• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
זכרונותיה של גיישה

זכרונותיה של גיישה

מאת ארתור גולדן

הביקורת של איה

תמונה של איה
דירוגדירוג
הוצאה לאור:ידיעות אחרונות
שנת הוצאה:2002
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
יון
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 10 שנים•1 דקות קריאה

ואאאאוווו איזה סיפור מדהים! ערבובייה מקסימה של סבל אנושי, אובדן, תלאות חיים, קשיי וחרדות קיום, עתיד מעורפל ובלתי מובטח, תככים, שנאה, אהבה, הכרת תודה, כמיהה, אכזבה, תשוקה, חדירות מטרה, התמדה, כישלון, ניצחון, עידון, גסות, בוטות, אימה, הקרבה,יגון, מזימות ותככים, נקמה, תחרותיות, גועל, התפעלות, מלחמה, הישרדות, טקסיות ולבסוף השגת היעד המיוחל!
כל אלה ועוד טווה עבורנו סאיורי בעת שהיא משתפת אותנו בסיפור חייה כילדה בת תשע, ממשפחה ענייה עד כאב ואמא גוססת, הנמכרת על ידי אביה יחד עם אחותה לעבדות. מאבקה לרכוש ולהבטיח לעצמה מעמד של גיישה מוצלחת, וכל מה שהיא עוברת בחייה הוא במטרה אחת ויחידה: להתקרב ליושב ראש ולזכות בחיבתו. כל הדרכים מובילות אותה אליו אך מתיקות אותה מדרכו. ריקוד של גאות ושפל, מחול משכר חושים של רגשות בכל רובד אפשרי. סאיורי כמהה ליושב ראש, ולמרות אדיבותו הוא קריר ומרוחק. במרומי תסכוליה, הוגה תוכנית מטורפת ואף מבצעת אותה, תוך הקרבת עצמה על מזבח מושא תשוקתה.
ספר המכיל אירועים היסטורים במהלך מלחמת העולם השניה, המיתון הכלכלי בזמן ובעקבות המלחמה. מצד שני, מציג בפנינו את עולמן ותרבותן של הגיישות בחן כל כך מהפנט!!! שאי אפשר שלא להתאהב.
השפה בה משתמשת סאיורי, הדימויים, שמות התואר...פשוט עונג צרוף הנותן לדמיון מעוף.
מומלץ מומלץ מומלץ!!!

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של אירית פריד
אירית פריד
תמונה של arti
arti
תמונה של מורי
מורי
3קוראים|גיל ממוצע62|33%נשים

על המבקרת

תמונה של איה

איה

ותיקה
חברה מזה 11 שנים
96 ביקורות•2 נבחרות•749 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•מתח ריגול והרפתקאות•ספרות מקורית
תמונה של איה
איה
ותיקה
חברה באתר מזה 11 שנים
ביקורות96
ביקורות נבחרות2
לייקים שקיבלה749
דירוג ממוצע4.2 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת36מתח ריגול והרפתקאות35ספרות מקורית9

דיון על הביקורת

1 תגובה
אירית פריד
אירית פריד•לפני 10 שנים
הקריאה בספר הייתה חוייה מיוחדת במינה עבורי , את מציינת שזה פשוט עונג צרוף ואני תמימת דעים איתך.☺☺☺
1 תגובה בסך הכל

ביקורות נוספות של איה

בילי סאמרס

בילי סאמרס

סטיבן קינג

אין דרך יותר טובה לציין יום הולדת 40 מאשר לתקן מחדל ולקרוא ספר של סטיבן קינג בפעם הראשונה!

בילי סאמרס הוא גיבור מיוחד במינו. ילדותו לא הייתה מזהירה, אך עד מהרה מצא את הכישרון שלו. הוא צלף מעולה. אותו כישרון הוביל אותו למלחמת עיראק.

לאחר המלחמה, הוא הפך לרוצח שכיר אך יש לו תנאי אחד: המטרה חייבת להיות "איש רע" אחרת הוא לא מסרב לקחת את העבודה. בילי מחליט לפרוש אבל אז מציעים לו ג'וב אחד אחרון וככזה, איך לא, הדברים מסתבכים. קלישאתי? על פניו כן, אבל זה הכי לא!

התדמית שבילי משדר למעסיקיו היא של איש איטי ודי מטומטם שאוהב לקרוא קומיקס. איש לא מנחש לרגע עד כמה הוא חכם, אוהב ספרים מושבע ושהוא הכל חוץ מאיטי וממטומטם.

בילי בנה סיפור כיסוי מושלם. הוא מעמיד פנים שהוא סופר והדבר מעורר התרגשות בדיירי הבניין שבו ממוקמת דירת המסתור שלו. עד מהרה, בילי מגלה תשוקה אמיתית לכתיבה ואת הכוח התרפאותי הטמון בה. הוא יודע שאיש לעולם לא יקרא את מה שהוא כותב, אז הוא משחרר מגננות והמילים נשפכות ממנו. כל מה שעבר בחיים, כל הקשיים וכל הזיכרונות הכואבים פשוט נהרו מתהומות נשמתו ותרשו לי להגיד לכם, הסיפור הזה מכמיר לב!

ההכנות בשטח לקראת החיסול והתצפיות בעיצומן, עד שבילי חושד שמישהו מנסה לחסל אותו! אם לא די במצב הבעייתי שאליו נקלע שבוא הוא חייב לשמור על עצמו בחיים ועדיין לחסל את היעד, הוא נתקל באישה צעירה בשם אליס. ליבו יוצא אליה והוא לוקח אותה תחת חסותו.

מנקודה זו ואילך, האירועים עולים הילוך ורמת המתח והדריכות עולות!

מי הוא היעד לחיסול ומי הזמין את הג'וב?
מי רוצה לחסל את בילי?
מה עבר על אליס שגרם לבילי לסטות מתוכניתו בשבילה?
האם נוכחותה תשפיע על הלו"ז של בילי?
האם החיסול ייצא אל הפועל ובילי יפרוש או שמא נכונות לו הפתעות נוספות?

הסיפור הנפלא הזה מובא בגוף שלישי. בכתיבה חכמה, חדה ושופעת הבנה מעמיקה בנפש האנושית, מוביל קינג את הקורא, יחד עם בילי, במסע של גילויים מרתקים, תפניות נפלאות ומפגשים עם דמויות שפשוט תענוג לקרוא עליהן ועל חלקן בסיפור. העלילה סוחפת! אומנם באתי עם ציפייה מסויימת לאלמנט של אימה שלא היה כאן, אך הנאתי הייתה מרובה ממנו.

שזירת התובנות על החיים, התמודדות עם משקעים והתהליך שעוברים בילי וחלק מהדמויות בעלילת מתח, זו אומנות. לא היה לי רגע דל! קראתי בכל רגע פנוי (ולא היו לי הרבה כאלה לאחרונה) כי סקרנותי לא הניחה לי לזנוח אותו. רציתי לדעת מה יקרה!

