעמדות, זיכרון מכונן שליווה את בני העניים לשנים רבות. צ'יפס חש הזדהות עם שביתת עובדי הרכבות, הוא מסביר לתלמידו את הצד האנושי, הפנים שמאחורי השובתים, ופותח לתלמידו צוהר של הבנה למצוקות אנושיות של בני המעמדות הנמוכים.

צ'יפס, איש של הומור, המלמד לטינית באמצעות בדיחות, סוג של חידודי לשון, וכפל משמעויות המעוררים פרצי צחוק. גם לעצמו
הוא מתייחס בבדיחות הדעת, גלימת המרצה שלו מלאת קרעים, סוג של חיוך עצמי, הצהרה לאדם חסר אגו, האופטימי והמחייך שבתוך הגלימה.

היה שלום מיסטר צ'יפס, הוא סיפור כמיהה לערכים ישנים וטובים, הניתנים לביטוי יחד עם הרוח החדשה, הוא ביטוי לצניעות, לאהבת אדם במובן הבסיסי והטהור, מרכבים שהופכים אותנו לאנושיים יותר, תכונות הכרחיות למחנכים כבני אדם המתמודדים עם מציאות לא קלה ועם הצורך ביצירת שינוי חיובי ,המהווה מענה הכרחי לעתיד מורכב ולא ודאי, מה שייחלתי לעצמי בנעורי, וכעת כאדם בוגר.

לבטח תשאלו, מה קרה לחלום המורה שלי, אומנם למדתי חינוך במכללה, אך לא הייתי מורה, וזה כבר סיפור אחר, אבל אני עדיין מעריץ מורים כמחנכים, ואולי זאת הסיבה שרעיתי היא מורה ומחנכת עשרים וארבע שעות ביממה.

נ.ב הסיפור הזה היה מונח כטיוטה במחשבי, כסיפור אישי, החלטתי להוציא אותו לאור, לאחר שאחת הכותבות בסימניה, התרעמה על מספר חברים, לא ראויים שיש להם שגיאות כתיב (רצון להצבת רף תרבותי). במלוא הכנות, אני חושב שאני אחד מהם, ולמרות זאת אני גאה להוציא את דברי אל האור.

"צנחנים אמריקניים – בכורי-שטן במכנסיים תפוחים – נמצאים במרחק של פחות ממאה מטרים ממוצב-הקדמי שלנו. איני יכול לעצום עין בלילות; הם צצים מן החלל הריק, ולעולם אין אנו יודעים היכן או כיצד יהלמו להבא. דומה שהמפלצות שחורות-הלב נמצאות בכל מקום…" (מתוך יומנו של קצין גרמני, שנלחם בראש החוף באנציו, עמ׳ 1).

באחת ההפוגות משירות המילואים האחרון, ובעקבות הקריאה המהנה (בפעם המי יודע כמה) בספר "אחים בקרב", שתיאר את נתיב הקרבות של פלוגה ה׳ (Easy) בגדוד השני של רג׳ימנט הצנחנים ה־506, שבדיוויזיה המוטסת ה־101, במלחמת העולם השנייה, ביקשתי שוב למצוא את הספר הנדיר "השדים האדומים" שכתב רוס ס. קארטר (הוצאת דשא, 1961), שתיאר את מחלקת הצנחנים בדיוויזיה המוטסת ה־82 שבה שירת. כתבתי פוסט בפייסבוק וחבר (שיצא אלוף) הציע להשאיל לי אותו. 

קארטר, שלחם כמפקד כיתה בפלוגה ג׳ בגדוד ה־1 ברג׳ימנט־הצנחנים ה־504 ("הלגיון", כפי שכינה אותו קארטר), תיאר בספרו את המחלקה שבה שירת, על ההווי המיוחד שבה, נתיב הקרבות, הפחדים, השמחות ובעיקר אחוות הלוחמים והרעות שאפשרה להם לשרוד ולהמשיך קדימה בקשים שברגעים. הוא וחבריו, כתב, "ידענו על מה אנו לוחמים, וידענו כיצד להילחם" (עמ׳ 6).

לדבריו, מה שייחד אותו ואת חבריו משאר החיילים בצבא, "היה רצוננו להסתכן ולשים את נפשנו בכף, בזרוע של הצבא שפעלה בשדה חדש, נרחב, כמעט בלתי־נחקר. בימי־קדם היו אנשים מסוגם של הצנחנים מפליגים עם קולומבוס או יוצאים כחלוצים אל המערב הפרוע ולוחמים באינדיאנים" (עמ׳ 6).

הלחימה הצפויה נראתה בעיני המחבר "כהר שחור ועצום, שיש להעפיל עליו תוך סיכון רב. אנו הגענו רק עד לעמק שלמרגלות ההר וטרם החילונו בהעפלה. בהתנדבות אל הצנחנים בחרתי לעצמי יחידת־תופת, אך עיקש הייתי בכדי לנסות להיחלץ ממנה, אפילו נפלה לידי הזדמנות שכזו" (עמ׳ 19).

