ביקורת ספרותית על הגזמה וחצי מאת אלי ברוש
ספר מעולה

---

בין הספרים היותר משעשעים שנתקלתי בהם באחרונה ואני בכלל לא אוהבת קומיקס!
אלי ברוש, מנהלת בלוג מזה מספר שנים, בלוג על דיכאון, חיים ושאר ירקות - בלוג שזכה לפרסים (ואיזה בלוגים כבר זוכים בפרסים?)
אלי ברוש היא פשוט מפלצת שעשוע ענקית שיודעת בדיוק מה לעשות ללב שלכם.

שנים שהיא כותבת בלוג ותוך כדי גם מציירת ציורים טיפשיים ובנאליים שבסופו של דבר יוצרים רצף מצחיק עד התפקעות ואשר מצליחים להעביר את המסר בצורה חדה, ברורה וכל כך נהדרת שבא לך לבכות כשהספר שלה נגמר.
וזה לא סתם ספר קומיקס, זו היא משמעות החיים של אלי ברוש בכמה מאות עמודים מצויירים.

אלי מספרת בכזה חן וגאונות את קורותיה עם עצמה, עם הכלבות שלה, עם בן זוגה ועם הדיכאון שלקתה בו תקופה מחייה. ההתמודדות שלה עם נושאים שונים בחיים אולי בספר נראית מאד משעשעת אבל מי שנתקל בדברים כאלה ואחרים מבין שכמה שהספר הזה מאד משעשע (והוא מאד משעשע) הוא מסתיר בתוכו רובד עמוק הרבה יותר וכאב עמוק עמוק שצריך להתבונן פנימה על מנת לראות אותו.
בין כל הפרקים בספר, ישנו פרק אחד שמספר על הדיכאון שלה. היא מסבירה בכל הכנות כיצד הרגישה במילים הכי פשוטות שיש אבל הכי קשות שיש והלב נכמר לאור האמור
״…איכשהו הצלחתי להמשיך לשכנע את עצמי שהכל עדיין נמצא בשליטתי - עד לנקודה שבה שמתי לב שאני מייחלת לכך ששום דבר לא יאהב אותי יותר, כדי שלא ארגיש מחוייבת להמשיך להתקיים״ (עמוד 146)
ההתבטאות הזו, היא כל כך קשה שהייתי חייבת לעצור כמה רגעים לפני שהמשכתי לעיין בציורים ולהמשיך לקרוא את שאר הכתוב.

אני לא רוצה להמשיך ולספר לכם על הספר כי בסופו של דבר זהו ספר קומיקס ב90% ממנו, הוא מצחיק מאד, הוא כואב, הוא עמוק, הוא טוב והוא פשוט גורם לנשמה שלך לרעוד מכל כך הרבה סיבות.
אני באמת באמת ממליצה לעבור עליו, לקחת אותו, להיכנס לראש של אלי ברוש ולנסות להבין ולהזדהות אפילו במעט עם הנושא הזה של דכאון וכיצד זה משפיע על נפש של אדם וחייו.

» ביקורות נוספות של ראיה
» ביקורות נוספות על הגזמה וחצי