זו הייתה חוויה ראשונה מוצלחת ונפלאה עם קינג, שלא מעט מספריו אצלי כבר נצח על המדף. נהניתי מאוד וממליצה בחום.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•איה
הבת של הספרדייה

הבת של הספרדייה

קרינה סיינז בורגו

אדלאידה פלקון בת ה- 38 מאבדת את אמה לאחר שזו נאבקה במחלה קשה. לאחר ההלוויה, היא מגיעה לדירה ומוצאת כי אליה פלשה חבורת נשים בהנהגת מישהי הזוכה לכינוי "המרשלית." החבורה הזו פועלת בחסות בני המהפכה שהטילו אימה על רחובות העיר קראקס, ונצואלה.

הימים הם ימי מלחמה ופחד. שום דבר ושום מקום אינו בטוח. לאחר השתלטות החבורה על דירתה, אדלאידה נאלצת למצוא מחסה. היא מוצאת אותו בדירת שכנתה, אורורה פרלטה, המכונה "הבת של הספרדייה." מרגע שכף רגלה דורכת בדירתה של אורורה, אדלאידה מבינה שנקרתה בדרכה הזדמנות פז לעזוב את המדינה, אך תחת זהות בדויה.

האם הרשויות יעלו על אדלאידה או שהיא תוכל לעזוב את ונצואלה?
האם ההתחזות שלה באמת תעזור לה לפתוח בחיים חדשים?

הסיפור מובא בגוף ראשון מנקודת מבטה של אדלאידה. בכתיבה יפה, הסופרת מעבירה לקורא את כל מחזות הזוועה שאדלאידה והעם שלה חווה בצל המהפכה. התיאורים לא פשוטים ומשרים אווירה קודרת וכבדה. תיאורי מלחמה, ביזה, התעמרות באזרח הפשוט ושלילת זכויותיו הבסיסיות, פשוט קשים. לנו בתור ישראלים, קל להזדהות במידה מסויימת, לאור המציאות העגומה בה אנו חיים.

לקח לי הרבה זמן להיכנס לעלילה. המציאות של אדליאדה והפחד המתמיד שלה ושל כל סובביה, לצד לעריצותם של "המקושרים" יצרו אצלי התנגדות פנימית. לא רציתי להזדהות. לא רציתי להתחבר. לא רציתי לחוש שאני שם. לא רציתי "לחיות" מציאות קשה של חוסר ודאות וחוסר שקט ורגיעה ועדיין, לא נטשתי. המשכתי לקרוא כי רציתי לדעת אם תצליח אדלאידה לחמוק ולבנות לעצמה חיים חדשים. המתח שהיא הייתה שרויה בו, הורגש היטב בשכמותיי. הייתי פקעת אחת של עצבים עד העמוד האחרון.

הספר לא פשוט, מצריך ריכוז ומצב רוח רגוע והרבה סבלנות כדי להישאב לתוך העלילה ועם זאת, לא מתחרטת שקראתי.

זהו סיפור על נחישותה של אישה אחת שלא נותר לה כלום מלבד הצורך הבסיסי בלשרוד. רומן ביכורים בועט ואין לי ספק שארצה לקרוא עוד מספריה של הסופרת בעתיד.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•איה
נערה, 11

נערה, 11

איימי סוטר קלארק

ואו!!! מה בדיוק קראתי??? דופק הלב על 200!!!

נושמת, נרגעת ומספרת לכם מה עבר עליי עם הספר המדהים הזה!

אל קסטיו מנחה פודקאסט מצליח בשם "טחנות הצדק" שמטרתו להעלות למודעות הציבורית סיפורים ישנים של חטיפות והיעדרויות ילדים. סיפורי פשע אימיתיים אלו "התקררו" עם הזמן והציבור שכח מהם כי לא נמצאו אשמים ולא נפתרו מעולם.

אל מתרכזת במקרה אחד שהיא אובססיבית לגביו: רה"ל, רוצח הספירה לאחור הידוע לשמצה שהטיל מורא ואימה על הקהילה לפני 20 שנה. הוא חטף בנות ורצח אותן בצורה טקסית מאוד קפדנית. לכינוי לו זכה ישנה משמעות רבה ומורכבת, עליה לא אפרט ואותיר לכם לגלות לבד.

אל בהכשרתה היא עובדת סוציאלית שעיקר עבודתה היה להעניק תמיכה לילדים שהם קורבנות פשיעה ואלימות. היא נשואה למרטין שעובד כפתולוג.

אנו מקבלים רמיזה שאל חוותה טראומה בעברה שרק היא ובעלה יודעים עליו. המקרה של רה"ל מטריד אותה עד מאוד. יום אחד היא מקבלת הודעה ממאזין לפודקאסט שלה שיש ברשותו מידע לגבי רה"ל, והיא מחליטה לבדוק אותו. אותה בדיקה תהיה אבן הדומינו הראשונה בשרשרת אירועים מטורפים ומסמרי שיער. תוסיפו לזה שאל מוצאת את עצמה ואת האהובים עליה מעורבים ברמה האישית ומתקבל מתכון בטוח לכסיסת ציפורניים!

מה מסתירה אל?
מהו אירוע טראומתי מהעבר שרק היא ובעלה יודעים עליו?
מה מקור האובססיה שלה כלפי רה"ל?
לאן יוביל אותה חקר אותו טיפ מהמאזין שלה?
האם תחושת הבטן שלה נכונה, או שתמצא את עצמה עושה את טעות חייה?

הסיפור הסוחף הזה מובא בגוף שלישי. בכתיבה גאונית המשלבת קטעים מהפודקאסט, תיאורי רעשי רקע וראיונות עם דמויות הקשורות בתיק החקירה, מתקבל ספר שונה ומיוחד בנוף. הסקרנות גברה עליי והאזנתי לחלק מהספר באודיו באנגלית והחוויה פשוט מרתקת.

ככל שהעלילה מתקדמת, אנו נחשפים לעוד ועוד דמויות ולעוד רבדים בחקירה הנוכחית לבין חקירות העבר. מתגלות פיסות מידע מטרידות ותיאורים מצמררים של הטקסיות בה ביצע רה"ל את הרציחות שלו. כשמבינים את משמעות הכינוי שלו וחשיבותו, נוסף עוד מימד למקאבריות של הרציחות.

לשמחתי, נפלה בחלקי הזכות לאחרונה לקרוא לא מעט ספרי מתח סוחפים וזה, ללא צל צלו של ספק, מתחרה רציני על המקום הראשון בטבלה שלי. אהבתי את סגנון הכתיבה כי פודקאסטים הם מאוד אוקטואליים ולמרות שאיני ממאזיניהם, מצאתי את עצמי סקרנית לחוות אותם.

הכתיבה היא אחת המשובחות שבנמצא. הכל מוקפד ומתוכנן לפרטי פרטים החל מבניית הדמויות, קווי האופי והאישיות שלהן, קו העלילה, התפניות, סדר ההתרחשות והטוויסטים שהותירו אותי פעורת פה, מעיד על כתיבה איכותית מהמעלה הראשונה.

הסצנה בה הקורא מגלה את סודה של אל היא אחת העוצמתיות ומעתיקות נשימה שקראתי. אמרתי לעצמי "ואו" הרבה מאוד פעמים במהלך הקריאה וזה לא שגרתי.

העולם הוא צבעוני ולצערנו, הגוונים האפלים, הטיפוסים המורבידיים ונטולי הנשמה שמתהלכים בינינו, לעיתים מתעקשים להראות לנו אותו בכיעורו המירבי שאיני מאחלת לאיש לחוות. כאב הנובע מפשיעה ומאכזריות הוא כנראה חלק מהמציאות שלנו.