קארטר תיאר כיצד בצניחה הקרבית הראשונה, במבצע האסקי (אוגוסט 1943), בסיציליה, נדלק "האור הירוק! דחפתי את הקצין וכהרף־עין נתרוקן הפתח; מיד טסתי אף אני החוצה, נפלתי דרוך ועצור־נשימה והזעתי בשניות הראשונות, שנראו כנצח, עד שלפת אותי המצנח שנפתח באגרוף־ענק, וכמו החזירני אל־על" (עמ׳ 24).

מעליו, כתב, "ריחף מטוס התובלה הגדול, כעטלף ענקי, ופלט אש ממפלטיו. וביני ובין המטוס הלכו ונפתחו מצנחים נוספים. לשמאלי נראה הירח המלא, כמו בגובה אחד עמי, מחייך בסיפוק על שנמצא במרחק 240,000 מיל מן התופת שאל תוכה צנחתי" (עמ׳ 24).

במהלך המבצע כבשו שני צנחנים עיירה בלב סיציליה, גילו בר משקאות מצויד וחגגו במשך שלושה ימים. לבסוף נכבשה העיירה בידי כוח שריון מהארמייה של הגנרל פאטון, והצנחנים נאסרו כי נחשבו בטעות לגרמנים. הם הסבירו כי כבשו את המקום שלושה ימים קודם לכן. על מה אתם מדברים, הטיחו בהם השריונרים. לחמנו בדיוויזיית־שריון כדי להגיע לכאן. הצנחנים השיכורים השיבו בשלווה שהגרמנים ידעו היטב "כל העת כי העיירה נמצאת בידיים אמריקניות ולפיכך נמנעו מלהיכנס לתוכה!" (עמ׳ 27).

בספטמבר 1943 הוטל על הגדוד לצנוח בסאלרנו. בטרם הצניחה הופיע ליד מסלול ההמראה מפקד הרג׳ימנט, קולונל ראובן טאקר (שנחשב לטוב במפקדי החטיבות בדיוויזיה המוטסת ה־82), שאמר לאנשיו: "בחורים, נפתחה עונת־הציד על הכרובים־החמוצים. הרי אתם יודעים את העבודה!!" (עמ׳ 39).

כמו בצניחה הקודמת היה קארטר שני בדבוקה. "אני הבטתי באור־האות. כאשר הפך מאדום לירוק, דחפתי את הלויטננט. הוא נפל אל החלל הריק. למשל שניה אחת נפערה דלת־הצניחה בפיהוק רחב ואימתני, עד שנבלעתי בה. המצנח נפתח ואני הסתכלתי סביב. הכל היה שליו ורוגע. איש לא ירה בנו. נחתתי בהלם מהמם. קאריי ניגש אלי ועזר לי להיחלץ ממצנחי. המחלקה החלה מתכנסת" (עמ׳ 39).

משימת הגדוד ה־1 היתה כיבוש גבעה 424. "סמוך לעלות השחר יצרו סיירינו, שקרבו אל ראש הגבעה, מגע עם האויב. בפעולה מהירה ונועזת, הסתערו אנשי הגדוד על ראש־הגבעה והעיפו בבעיטה את ׳הכרובים־החמוצים׳, בטרם ידעו הללו בדיוק מה קורה להם" (עמ׳ 41). לדברי קארטר הגדוד עשה בדיוק את מה "שספרי לימוד של חיל הרגלים מרבים לדבר על אודותיו: הסתננו אל שטח האויב, גרשנו את האויב ותפשנו את עמדותיו" (עמ׳ 41).

הספר כולל לא מעט סיפורים מבדרים שכל מי ששירת במחלקה קרבית יכיר. כך למשל מתואר כיצד הכינו סמל המחלקה ואחד מחייליו קפה בשוחות, תחת הפגזה כבדה, מבלי לשפוך טיפה. בין חיילי המחלקה ניתן למנות את מפקד המחלקה הלויטננט טולאנד, קארלטון (שכונה "הערבי"), קאריי (שכונה "הומירוס"), פינקלשטיין, לופז, , ברקלי, הסמל ווינטרס ועוד...

על אחד החיילים במחלקה, פינקלשטיין שמו, כתב קארטר כי "אנשים המשמיעים משפטים קדומים כנגד יהודים, באזני החיילים שהכירו את פינקלשטיין, ייטיבו לעשות אם יזמינו אמבולנס מראש, לפי שקרוב לודאי שיהיו זקוקים לשהות בבית־חולים על שיתקינו להם שיניים חדשות או לסת חדשה" (עמ׳ 53). אף שהיה, ככל הנראה, החייל הצנום והנמוך בגדוד, היה פינקלשטיין "גבר בין גברים" (עמ׳ 53).

בהמשך נחת הגדוד מן הים בראש־החוף באנציו, ושם נתקלו קארטר וחבריו בלחימה הקשה ביותר שחווה במלחמה. מנגד, ציין, שם למדו "ראשי־הכרוב" לפחד מהצנחנים, שזכו בפיהם לכינוי "השדים האדומים" (עמ׳ 109). כאן ראוי לציין כי המתרגם המצוין, אריה חשביה, שגה והיה צריך לתרגם נכונה לביטוי "השדים במכנסיים תפוחים", בשל המכנסיים מרובי הכיסים שהיו חלק ממדי הצנחנים האמריקניים. השדים האדומים הוא כינויים של הצנחנים הבריטים (בשל הכומתות האדומות שלראשם, שלימים הפכו גם לסמלם של הצנחנים בצה"ל).

הרג׳ימנט שבו שירת המחבר לא נכלל בפלישה לנורמנדי, אולם הדיוויזיה השתתפה והצטיינה. לקראת מבצע "גן שוק" בהולנד, כבר חזרה הדיוויזיה לאנגליה והרג׳ימנט חבר אליה בהכנות למבצע. המבצע, שהיה המבצע המוטס הרחב ביותר בהיקפו שנערך במלחמת העולם השנייה, החל בספטמבר 1944.

מטרת המבצע היתה להשיג הכרעה מהירה במלחמה נגד גרמניה הנאצית באמצעות עקיפת קו זיגפריד מצפון על ידי הצנחת מספר אוגדות מוטסות בהולנד, תפיסת גשרי מפתח וכיבוש ראש גשר מעבר לנהר הריין. את התכנית יזם הגנרל ברנרד מונטגומרי, שראה במבצע גם הזדמנות להשיב את ההובלה בדינמיקה בין בעלות־הברית לידי הבריטים וגם צורך חיוני, שכן ממרחבי הולנד שוגרו רבות מרקטות ה־V2 לעבר בריטניה.

הפעם היה המחבר האחרון בדבוקה. כשקפץ, כתב, "התהפכותי, התפתלותי, ציפייתי ותקוותי־בחלל האוויר. לבסוף חשתי במשיכת המצנח שנפרש, ונשאתי מבטי בהכרת־תודה אל שמשיית המשי הירוק" (עמ׳ 163).

בהמשך המערכה הוטל על הגדוד לבצע צליחת־סער ולחצות בסירות את נהר הוואל כדי לתפוס את גשר נימגן. בסרט "גשר אחד רחוק מדי" ישנה סצנה נהדרת שבמהלכה ניגש הגנרל ג׳יימס גאווין למפקד גדוד 3 ברג׳ימנט 504, מייג׳ור ג׳וליאן קוק (שגילם רוברט רדפורד) ואמר לו שהוא שולח שתי פלוגות לצלוח את הנהר ולכבוש את הגשר. "אני צריך אדם עם תכונות מאוד מיוחדות שיוביל אותן. הוא צריך להיות מספיק קשוח כדי לעשות את זה, הוא צריך להיות מספיק מנוסה כדי לעשות את זה. ועוד דבר אחד. הוא צריך להיות מספיק טיפש כדי לעשות את זה… תתחיל להתכונן". כשנשאל אחר כך המג"ד מה רצה מפקד האוגדה, השיב, "מישהו הגה סיוט אמיתי. סיוט אמיתי".

קארטר וחבריו השתתפו בצליחת הנהר. "רצנו בריצת 11־שניות וצללנו אל תוך הסירה יחד עם הקולונל. הנשר הזקן סינן מבין שיניו: "בכל רגע עלולים אנחנו להתמלא בעופרת חמה… תחתרו בכל הכוח!" הוא החזיק בהגה, ניקסון הרים את כלי־הנשק מעל הקרקעית המכוסה בוץ, ואחרים חתרו בכח־אדירים. חתרנו בקו ישר אל הגדה השניה, ורק כדורים מעטין פגעו סביבנו. נעצנו את חרטום הסירה בחול, חטפנו את נשקנו ושאלנו היכן נמצאת הפלוגה" (עמ׳ 170).

"הקפטן, שאמר כי מצודה מוקפת תעלה־עם־גשר מורם, במרחק מאתים יארד מעבר לכביש, מכילה מספר רב של ראשי־כרוב המגינים עליה בעוז־רוח במקלעים כינס את אנשיו, שלף את אקדחו: ואמר "בחורים, אחרי! אנחנו נסתער עליהם כאיש אחד." מכיון שלא נמנינו על הפלוגה, הסתפקנו, ניקסון ואני לכהן בתפקיד צופים. מניף את אקדחו וצועק כמו פר צרוד, רץ הקפטן בראש אנשיו, דרך הכדורים, אל יעדו, שנכבש כמעט מיד" (עמ׳ 171).

בקרב הארדנים ספג גדודו של קארטר נפגעים רבים. מכל המחלקה שבה שירת שרדו את המלחמה רק שלושה ובהם הוא עצמו (שנפטר כעבור שנתיים מסרטן). על גבורתו עוטר בלב הארגמן וכוכב הכסף. בספרו המרתק תיאר היטב את ההוויה ביחידה קרבית בעת מלחמה, על אחוות הלוחמים, הפחדים, הבדיחות, רגעי הגבורה והזמן שבין הקרבות. ספר נדיר שכיף שהצלחתי להניח עליו יד. 