הספר הזה מעלה על נס את חשיבות רדיפת הצדק ולו לאחר עשרות שנים. "טחנות הצדק" אכן נעות לאט מדי לעיתים, אך אל לנו לאבד תקווה ולהרים ידיים.

תקראו. הנאה מובטחת.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•איה
הנזיר היהודי

הנזיר היהודי

אילן שיינפלד

"רצונו של סופר הוא שסיפורו יכבוש את לב קוראו, יאחז בו ויטלטלו מקצה רגליו עד קודקודו, ורצונו של קורא הוא להילפת בזנבו של סיפור. כזה הוא גם סיפורנו. הריהו כחבל שזור מני דורות רבים, שכל דור מוסיף בו את סיביו."

כשזו הפסקה הראשונה בספר, היה לי ברור שצפויה לי חוויה מיוחדת במינה, וכך היה.

זהו סיפורו של פרציסקוס מלדונדו דה סילבה, בן זקוניו של דיאגו, רופא יהודי החי חיים כפולים. למראית עין, דיאגו חי כנוצרי, התחתן עם בת למשפחה נוצרית ובסתר, קיים את מצוות היהדות.

בהיותו בן שמונה בלבד, פרנציסקוס שומע מאביו על אמת היותם יהודים. דיאגו מספר לו שהיהדות היא דת האמת ושעליו, פרנציסקוס, מוטלת החובה להמשיך את המסורת. המום מהגילוי, עולמו קורס עליו, כל המוכר לו נראה לו זר לפתע וכעס מבעבע בליבו. אפילו את הנחמה ששאב מתפילותיו ומביקוריו בכנסייה, נגזלו ממנו.

האינקוויזיציה נושפת בעורפם של היהודים ועד מהרה, חייהם מתהפכים על פיהם. שיינפלד מביא לנו את סיפרה של האינקוויזיציה הספרדית בלימה,
צ'ילה הפעם ובכך חידש לי. חשבתי שמעלליה האכזריים והנוראיים של האינקוויזיציה היו מוגבלים לאירופה, לספרד ופורטוגל בפרט.

לימים, פרנציסקוס מחליט ללכת בדרכו של אביו. הוא נהיה רופא, מתחתן עם נוצריה, מקים משפחה אך בד בבד ובחדרי חדרים, הוא שוקד על לימוד התורה והשפה העברית. עד שגם אליו זרועה הארוכה של האינקוויזיציה מגיעה.

פרנציסקוס מובא בפני דון מניוזקה, אב בית הדין בטריבונל של הכס הגדול. דון מניוזקה נשבה בקסמו של הצעיר המרשים העומד בפניו ללא מורא. הוא מזהה את חוכמתו בברק המנצנץ בעיניו. פרנציסקוס מבקש לספר את סיפורו לדון מניוזקה כדי שהלה יבין את הרקע שלו, את קורות חייו ואיך הגיע לעמוד בפניו בטריבונל בהאשמות המיוחסות לו. דון מניוזקה נעתר ומכאן מתחיל מסע ארוך שנים של דיונים.

מה באותו סיפור אשר מבקש פרנציסקוס לספר, אשר יכול לשמש לו כקרש הצלה?
האם דון מניוזקה ירכך את עמדתו בקשר ליהדותו של פרנציסקוס?
אילו עוד גורמים נכנסים למשוואה?
האם יצליחו לשבור את נפשו של פרנציסקוס כשם שברו יהודים רבים לפניו?

הסיפור המטלטל, המסועף והסוחף הזה מובא בגוף שלישי. ניכרת עבודת התחקיר שנעשתה מבין שורות הספר ואשר מקבלת חותמת אישור ברשימה הבבליוגרפית המצורפת בסוף הספר.

לי, באופן אישי, יש סיפור סבוך ומורכב בכל הקשור באמונה, אך זה סיפור ליום אחר. פרנציסקוס מוצא את עצמו במקום שבו הוא חייב לקבל החלטה הרת גורל. בפניו עמדו שתי אפשרויות: להתחרט ולהתפייס עם ישו הצלוב ואז האינקוויזיציה תמחל לו ותחוס עליו, או שיבחר בצו ליבו וייאחז באמונתו ובאמת שלו. פרנציסקוס בוחר באמונתו ומחליט להילחם עד נשמת אפו האחרונה.

הדבר שהכי שאהבתי בסיפור הזה היו הדיונים התיאולוגים בין פרנציסקוסס לבין דון מניוזקה וחכמים אחרים אשר זומנו לקחת חלק בדיונים. קשה לי לתאר במילים עד כמה עומק הטיעונים שהועלו עורר בי השתאות והערצה. אני אחת שאוהבת מוחות חדים ואנשים היודעים להעביר את דעותיהם בצורה רהוטה ומשכנעת.

משחר הימים דתות ניסו לשלוט באנשים ע"י זריית פחד מפני עונש משמיים. דת היא כוח שעלול להיות הרסני אם משתמשים בו בצורה פסולה ולראייה, תקופת האינקוויזיציה המהווה כתם שחור בהיסטוריה של הנצרות. תיאורי העינויים הותירו טעם מר בפה ואני בטוחה שהמציאות עלתה על כל דמיון. עצוב ומקומם לדעת שאדם מסוגל לענות אחרים רק בשל אמונתם או דעותיהם.

ועם זאת, אין מדובר בסיפור מיסיונרי בשום דרך או צורה. היו רגעים שאמרתי לעצמי "היהודים לא יאהבו לקרוא את זה" ואז "אווו הווו הנוצרים ממש לא יאהבו את הקטע הזה" ופה טמונה עוצמתו של סיפור זה. הקורא מזדהה עם היבטים מסויימים, מתרעם על אחרים ובמקביל, בלתי נמנעת ההשקה למציאות חיינו בארצנו הקטנטונת והיפה.

כתיבתו של שיינפלד היא מהמפוארות שקראתי. התאמת המשלב הלשוני לרוח התקופה הייתה מופתית בעיניי. זו חוויה שתלווה אותי הרבה מאוד זמן. את הספר קראתי לפני יותר מחודש ורק עכשיו הצלחתי לכתוב עליו. הייו נאמנים לעצמכם, אץ אל תשכחו לכבד את האחר. אחתום בהמלצה רותחת לקרוא.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•איה
הספרייה בפריז

הספרייה בפריז

ג'נט סקזליאן צ'ארלס

איזה ספר נדיר! בתור חובבת רומנים היסטורים מושבעת, בעלת מנוי בספריה מגיל חמש ומקדשת את חשיבותה של המילה הכתובה והכרוכה בעטיפה יפה, ספר זה נתפר למידותיי! איזה עונג צרוף!

השנה היא 1939. זהו סיפורה של אודיל, בחורה צעירה מפריז החולמת להיות אישה עצמאית. היא מתקבלת לעבודה בספרייה האמריקאית בפריז, מתחילה להתרגל לשגרת העבודה המעניינת והמספקת לה עונג רב ואז הנאצים כובשים את פריז.