עוד טייק של נצחיה ומלחמתה במכחישי הציונות ברשתות החברתיות, והפעם לקרוא לראשונה בחיי את החזון של תיאודור הרצל. זה משהו שמעולם לא עשיתי בעבר, ואפילו הכנסתי את הספר לרשימה בשם "המפורסמים שלא קראתי". ספר שכולם יודעים עליו, ברור להם מה כתוב בו, ושאיכשהו באיזו שהיא דרך הוא גם תרם לבניית המדינה הזאת שאחנו חיים בה עכשיו, כלומר הוא השיג את המטרה שלמענה נכתב, שיכנע את קהל הקוראים ואולי גם אנשים אחרים שלא קראו ורק שמעו עליו. אז מה הקטע.

חוץ מזה הוא נכתב מזמן. יצא לאור ב- 1902. זה לא משנה שקראתי גם ספרים מהמאה ה-19, אלטנוילנד היה נראה עולם ישן כזה. אבל השבת התארחנו אצל גיסתי ושם ראיתי את הספרף הוצאה מיוחדת ומהודרת לרגל עשור למדינה או משהו. פורמט אלבומי, מוער ומקושט, שניתן במתנה על ידי סבתא של האיש לאבא שלו (כלומר הבן שלה) במלאת לו עשרים שנה. זה היה הדור שהיה - נתנו את אלטנוילנד כמתנה ליום הולדת עשרים. דור אחר, עולם אחר, אין מה לומר.

אבל הנה אני, קצת אחרי יום הולדת חמישים, מוטב מאוחר מאף פעם, מתיישבת לקרוא ולראות על מה כל המהומה. אז אנחנו כאמור ב- 1902 ואנחנו עם פרידריך לבנברג שהוא צעיר יהודי שגר בווינה ומדוכא ממש בגלל אהבה נכזבת. ברגע האחרון, במקום להתאבד, הוא מגלה מודעה מוזרה בעיתון. בעקבותיה הוא פוגש ידיד אריסטוקרטי והם נוסעים יחד להתבודד באוקיינוס השקט. לא ברור גיאוגרפית איך, אבל בדרך להתבודדות הזאת הם עוברים בפלשתינה, הלא היא ארץ ישראל ורואים אותה בעוניה המרוד כפי שהיתה במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. שנות ההתבודדות עוברות על השניים ביעף, והם מחליטים לחזור הביתה, כלומר לאורופה, כלומר לוינה. בדרך הם עושים שוב את הסיבוב הקטנצ'יק ומבקרים את ארץ הקודש, והפעם המצב שונה לחלוטין.

אז זה סיפור המסגרת ומכאן ואילך אנחנו חוזים בארץ ישראל הפתוחה להגירה וקולטת את כל היהודים מרחבי העולם (כלומר מאירופה ואמריקה) והיא דמוקרטיה חילונית, כלכלה מפותחת ועם טכנולוגיה לתפארת. אור לגויים. סליחה אם אני נשמעת צינית. התהפוכות שהארץ עוברת במשך עשרים שנה קצרות הן משהו שלא ניתן להאמין בו. מהצד השני, זו בהגדרה אוטופיה, כלומר הז'אנר אמור להציג מצב טוב ברמה שלא מאוד מעשית, כי הוא מתאר חזון שהוא תמונת עולם. והתמונה הזאת, חשוב לומר, היא מקיפה. היא מסבירה חברה, כלכלה, פיתוחים תעשייתיים, פוליטיקה, תעשיה, מסחר (לא יהיו חנוונים קטנים, יפתחו מיד על ההתחלה קניונים ובתי מסחר גדולים), חקלאות, ועוד. הכלכלה שבה הרצל מאמין היא סוציאליזם-של-מדינת-רווחה נוסח סקנדינביה, עם הרבה תחרות חופשית. החברה היא נאורה, הטרוגנית ופתוחה, למעשה מדינת היהודים שהוא חוזה היא מדינת כל אזרחיה, והערבים שמחים מאוד לבואם של היהודים שמסייעים לפתח את הארץ. האקדמיה משוכללת, וכך גם הטכנולוגיה, הירדן מספר חשמל, מפעלי ים המלח ותעלת הימים מספקים מינרלים והארץ פורחת. כדי לקדם את העלילה הוא שוזר כמה מחלוקות פוליטיות קטנות וגם סיפור אהבה, אבל בראש ובראשונה זה ספר שמגוייס לתיאורים של תמונה אחת גדולה - מדינת יהודים בארץ פורחת.