אודיל וצוות הספרייה כה מסורים לעבודתם ולמנויים, שהם מחליטים להנגיש את הספרים לכולם ויהי מה, כן, גם במחיר נטילת סיכונים אישיים רבים. אודיל מחליטה שכלום לא ישבור את רוחה ולא יניא אותה מלשרוד את המלחמה, מלבצע את עבודתה על הצד הטוב ביותר ומלאהוב בכל ליבה את פול, ארוסה וקצין משטרה צעיר ומבטיח ואת בני משפחתה.

ציר נוסף לעלילה מתחיל בשנות השמונים והמגולל את סיפורה של לילי, בחורה צעירה העוברת קשיים משלה בעיירה במונטנה, ארצות הברית. לילי מתחברת אל אודיל, כעת אישה מבוגרת, מבודדת ועצובה.

האם תצליח אודיל לשרוד את המלחמה בלא פגע?
האם היא ועובדי הספרייה יוכלו לבצע את עבודתם ללא סנקציות מצד הנאצים?
איזה לקח התקופה הזו תלמד את אודיל?
כיצד מוצאת את עצמה אודיל בארה"ב?
כיצד מתחברות שתי התקופות יחדיו?

הסיפור מובא בגוף שלישי ונע בין העבר של אודיל במהלך המלחמה בפריז, לבין שנות השמונים כשהיא נמצאת בארצות הברית. הכתיבה פשוט מאוד סוחפת וקולחת! מצאתי את עצמי נשאבת אל תוך העלילה המהפנטת הזו. הרגשתי שאני נמצאת יחד עם אודיל בפריז. התרגשתי איתה וכאבתי את כאבה. וכשהוצגה לילי התחברתי אף אליה והחיבור בין השתיים היה מאוד מיוחד, נוגע ומרגש ובהחלט בעל ערך מוסף. הדמויות בנויות בצורה פשוט מאוד נפלאה. הדמויות בנויות בצורה פשוט מאוד נפלאה. הקריאה עוררה בי חשק עז להשחיז את מעט הצרפתית שלמדתי.

אהבתי מאוד שהסופרת התמקדה בחיי האנשים בתקופת המלחמה, כאשר המלחמה ברקע ולא הייתה העיקר בסיפור. אהבתי שהציגה תמונה אמיתית של יצרים והחלטות הנובעים מאי ודאות בעת מלחמה ופחד קיומי.

עוד יותר נפלא היה לגלות שהעלילה מבוססת על אירועים ועל אנשים אמיתיים וזה דבר הראוי להערכה והמוסיף עוד רובד להנאה מהסיפור.

אציין לשבח את תרגומה המשובח של מור רוזנפלד ואת העריכה הבלתי מתפשרת. תודה על חווית קריאה נהדרת.

זהו סיפור על חשיבותה של עצמאות, על הרצון להמשיך בשגרה ולהיאחז במוכר חרף עתות מצוקה. זהו סיפור על חברות אמיצה, התמודדות עם קשיים ואובדן, התמודדות עם שינויים מהותיים בכל מה שמוכר ובטוח ומעל לכל, זה סיפור על חמלה, הגשמה עצמית ופיוס. המשיכו לקרוא ספרים כי זהו מזון נפשו של אדם. ממליצה בחום רב.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•איה
מודעת רצח [מהדורת 2021]

מודעת רצח [מהדורת 2021]

אגאטה כריסטי

תושבי הכפר צ'יפינג קלגהורן מוצאים את המודעה הזו במקומון שלהם, "הגאזט":

"זוהי מודעת רצח. הרצח יתקיים ביום שישי 29 באוקטובר ב"ליטל פאדוקס" בשעה 18:30. לכל הידידים – לא תימסר הודעה נוספת."

מבולבלים והמומים, תושבי הכפר מבינים שהרצח עתיד להתרחש באותו היום בביתה של ליטישה בלקלוק. יצר הסקרנות גובר על חוסר ההבנה עבור מי ממוענת המודעה, והם מחליטים להתייצב בביתה של ליטישה.

לטישה בלקלוק אף היא רואה את המודעה והתדהמה מכה בה. היא לא יודעת אם מדובר במתיחה סרת טעם, מעשה קונדס או משהו זדוני אך דבר אחד בטוח, תושבי הכפר יגיעו אל ביתה והיא צריכה להכין כיבוד.

כמצופה, התושבים מגיעים ואז כאשר השעון מכה 18:30, האורות כבים לפתע ומשם העסק מתדרדר.

מי חיבר את המודעה התמוהה הזו ומדוע?
מדוע בחרו בביתה של לטישה בלקלוק בתור זירת ההתרחשות?
מדוע כבו האורות ומה התרחש בחסות החשכה?

הסיפור מובא בגוף שלישי והעלילה המתוחכמת הזו היא אחת הקולחות שבנמצא. המפקח מראיין את כל מי שהיה נוכח בעת התקרית וכולם אמרו בעיקרון את אותו הדבר, הם לא יודעים כלום והם לא ראו כלום. מתוסכל, אך נחוש לרדת לשורש העניין, הוא מקבל עזרה בלתי צפוייה ממיס מארפל האהובה, שבמקרה התארחה בכפר ושמעה על הפרשה.

מיס מארפל נראית כמו זקנה חביבה ובלתי מזיקה, אך ככל הזקנות, היא סקרנית ונתפשת כאחת שמחטטת ושואלת שאלות. איש בכפר לא יודע עד כמה חדה מיס מארפל ושאם מישהו יצליח לחבר את הנקודות, זו רק היא.

הכיוונים רבים וכולם בגדר חשודים, אך אט אט מצליחים לצמצם את מספר החשודים לרשימה קצרה יותר.

האומנם אחד מהשמות הוא באמת האשם?
האם תצליח מיס מארפל להצביע על המניע?

חייבת להגיד שכרגיל, אגתה כריסטי הוליכה אותי שולל. הדמויות בנויות בצורה מופתית ומרתקת! התפתחות העלילה רצופה מתח ומסתורין מפרק לפרק. כריסטי מובילה אותנו לכיוון אחד מתבקש, אך חשוד הרי לא ייתכן שנקבל את הפתרון על מגש של כסף, נכון? נכון מאוד! הטוויסט היה כה מפתיע שהדהים אותי לא פחות משאנשי הכפר נדהמו ממודעת הרצח. איזו תפנית גאונית זו הייתה! עונג צרוף של חוויה וחלק משמעותי מההנאה חייבים לזקוף לזכותן של המתרגמת המופלאה והעורכת הנהדרת של היצירה המופתית הזו.

קראתי את כל ספריה של כריסטי עוד בחטיבה, כך שלקרוא אותם בתרגום חדש ובעברית, מהווה רגע שיא ברצף הספרים המעולים שקראתי לאחרונה. תקראו. אתם תהנו ומאוד.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•איה
מת בשבילה

מת בשבילה

שרה פינבורו

כסף ישן, עושר, מעמד חברתי, קשרים, כוח, השפעה והרבה סודות. אלו תמציתה של האליטה בעיר סוואנה, ג’ורג’יה. הכל נמדד, מוערך ומוצמד לו תו מחיר. או שאתה מיוחס או שאתה שקוף. לחברה הזו בדיוק הגיעה מארסי מדוקס, אשתו השניה של ג’ייסון מדוקס הלוא הוא עורך דין שמגיע ממשפחה ותיקה בת המקום.