הרצל בונה חברה בצלמו ובדמותו - עם זיקה קטנה למסורת, אבל ברובה חילונית, משכילה, אירופאית מאוד, עם מגוון מוסדות תרבות - תיאטרון, אופרה וכו'. למעשה הוא מביא את וינה למזרח התיכון. והוא כנראה מכיר את האיזור ואת התוואי הגיאוגרפי. הסיור עובר בחיפה, טבריה, כמה מושבים, ירושלים עם בית מקדש פתוח לכל עמי העולם וים המלח. אין בסיפור שלו תל אביב או גוש דן. זה גם לא מאוד מפתיע כי בתקופה של הרצל יפו היתה עיר עניה, על תל אביב רק התחיל לחלום (וקראו לה לבסוף על שם התרגום הראשון של הספר הזה - אלטנוילנד תורגם ל"תל אביב"), וכל איזור גוש דן והשרון היה איזוכר מוכה מלריה וכמעט לא ראוי למגורים.

המהדורה שאותה קראתי היא כאמור בפורמט אלבומי, יש בה כל מיני הערות על הטקסט, זיהוי בני דמותן של הדמויות והגיבורים, תמונות שונות מהארץ-של-שנות-החמישים, וצילומים של מסמכים שונים. זה כנראה וסיף, אם כי כעת נקרא בפחות חגיגיות מאשר בעשור הראשון למדינה.
ומה שיפה, שהספר השיג את מטרתו, עובדה. אנשים הצליחו לראות תמונה חיה של אותה "ארץ ישנה חדשה" שקמה ומתעוררת ופותחת שערים, ובאמת עשו את זה, וזה מה שיפה פה.

הספר הנ"ל הגיע אלי במקרה וזהו עניין שמאפיין את רוב הספרים שאני קורא. זהו ההסבר שלי מדוע בעצם קראתי כאן את התרגום הישן של הספר ולא את הספר החדש שבו הוא תורגם מחדש... אז אכן היה צורך לתרגם את הספר מחדש כי שפת הספר הזה מאוד מיושנת (יצא בארץ ב-1962) השפה שלנו היא חיה ודינמית ויש מילים ופעלים שכבר פשוט לא משתמשים בהם יותר כמו למשל "הדיוטה השניה" (כשמתכוונים לקומה השניה...) או "חוטם" (כשמתכוונים ל-אף) או פועל כמו "הביאתו" כשמתכוונים ל"הביאה אותו"... וכו וכו...
שלא לדבר על השימוש במילה "כושי" באופן רגיל לגמרי כשמתכוונים לאדם שחור וזוהי הרי מילה שבינתיים הפכה כנראה בהשפעת האנגלית האמריקנית לשם גנאי...
אבל אני מוכרח לומר, שלי השפה הזאת כלל לא הפריעה! בילדותי הרחוקה היו ספרים רבים שקראתי בלשון נמלצת כזו ולעתים אפילו השתמשו המתרגמים במילים שאינן קיימות! ואני זוכר אותן עד היום! גם אז זה מעולם לא הפריע לי.
מדובר כאן בסיפורן של ארבע דמויות בעיירה נידחת בדרום העמוק של ארצות הברית, דמויות שהמשותף לכל אחת מהן היא הבדידות והכמיהה לנפש-תאומה שתקשיב למצוקותיהן... הדמות הראשית לצורך-כך, היא דמות של חירש שיש לו בן-זוג חירש גם הוא
שחי איתו יחד והוא אוהב אותו אהבת-נפש... אבל האם זו אהבה מינית? הסופרת איננה אומרת על-כך דבר. אולי כי בתקופה שבה יצא הספר (תחילת שנות הארבעים של המאה הקודמת) אי-אפשר היה לקרוא לאהבה כזו בשם ובוודאי שלא לפרט אותה... וכשהשניים הללו נאלצים להיפרד כי אחד מהם נשלח לטיפול בבית-חולים עולמו של הראשון שנרמז שהוא יהודי חרב עליו...
הוא נוסע לבקרו אבל בינתיים מוצאות אותו שלוש דמויות נוספות שונות לחלוטין אבל אלו הן דמויות בודדות שמחפשות "אוזן קשבת ושימו לב לאבסורד – האיש הרי חירש (אבל יודע לקרוא תנועות שפתיים.) ועניין החירשות פה הוא בוודאי סמלי ואבסורדי ונותן מקום למחשבה למה בעצם התכוונה הסופרת... בכל-אופן הספר הישן הזה (ואני בטוח שגם החדש למרות שלא שקראתי אותו)
הוא קריא מאוד! ומרתק בעיניי והוא נחשב דרך-אגב לקלסיקה אמריקנית.