מארסי חיה על מי מנוחות. נשואה לגבר יפה תואר ושאפתן, גרה בבית עצום ממדים המהווה את סמל הסטטוס האולטימטיבי, משתתפת במסיבות ובאירועי צדקה והכל במטרה אחת ויחדיה: לבסס את מעמדה בחברה הגבוהה ולטפס בדרגות ולהיכנס לחוגים האקסקולסיביים ביותר, דבר הרחוק שנות אור ממקום מוצאה.

הכל טוב ויפה עד שוויליאם רדפורד הרביעי הקשיש, שותפו של ג’ייסון והבן לאחת המשפחות הוותיקות ביותר בעיר – דם כחול טהור- חוזר מלונדון בלוויית קישה, אשתו הצעירה להחריד, היפהפייה, הקורנת והרעננה.

קישה מעוררת את סקרנותם של הגברים והנשים כאחד. הגברים בוהים בה במבטים נוגים ובעיניים בורקות מהשתוקקות והנשים? הנשים חוששות למעמדן המתערער נוכח הצעירה הזו שנתפסת כאיום עבור כולן.

מארסי מתקרבת אל קישה והקשר הנרקם בין השתיים מעניין, מסקרן ובעיקר, מסוכן. קישה מזכירה למארסי את עצמה כשהגיעה לסוואנה אך היא לא ניחשה לרגע שיהיו לשתיהן דברים במשותף. היא לא חשדה שהקשר עם קישה ייצור סודות חדשים ויאיים בחשיפת ישנים שהיא הקפידה לקבור.

מהיכן הגיעו באמת מארסי וקישה?
מה שתיהן השאירו מאחור?
האם לסודותיהן תהיה השפעה מכרעת על עתידן?
מהו האיום האמיתי המרחף מעל ראשה של מארסי?
כשהקלפים ייטרפו, אילו בחירות תצטרך כל אחת מהן לעשות?
מהו משקלה של האמת בסיפור וידו של מי תהיה על העליונה?

הסיפור מובא בגוף שלישי דרך עיניהן של מארסי וקישה. הכתיבה מכשפת לחלוטין. הסיפור מתחיל כדרמה רכילותית בחברה הגבוהה ואט אט מתגלה עד כמה סבוכה ופתלתלה העלילה באמת. הסופרת המטורפת הזו.

כל כך הרבה רבדים ויצרים יצוקים בין שורותיו של מותחן נפלא זה! מצאתי את עצמי חושבת לא אחת על כמה רחוק תאוות הבצע תגרום למישהו להגיע, עד כמה דורסני הוא מסוגל להיות כדי להבטיח את האינטרסים שלו, עד כמה כסף שוהה כבוד בעיני חלק מהאנשים (דבר השגוי מן היסוד בעיניי) ועד כמה קל להקריב אחרים למען טובה אישית. ומעל לכל, עד כמה בנאדם יכול להיות קר, אדיש ומחושב ברגע שהוא מחליט לנקום. המושג נקמה קיבל ממד משל עצמו בסיפור הזה.

לא כל הנוצץ זהב הוא, נכון ועדיין ישנם אנשים שיחפשו את הבוהק אפילו אם יתברר שמדובר בתאורת חירום בסוף. תעריכו את מה שיש לכם בין הידיים ותפיקו ממנו את המיטב. האושר טמון בדברים הקטנים, במחוות קטנות, בחיוך נעים, בחיבוק מנחם, בחבר אמת ובלב אוהב. אושר עבורי טמון, בין היתר, בספרים ומהספר הזה נהניתי מאוד וממליצה לכם בחום לקרוא.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•איה
הסודות של מארה דאייר

הסודות של מארה דאייר

מישל הודקין

תארו לעצמכם להתעורר בבית חולים ולא לדעת איך הגעתם לשם. מלחיץ? שלא יהיה לכם ספק שכן ואני יודעת את זה ממקום ראשון (עברתי תאונה לפני כמה שנים).
זה בדיוק מה שעבר על מארה דאייר בת ה-17. היא יוצאת לבניין ישן ומסוכן אשר שימש בית משוגעים עם החבר שלה ג'וד, אחותו קלייר וחברתה הטובה ביותר, רייצ'ל. הדבר הבא שהיא יודעת זה שהיא מתעוררת בבית חולים ומספרים לה שהבניין קרס ושכל השלושה נהרגו.

הרוסה וסובלת מפוסט טראמה, מבקשת מארה ממשפחתה לעבור לעיר אחרת בתקווה לפתוח דף חדש הרחק מהטרגדיה שחוותה. הם עוברים לפלורידה והוריה רושמים אותה ואת שני האחיה, דניאל הבכור וג'וזף הקטן בבית ספר פרטי.

ההתחלה ממש אינה חלקה עבור מארה. כבר על ההתחלה היא רוכשת כמה אויבים אך בה בעת, היא מעוררת את סקרנותו של אליל בית הספר, נואה שו והעניין שלו במארה מפתיע את כולם בבית הספר ומעורר טינה בבנות.

ואם לא די בכך, מתברר שהמעבר לא עושה חסד עם חרדותיה של מארה. היא מתחילה לראות חזיונות, לסבול מביעותי לילה ובכללי, היא מרגישה שהיא יורדת מהפסים. ורק כדי להוסיף אש למדורה, אנשים מתחילים למות בדרכים שונות ומוזרות.

מה גרם לקריסת הבניין שבו נהרגו חבריה של מארה?
מדוע נואה שו מגלה עניין בילדה החדשה בבית הספר?
מה מקור הסיוטים והחזיונות של מארה?
האם הזיותיה הן באמת הזיות או משהו אחר?
מה עומד מאחורי מקרי המוות המוזרים?

הסיפור מובא בגוף ראשון מפיה של מארה והעלילה נעה בין העבר להווה. הכתיבה בעיניי מאוד מושת ומסקרנת. קו העלילה מקורי המשלב כמה אלמנטים שאני מאוד אוהבת. רמת הסקרנות גברה עם כל תפנית ורציתי מאוד להבין מדוע מארה סובלת מכל מה העובר עליה.

אהבתי את בניית הדמויות בסיפור ואהבתי מאוד את התפתחותן ובניית הקשר ביניהן. דמויות המשנה היו נהדרות אף הן ולכל אחת תפקיד בעלילהה.

על אף היות העלילה עם סוף סגור, היה טוויסט בסוף שגרם לי להבין שיש עוד. חיפוש באתר גודרידס הראה לי שזהו הספר הראשון מתוך טרילוגיה. מיותר לציין שמחכה בכיליון עיניים לספרים הבאים.

זהו סיפור על התמודדות עם משברים, עם טראומות ועם חוויות מכוננות בחיי אדם, כאלו שעלולות לשנות את מהלך חיו ולהותיר בהם חותם. הספר נוגע בכמה נושאים חשובים שכל אחד ואחת מאיתנו יוכלו להתחבר אליהם בקלות רבה. הספר אומנם מוגדר כמיועד לנוער בוגר, אך מבוגרים יוכלו ליהנות ממנו גם ואני הראיה לכך. ניתן לקחת כמה מסרים מהסיפור המיוחד הזה והחשוב בהם, בעיניי, הוא שזה בסדר להרגיש ולהיות שונה. זזה בסדר להרגיש שאירועי העבר מכבידים עלינו, אך חשוב לפנות לקבל עזרה וחשוב להגיד את הדברים גם אם נדמה לנו שאיש לא יאמין.

נהניתי מאוד מספר שונה ומיוחד בנוף, וממליצה בחום.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•איה
מוות על הדנה

מוות על הדנה

דניז מינה

אנה מקדונלד חיה חיים שקטים עם גב עשיר, שתי בנות שהיא אוהבת, בלי לחץ כלכלי ועדיין, משהו חסר. משהו אינו כשורה. היא ממלאת את ימיה בקריאת ספרים ובהאזנה לפודקאסטים. הפודקאסט האחרון שאליו התמכרה, עוסק בסיפור פשע אמיתי. הוא מגולל את סיפור טביעתה של יאכטת יוקרה.

אנה נסחפת אחר קולה הנעים של הקריינית ומקשיבה בדריכות רבה להתפתחויות הסיפור, עד שהיא שומעת את שמו של אחד הקורבנות. השם מכה בה כמו ברק ביום בהיר. היא מכירה אותו מהעבר הרחוק שלה, עבר שהיא התאמצה להשאיר מאחור או יותר נכון מדויק להגיד, ברחה ממנו.

ישנה בעיה אחת: בפודקאסט מגיעים למסקנה לגבי מה גרם ליאכטה לטבוע ולגבות את חיי הקורבנות שהיו על סיפונה. ואנה? היא בטוחה שהם טועים. היא זו שיודעת בדיוק מה קרה שם.

אם לא די בהלם שבגילוי אודות מותם של הקורבנות, חייה האמיתיים של אנה מתרסקים לה מול העיניים ונהפכים על פיהם. כל מה שידעה, כל מה שהיא רגילה אליו, כל המוכר והבטוח, נשמט מתחת לרגילה בבת אחת.

המומה, כואבת ונבגדת, היא מחליטה לצאת למסע חשיפת הסיבה והאשמים מאחורי טביעתה של הדנה.

מי היה אותו קורבן שאנה זיהתה ואשר מותו זעזע אותה?
מה באמת גרם לטביעתה של הדנה?
ממה אנה ברחה?
האם העבר שלה ירדוף אותה וישליך על ההווה?
האם תצליח אנה לחשוף את זהותם האמיתית של האשמים? ובאיזה מחיר?

הסיפור מובא בגוף ראשון מפיה של אנה. חייבת לציין שזו אחת העלילות הסוחפות והמרתקות ביותר שקראתי השנה. השימוש בגוף ראשון הרגיש לי נכון מאוד לעלילה, דבר שהגביר את החיבור ואת ההזדהות עם הדמויות. הכתיבה הקולחת הזו מתובלת בציניות ובשנינות בצורה פשוט נפלאה.

הקורא מלווה את אנה צעד אחר צעד במסע המרתק שאליו יצאה, שלעיתים מאורעותיו מופרכים אך עדיין מותחים ועל כך בהחלט ניתן למחול. אנה בטוחה בצדקתה, האומנם? האם היא תוכל לערער על קביעות היצוקות בפלדת העושר? האם תוכל לקרוא תיגר על אנשים בעלי כוח עצום בעוד היא אישה פשוטה עם עבר כואב? מישהו כ ן יאמין לה הפעם? האם תוכל להוכיח את דבריה?

הסיפור נוגע בנושאים אנושיים וחברתיים שכל אחד יכול להזדהות איתם שאותם אשאיר לכם לגלות. זהו סיפור על הבדלי מעמדות, על כוח שבא עם הכסף ועל דורסנות בשם אינטרס כלכלי. זהו סיפור על רמיסת כבוד האדם וזכותו להוגנות, הגינות ותמיכה בעת צרה. זהו סיפורה של אישה אחת שהפחד הכריע אותה ושלקח לה שנים להבין שהיא חייבת להסתכל לפחד בעיניים ולזעוק את האמת שלה ולדרוש צדק. נהניתי מאוד מסיפור מרתק וסוחף וממליצה לכם עליו בחום.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•איה

ביקורות נוספות על "זכרונותיה של גיישה"