שמו של פטריק ווייט היה מוכר לי במעורפל, אבל מעולם לא קראתי ספר שלו.
כך שכשהתחלתי לקרוא אותו באנגלית, די הופתעתי מדברים רבים; ווייט כותב בשפה פיוטית ועשירה והכתיבה שלו משולה למעין יין נדיר שנהנים ללגום אותו לאט ואכן כך עשיתי...
מתוארים פה לכאורה החיים בעיירת פרוורים קטנה ליד סידני באוסטרליה. עיירה שיש בה אנשים שברובם הם אנשים קרתניים, פשוטים ואינם משכילים. אך ווייט מתרכז בתיאור של ארבע דמויות, שהן במכוון אנשים יוצאי-דופן בכך, שהם מהשוליים של השוליים באותה עיירה:
ביניהם אישה "מעופפת" שחיה לבדה בבניין ענק דמוי טירה שהוריש לה אביה העשיר ושיש לה שם של משוגעת, אדם שחור ממוצא אבוריגיני שהוא גם צייר כישרוני, מלומד יהודי שברח מרדיפות הנאצים ועובד כפועל פשוט וכן אישה פשוטה ועניה חסרת השכלה אבל שופעת אהבה וחסד...
התיאור של כל אחד ואחת מאותן דמויות, הוא כל-כך מעמיק, עד שהייתה לי הרגשה שכל אחת מהן ראויה לספר נפרד. בייחוד הופתעתי מתיאור דמותו של היהודי המהגר;
ווייט מוכיח בקיאות מפתיעה, בעולם הסמלים הדתי היהודי עם מילים כמו: טלית תפילין שמופיעות בטקסט ופסוקים מהתפילות היהודיות, תוך כדי שימוש במילים העבריות המקוריות - זה בולט במיוחד כשקוראים את זה באנגלית... מכיוון שהסיפור מתרחב מאוד, לאירועים שקרו לאותו יהודי באירופה, זה ממש הפתיע אותי, איך שהכל מתנקז בסוף לאותה עיירה קרתנית באוסטרליה...
מכיוון שאותן דמויות נמצאות כאמור בשוליים, מתואר כאן בצורה מרתקת גם "עולם השוליים" ודמויותיו ה"צבעוניות" (זונות, שיכורים, סמים וכו)
ומה קורה כשהוא מתנגש בצביעות ובצדקנות של אלה שנמצאים למעלה בסולם החברתי, הכספי והדתי... ווייט גם משלב סמלים דתיים בסיפור; ה"מרכבה" שרומזת לה כותרת הספר
לקוחה מחזון הנביא יחזקאל בתנ"ך. תיאור ארוך של הרכב השמימי ושל ארבע החיות המיתולוגיות שהורידו אותו ארצה.( נא לשים-לב להקבלה בין "ארבע החיות" וארבע הדמויות שתיארתי קודם...) אני לא רוצה לעשות כאן ספוילרים, אבל האבוריגיני גדל וחונך בידי כומר ואחותו שממש אינם קדושים... ואם רוצים אפשר למצוא בקלות בדמותו של היהודי סמלים נוצריים וכך גם אצל הדמויות האחרות... ובכלל על גבי הספר הזה ניתן לעשות (בדומה לשירה) תילי תילים של פרשנויות וסמלים! כנראה שממש לא במקרה קיבל ווייט את פרס נובל לספרות! מעתה, לאחר שקראתי את הספר הנ"ל, אחפש ספרים נוספים של ווייט - מסתבר שהוא סופר איכותי.
הוא יצא דרך אגב גם בעברית בשם "יורדי המרכבה" ואני ממליץ עליו מאוד!

לפני כשלוש שנים הייתי בברלין בפעם הראשונה.
עיר מופלאה. הייתי בהמון מקומות בעולם, אבל היא מיוחדת מאוד.נהניתי מהכל: מהאוויר, האווירה והאפשרות לשתות בירה 25 שעות ביממה.
אבל אחת לכמה דקות/ שעות הצל היה עוטף לרגע: זו הרי העיר שלהם. זה קרה לי במיוחד באותה מסעדה נהדרת השוכנת במעין מרתף. כוסות בירה ונקניקי דם נחו בבטני כשנשענתי לאחור להינות מהאפלולית. על השלט שמולי התנוסס בגאון התאריך 1885 בו נפתחה המסעדה.
ואז זה הכה בי: רגע, אם הם פתוחים מאז, סביר שבול לפני 70 שנה ישב בכסא שלי הרמן גרינג. או אולי היינריך הימלר. ואם לא הם, אז בוודאי שנאצים אחרים.
ועל זה הספר הזה מדבר. על האנשים הללו, שהיו, בהחלט היו. לא רק המפורסמים לשמצה, אלא כל אלו שנתנו להם את הכוח לבצע את הזוועות. אלו שישבו במסעדות, טיילו כמוני באונטר דן-לינדן מתחת עצי התרזה ונהנו מהפארקים רחבי הידיים של הטירגארטן.
זה ספר ארוך, אבל אם הייתי פה שר החינוך, אף ילד לא היה מקבל סמארטפון לפני שהיה מקבל 100 במבחן בעל פה על הספר הזה.
הזמנתי עוד בירה ועוד נקניק דם.