זכרונותיה של גיישה

זכרונותיה של גיישה

ארתור גולדן

"העולם הצף" כך היפנים כינו את אזורי התענוגות ביפן מהמאה ה-17.
"העולם הצף" היה שיבוש מכוון מהכתבים הבודהיסטים שמשמעותו הוא למעשה עולם הסבל.
כשהכוונה היא שתשוקות מובילות לסבל וזה שורש הבעיה בעולמינו.
הרעיון המרכזי של הקונספט החדש, העולם הצף, היה להתעלם מהבעיות והצרות בחברה בעלת רגולציה מחמירה ולמצוא את עצמך בעולם של תענוגות.
היו שני אתרים באדו כלומר טוקיו של העבר, אזור תיאטרון הקבוקי ואזור היושיווארה כלומר אזור הזנות.
אבל אותו עולם של תענוגות היה עבור הגברים בלבד, הוא בוודאי לא היה עבור הזונות שחיו שם בניגוד למה שמצויר בציורים שצוירו ע"י גברים.
אין בידינו עדויות כתובות על המחשבות וההתנסויות של הזונות ומסיבה טובה, הן בוודאי לא היו משפיעות לטובה על העסקים.
הציורים שצוירו על אזורי התענוגות לא היו השתקפות של המציאות אלא דרך לשווק ולפרסם את המקום.
רוב הנשים שעסקו בזנות לא עשו זאת מתוך בחירה. נולדו לתוך עוני איום בכפר חקלאי או כפר דייגים, הן נמכרו לבתי זונות ע"י הורים נואשים וגוועים ברעב, כשהן בגילאי 7-8.
מתוך המסורת שילדים חייבים לדאוג להוריהם נעשה חוזה עבודה לעשר שנים לפעמים בסיועו של מתווך עם בעלי בתי הזונות.
הילדות היו עושות מטלות כמו לנקות ולשלוח הודעות עבור "אחיותיהן" זונות הצמרת.
הילדות למדו איך העסק עובד, איך להמתיק את הקול ולהשתמש בשפה שמוצאת חן בעיני גברים, איך לכתוב "מכתבי אהבה", ואיך לזייף בכי.
אם הילדה גדלה להיות יפה ופיקחית בגיל 11-12, אז זונת צמרת הייתה בוחרת לאמן אותה, בהתנהגות, נימוסים ובאמנות כולל איך לנגן בחליל, או גיטרה יפנית בעלת 3 מיתרים שנקראת שמיסן, לשיר, לצייר, לכתוב שירים, כתיבת קליגרפיה, לרקוד, לבצע את טקס התה, ואיך לשחק משחקים.
עליה להתמצא בספרות על מנת שהגברים לא ישתעממו מבורותה.
עלינו לזכור שכל הלימוד הזה לא נועד עבור הגשמה עצמית אלא כדי שהן יהיו מושכות יותר בעיניי הגברים.
הן אומנו לתרבות על מנת שיוכלו להשתוות לנשות העשירים. הרעיון היה לאמן אותן כדי שלא יפלו בכישוריהן התרבותיים מהנשים שנשואות לגברים העשירים.
היה מוטל על זונות הצמרת לדעת את כל כישורי הנשיות. רמת המיומנות שלהן הייתה המפתח לסטטוס שלהן בבתי הזונות, ואילו בגדים יוקרתיים הן יקבלו. זה היה עולם היררכי עד לפרטים הקטנים.
כאשר ילדה הייתה מתקבלת לאימון על ידי זונת צמרת בתוליה של הילדה היו נמכרים ללקוח עבור סכום גדול.
כנערה מתלמדת היה מוטל עליה לבדר את הספונסר או הספונסרים שמחכים לזונת הצמרת שלהם.
ככל שהנערה התמקצעה יותר כך חובותיה גדלו. האוכל, תשלום לרופאים, הבגדים היקרים, וגם מלוויה, כמו המלביש והספר, שומר הראש, והטבח, היא גם הייתה צריכה לשלם לזונת הצמרת עבור הלימוד ועבור כל המיומנויות שהיא למדה אצל המורות השונות.
שעות לימוד ועבודה רבות היו לה, גם כשהיא הייתה חולה או במחזור, אם היא לא עמדה בקצב היו מטילים עליה קנסות והן היו גבוהות יותר בימי חג.
זה היה כמעט בלתי אפשרי להיפטר מהחוזה שהן היו משועבדות לו, כי החובות שלהן רק גדלו עם הזמן, כי הן היו צריכות לשלם על הכל.
הסיכוי היחיד שלהן לצאת מהחוזה הוא אם הן היו מוצאות ספונסר שישלם את חובותיהן ושרוצה אותן לעצמו.
התחרות על הלקוחות, והסטטוס שלהן, היה מאבק אכזרי בין זונות הצמרת.
הן היו צריכות להשתמש בעורמה ואכזריות על מנת לנצח את היריבות שלהן וכמובן לסבול את כל השיגיונות של הספונסרים שלהן.
לאחר שהן ננטשו בילדותן ע"י המשפחות שלהן היו להן "משפחות חדשות" והצלחה הייתה הדרך היחידה שידאגו לך.
אף על פי כן נכון הדבר שרבות מנערות אלו זכו באספקטים מסוימים לחיים טובים יותר מאשר היו צפויים להן בכפרים שלהן, בבית.
הן לא רעבו לאוכל, הבגדים שלהן היו נקיים, הן זכו להשכלה, והזדמנות לחיים נוצצים.
בתקופת ימי הביניים של יפן הפקרות הייתה בכל מקום ובעיקר במעמדות הנמוכים.
אפילו במיתולוגיה היפנית העולם נברא מזיווג של אלים. ההפקרות המינית לא הייתה רק עם נשים אלא גם עם נערים והיא נחשבה לנורמלית.
בית הקברות באדו (טוקיו) מכיל שרידים של 21 אלף זונות, רבות מהן בשנות העשרים לחייהן שלאף אחד לא היה כסף לשלם עבור ההלוויה שלהן.
בתקופת האדו (1603-1868) הדיקטטורה הצבאית, שוגונות טוקוגאווה, כפתה את אמות המוסר הקונפוציאניים על האוכלוסייה שקשרה כל אזרח אל חובת משפחתו ואל החברה כולה.
אך תרבות התפנוקים המינית של הגברים הייתה מבוססת היטב ובתי הזונות היו עסקים רווחיים.
מפעיל בית זונות ערמומי אחד שתכנן מונופול על הזנות הציע שאם הממשלה תיתן לו פיסת אדמה ליד המפקדה החדשה באדו, הממשלה תוכל לפקח על הזנות וליהנות מהטלת מיסים עליהן.
ב-1617 חוקים חדשים הגבילו את אזורי הזנות למקומות ספציפיים כולל אלו בטוקיו קיוטו ואוסקה, אלו פרחו לשכונות מבודדות שמציעות מסעדות ויין, מופעי שירה וריקוד, וקזינו.
בשנת 1642 היו בערך אלף זונות בטוקיו.
הגברים היפנים גם עשו שימוש בחומרים מעוררי חשק וציורים ארוטיים, אלו מוזכרים בכתביו של דיפלומט קוריאני מהמאה ה-18. דבר שגרם לו להיות מופתע.
ככל הנראה התרבות הקונפוציאנית של המעמדות הגבוהים בקוריאה העדיפה לשמור עניינים אלה מתחת לשטיח.
האליטה השלטת הייתה מורכבת מ-200 אדונים פיאודלים שנדרשו לגור בטוקיו.
סמוראים שנשכרו בעבר להגן על האדמות של האדונים הפיאודלים נהפכו לאצולה צבאית שבתורם נהפכו לבירוקרטים שמנהלים את הממשל.
כשהיו מיליון תושבים בטוקיו ב-1700 כשמספר הגברים כפול מהנשים כך גם העושר של מעמד הסוחרים.
כדי לשרת את האליטה הצבאית ואת ההתעשרות של מעמד הסוחרים סוג חדש של זונה הופיע, כזאת שתיתן לעיסוק כיסוי פולחני מכובד ועידון תרבותי, זונת הצמרת.
אחרי השריפה הגדולה בטוקיו 1657 אזור זנות גדול מוקף בתעלה נבנה מחדש בפרברי העיר. כדי להגיע לשם אחרי 1657 היה צורך ללכת זמן מה ברגל ובסירה ואם אדם היה מאוד עשיר הוא היה נישא באפריון על ידי מספר בני אדם.
המסע הזה רק הפך את העניין ליותר מעניין מושך ומלא בציפייה.
למרות שזה נחשב לא מכובד עבור סמוראים שהיו אחוז ניכר מהאוכלוסייה להתרועע עם זונות הם ראו במקום זה כמפלט מהמציאות האפורה שלהם, מציאות בה הם תמיד היו נשלטים על ידי הבוסים והמנהלים שלהם.