כמה נחמד שיש אנשים, הרואים דברים יוצאי דופן, עובדים במקומות בעלי חשיבות - עושים מחקרים ולבסוף כותבים את כל עבודתם בצורה יוצאת דופן. הם מורידים את מה שלא מעניין ואין בו צורך, נותנים מניסיונם האישי, מתוך הכרת הדמויות ולבסוף מוציאים ספר שמסכם את הכל עבורנו הקוראים הסקרנים והפשוטים. הספר "עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי" - ספר של שני כרכים, לא מדובר בספר קצר כלל וכלל. למעשה מדובר במסע אחד לא פשוט בקריאה מנקודת מבט "אסטרטגית רבתי" (הדרג המדיני, הכולל הצבאי ובתחומים רחבים) של הרייך השלישי. הסופר נותן סקירה על המנהיג, מקום הולדתו, אביו וסבו (כמדומני) על חייו כנער, ועל הזמן שלאחר מכן. במלחמת העולם הראשונה, ותקופת שלאחר ה-"המלחמה הגדולה" ברפובליקת ויימאר, ממשיך בעלייתו של היטלר (ימח-שמו) לשלטון ב-1933 ועד לנפילת הרייך השלישי (כשמו של הספר עצמו) ב-1945 בסיום מלחמת העולם השנייה באירופה.

לאחר קריאת הספר, אפשר להבין יותר את המצב באירופה, ומה הסיבות לנפילת גרמניה בידי היטלר. כישראלי, הדמות הזו, שלדעתי גרועה מ-המן הרשע, ואת שמו רוקעים אולי אפילו עוד הרבה יותר. ובכן, אומרים "היטלר ימח-שמו" אבל אתה לא ידוע ממש מי הבחור הזה, אתה לא יודע מה קרה בזמן הזה, אתה רק יודע שהיתה שואה נהרגו מיליוני בני אדם יהודיים מתוך איזה אידיאולוגיה הזויה משהו והנאצים ימח-שמם היו אחראים לכך. המחשבה ללמוד על דמויות שכאלה עשויים בהחלט לגרום למשהו להסס - בכלל, תראו את הכריכה שעל הספר - אלה הם סמלים לא פשוטים במדינת ישראל ולכל יהודי באשר הוא, וכן כנראה לכל אדם שמבין מה משמעותם.

אם זאת, הספר והלימוד בו חשובים מאוד. תראו לכם איזה דלפון משונה, בעל אידיאולוגיה מטופשת, פנטזית משהו - הוזה אם כי חכם (לצערנו הרב) פשוט מחליט לחסל מילוני יהודים ומצליח בכך, מחליט שהוא כובש את אירופה ומצליח בכך, גורם לעשרות מיליוני בני אדם למות ולמאות מיליונים לסבול - עבור שאיפותיו. וזה העניין, שלצערנו הרב קורה מפעם לפעם בהיסטוריה. הסתכלו על אלכסנדר מוקדון, הסתכלו על נפוליאון - הסתכלו על אלה שהפכו את שמם לחשוב הרבה יותר מאשר שם המדינה שלהם. כל מיני אנשים ללא תכלית אלא לשאפתנותם האישית שלהם. לאחר סיום חייהם לא נשאר כלום אלא רק כמויות אדירות של מדינות הרוסות ובני אדם הרוגים. אתה שואל את עצמך בשביל מה כל זה? היה עדיף שלא תעשה כלום, מה - העיקר להיזכר בהיסטוריה?!

עלינו ללמוד את הדברים הללו כדי לדעת כיצד להימנע מהם. אחרת למה שההיסטוריה לא תחזור על עצמה? כנגד האנשים האלה, אפשר לראות אנשים כמו משה רבנו, שאמר לה' אם אתה מוחק את העם הזה (בזמן החטא העגל) "מחני נא מספרך אשר כתבת" - תוריד אותי מההיסטוריה. ישנם גם סקפיו אפריקנוס הרומאי, וכן חניבעל הקרתגי, מי שיצא לו לקרוא את הספר של לידל-הארט "סקפיו הגדול מנפוליאון" יראה שהאנשים הללו היו אנשים שהבינו את התכלית של ההנהגה. החשוב הוא טובת העם, לא טובת המנהיג - לצערנו נראה שבני אדם מתעניינים (ולצערי אני מרגיש את זה על עצמי) איזה עניין הרואי מאותם אנשים שרק גרמו לסבל וחורבן מאשר אלה שניסו באמת ובתמים להצלחת עמם שלהם.

אל הספר הגעתי מהספר "לא נרדם בלילות" של גיורא איילנד (אלוף לשעבר בצה"ל וראש המל"ל לשעבר) הוא כתב שהספר שגרם לו להיות מכור להיסטוריה צבאית היה "עלייתו ונפילות של הרייך השלישי" וזה סיקרן אותי. לאחר שכבר הספר היה אצלי ראיתי שהיה מי שמעדיף דווקא את הביוגרפיות (שלא הכרתי עד אז) "היבריס" ו-"נמסיס" והספר - "עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי" הוא למעשה ספר ארוך ולא פשוט לקריאה, ובעניין הזה אני באמת לא יודע להגיד מאחר ועוד לא (אם כי מצפה לכך) קראתי את הספרים הללו. אם זאת אפשר להגיד בצורה ברורה, הספר "עלייתו ונפילתו.." (ארוך השם, מה נעשה?) הוא ספר שכתוב טוב, בצורה מובנת, התרגום בסך הכל בסדר ובהחלט הסופר כותב דברים בצורה ברורה. יש בהחלט מה ללמוד מהספר, הוא מומלץ מאוד לאוהבי היסטוריה וכן גם בכלל לכולם - אם כי לא כל-כך קל לסיים אותו (כאמור מסע).


אני חושב שנכון לסיים בשורות האחרונות של הספר המתארות את מצב גרמניה לאחר המלחמה:
"האנשים נשארו, והאדמה נשארה - הראשונים המומים, זבי-דם ורעבים, ובבוא החורף רועדים בסחבותיהם בבתים שההפצצות הפכום כוכים: השנייה, ארץ שממה רחבת ידיים זרועה מפולת. העם הגרמני לא הושמד, כפי שרצה היטלר, שניסה להשמיד עמים כה רבים אחרים, בסוף בהפסידו את המלחמה.
אולם "הרייך השלישי" ירד לטמיון ההיסטוריה.

שירת האגם הגווע

יש תמונות מעטות בשחור לבן, אותם אני זוכר מילדותי, הם עבורי תמונות חיי, החקוקות בזיכרוני בצורה משמעותית, לעתים אני מבין אותן, לאחר שחלפו שנים.

בספר בוטניקה ישן שאבד לי מזמן, היו צילומי תמונות בשחור לבן של צמחיית אגם החולה, שושנות מים מרהיבות, גומא הביצה, וצמחים נוספים יוצאי דופן שאת שמם לא ידעתי. באינטואיציה של ילד הבנתי שמדובר במשהו יוצא דופן ומרהיב ביופיו.

את החולה יבשו כשהייתי ילד קטן. היא נתפסה כיישום מיתוס גאולת האדמה באמצעות יבוש הביצות. בספריית אחד מהורי חברי, היה אלבום צילומים בשחור לבן שהנציח את מראותיו האחרונים של האגם וגוויעתו כגעגוע לנוף הנדיר, ואמירה אישית, על הצורך לכבד את הטבע שלא עלתה בקנה אחד עם המיתוס הציוני שביקש לכבוש את הנוף (את זה הבנתי רק כעת).

לאחר שנים, הפכתי סטודנט לתואר ראשון לגיאוגרפיה, חוג בו החלו לדבר על איזונים הקיימים בטבע המופרים על ידי האדם. אחת הדוגמאות הייתה יבוש אגם החולה, שהתברר שאדמת הכבול שלו לא מתאימה לחקלאות, ומידי פעם היא גורמת לשרפות. המרצה שלי כינה את סירובה של האדמה להיכנע לגחמות ויהירות בני האדם, כנקמת גאיה–אמא אדמה, נקמה שהתממשה לאחרונה, כמו אסון תנכ"י.

באחרונה בצל הקורונה, אגמון החולה, חזר ועלה שוב למודעות, במותם של אלפי עגורים שחלו בשפעת העופות, המראה המכמיר של העגורים הגוועים, הפך לייצוג כואב למה שנשאר מהחולה, האגמון, שבו משיקולים מסחריים החלו להאכיל את העגורים, ובכך פגעו שוב באיזונים העדנים של הטבע.

בעיתוי מצמרר של שנת גוויעת העגורים, נפטר הצלם פטר מירום, מי שהוציא לאור את אלבום צילומיו, שירת האגם הגווע, בשנת 1961, כתיעוד לתמונות נעוריו וחייו בצעירתו על שפת אגם החולה, כמי שהיה חבר משק חולתה ודייג באגם, ובכך מחזורי חיי האגם ואדוות המים שבו השתלבו בחייו.

פטר מירום, פותח את סיפרו במילותיו ובכתב ידו, " דפים אלה הם הדו-שיח האחרון ביני ובינו–האגם," דו שיח שהוא כשירה, תצלומים המלווים במחשבות על האגם אותם כתב כפיוט ידידיה פלס.

בספר אפשר לראות את עליי הנופרים מרחפים על המים כלבבות, את אדוות המים וצללי השמש שעוד רגע תזרח, שבלול הנאחז על עלה המבצבץ מהמים, את עיינו של דג המביטות מתוך המים בשלווה, שקנאים העולים לשמים חובטים בכנפיהם במים.

בחלק השני מתחיל תהליך גוויעת האגם. בהתחילה תוקעים מטות מתכת אל תוכו, כמו מטדור התוקע מוטות לבשרו של השור, אחר כך מופיעים מחפרי הענק הנוגסים באדמת הביצה, וכך הגוויעה עצמה מתחילה, צמחי הביצה גוועים וקמלים, עיניו המתות והעצבות של דג המוטל על החוף זעקות, צב מים פוסע בודד לאיטו אל תוך שאריות המים, ולבסוף האדמה הסדוקה והיבשה מסמלת את כיליונו של האגם.

את שירתו, מסיים מירום: היה היה האגם...תם סיפורו.

אלבום התמנות בשחור לבן, הוא ביטוי אמנותי מרהיב לקשר בין האדם לטבע, וזעקה על מעשיו ומחדליו של האדם ביחסו לטבע ולזהותו.