גם הם עשו את המסע לאזור הזונות, מסתירים את פניהם בכובעי קש גדולים.
מעמד הביניים בטוקיו החל לפתח טעם לאופנה לפורנוגרפיה ולרכילות עסיסית שקשורה לסקס.
וכרזות על ידי אנשי פרסום שמפרסמים את המקום והופעות תיאטרון.
ב-1800 כבר היו באזור הזנות בפאתי טוקיו כ-4000 זונות ובנוסף גם פועלי מטבח, משרתות, ואנשי שירות אחרים.
בבתי הזונות הגדולים היו 50 זונות. הכסף שאזור הזנות הרוויח היה לא נתפס.
נשים לעומת זאת לא נהנו מהגישה הליברלית של יפן כלפי מין.
נשות האדונים הפיאודלים ונשות הסמוראים הבכירים שהתנהגו על פי תכתיבי המוסר של קונפוציוס התלבשו בצניעות ושירתו את בעליהן בזמן שהאדונים הפיאודלים פנו אל זונות הצמרת למצוא תשוקה וקסם.
הלקוחות רצו להאמין שזונת הצמרת האהובה עליהן מאוהבת בהם, וכך שיווקו אותן. אך הנשים שעבדו בבתי הזונות האלו לא פעלו מטעמי אהבה או תשוקה.
זונת הצמרת רק לעיתים נדירות הצליחה להימלט מעולם זה של זנות אלא אם כן היא מצאה לה ספונסר שיוציא אותה משם.
הציורים מהתקופה ההיא מציירים נשים יפות הכמהות לאוהב, וספרי הדרכה כותבים על נשים תחמניות שמזייפות אהבה ועונג, וערמומיות של נשים במניפולציות על גברים תמימים.
בספרי ההדרכה מסבירים איך נשים מזייפות אורגזמות ואיך הן נפטרות מהנוכחות של גברים לא נחמדים, כביכול סיפורי זונות אך מנקודת מבט גברית.
כך הובילו גברים לחשוב על נשים שיש להן כל מיני מזימות ללכוד אותך.
"הן משחקות אותה שהן מאוהבות בך אך הן לא באמת מאוהבות בך".
מהספרים האלה יש תמונה שיש משהו מאוד מפתה בנשים. אתה באמת רוצה ליהנות מחברתן, אך באותו הזמן אתה צריך להיזהר מהן, שרק עושה את כל הסיפור ליותר מושך.
סיפורים אלו חזרו על עצמם שוב ושוב בספרים במשך מאות שנים כאילו שמדובר בסיפור חדש.
אך כאשר אתה בוחן את המציאות הם היו רחוקים ממה שסופר.
זה פשוט סיפורים על רובע הזונות.
במציאות גם זונות הצמרת וגם הזונות הפשוטות כולן סבלו ממחלות מין והתמודדות עם ילדים שבאו לעולם מהריונות לא רצויים.
זונות הצמרת במיוחד סבלו מאיפור עופרת רעיל שמלבינות את פניהן צוואריהן ידיהן ורגליהן. זונות רבות מתו לפני שהספיקו להגיע לגיל 20.
אחד מהאיורים בספרי ההדרכה על רובע הזונות מראה זונה בוכה בזמן שהיא נותנת כסף לאיש דת עבור ההלוויה, מאוד יכול להיות שזה כסף עבור שתי "אחיותיה" למקצוע.
בתי זונות ברובע הזונות דירגו את הזונות על פי איכותיות וזולות.
הזונות היפות והמפורסמות זכו לחיים נוחים והיו להן בגדים יקרים ומצעי מיטה איכותיים והן אפילו קיבלו השכלה מרשימה למדי.
אך רוב הזונות לא היו כאלו ברות מזל. בשנת 1642 רשום שהיו 106 זונות צמרת ו-880 זונות פשוטות.
לפני 1761 הזונות הפשוטות ביותר והרבות ביותר נקראו "אשי" שעשו ככל יכולתן להתלבש יפה למרות העובדה שהן חיו בתנאים הגרועים ביותר, הן נשלחו לבתי זונות בקצה הרובע.
הזונות בדרגה מעליהן נקראו "טסובון" שעבדו בבתי הזונות הקטנים, היה ניתן לראות אותן בקבוצה בחדר גדול עשוי מעץ שנראה כמו כלוב.
מעליהן בדרגה היו "המלצריות המאופרות" "בבתי התה".
מעליהן בדרגה היו "קושי" הזונות היפות בעלות המראה האריסטוקרטי.
הדרגה הגבוהה ביותר היו "טאיו" שהיו זונות צמרת ומאוד מפורסמות. הן גרו בבתים יוקרתיים, היו להן חפצי אומנות בבית, מדפים שהציגו חפצים יקרים, פינת קריאה, וגינה יפה.
לא ניתן היה לגשת אליהן ישירות, אדם היה צריך דרך מתווך לבקש מפגשים לשם שיחות בלבד כשהוא מנסה להרשים אותה ואת עובדיה.
בפגישה הראשונה זונת הצמרת תתעלם מעושרו ותסרב להצעתו לארוחה.
בפגישה השנייה היא אולי תשב קרוב יותר אליו אך עדיין תסרב לכל משקה או אוכל.
רק בפגישה השלישית שהיא תשב לאכול אתו.
היא והפטרון (הלקוח, הספונסר המיועד) יבצעו טקס לשתיית משקה אלכוהולי, לפני שהם עוברים למיטה.
בתי הזונות היו עורכים מסיבות יקרות עם תשלומים יקרים על מזון אלכוהול וזונות רגילות. רק המאוד עשירים יכלו להרשות לעצמם מסיבות כאלה ורק עשירית מהרווחים הגיע אל הכיס של זונת הצמרת.
אם זונת צמרת מצאה חן בעיני לקוח עשיר במיוחד, היה עליו לקנות לה סט יוקרתי של בגדים 4 פעמים בשנה. זונת הצמרת הייתה משווקת את עצמה באזור הזנות על ידי הליכה איטית וטווסית כשהיא הולכת על נעליים גבוהות במיוחד. פניה מאופרות לבן ושערה מעוצב על פי האופנה החדשה. היא הייתה מתהלכת ברברבנות כשהיא מציגה את בגדיה היקרים שמכריזים על הצלחתה, כמו כן את עושרו של הספונסר שהיא תפסה.
בנוסף לבגדים הספונסר קנה לה מזרון וציפויי מיטה מיוחדים כדי להבהיר את טיב היחסים ביניהם.
אלו ישומשו רק בעת ביקורו ויוצגו לראווה בביתה כדי להראות לכולם את עושרו של הספונסר ולדרבן אחרות לפעול כמוה.
במחצית המאה ה-18 זונות הצמרת שנקראו "טאיו" הוחלפו בסוג שונה של זונות צמרת שנקראו "אוריאן". כאשר זונה צעירה הגיע למעמד זה היא הייתה מקבלת תיבה מצופה לכה, שידת מראה וכלי קוסמטיקה. אותם מתנות שהיתה מקבלת אשת אריסטוקרט לחתונה.
בשלב זה זונת הצמרת הייתה כזאת סמל אופנה שנשות העשירים החלו לבקר בעצמן ברובע הזונות רק כדי לראות את התהלוכה בה זונת הצמרת הולכת.
זונות הצמרת הנערצות ביותר הציגו מראה של נערה מושלמת והגוף האידאלי היה רזה וחמוד. לגברים היפנים היה טעם מאוד ייחודי לגבי הגוף האידיאלי עד לצורת האוזניים. האידאל גם היה שפתיים קטנות. היפנים העדיפו נשים בעלי פני ירח עגולים מושלמים, בעלי מראה נשי רך.
היפניות השחירו והבליטו את הגבות שלהן. ציצים גדולים ומחשופים לא נחשבו סקסיים.
במקום זאת כף רגל קטנה וחשופה או בגד תחתון אדום "שבמקרה" נחשף לו מבעד לחלוק החיצוני נחשב למעורר חשק.
מעט העור שנחשף היה צבוע במייק-אפ לבן על מנת להבדיל בינה לבין האיכרות הפשוטות שעבדו כל היום תחת השמש.
הקימונו, הבגד שהיא לבשה, תפקידו היה לטשטש ולגלות באותו הזמן את גזרת גופה, ואילו החגורה העבה שהיא לבשה נועדה להדגיש את קטנות ממדיה. רק זונה הייתה קושרת את החגורה שלה מקדימה כדי שיהיה לה קל לקבל לקוחות, אך זונות צמרת היו כל כך מפורסמות שאפילו נשות חיילים בכירים קשרו את החגורה מלפנים כסמל אופנתי.
התשוקה של הגברים התבססה בעיקרה על הלא נגלה. הדרך שבא הלכה זונת הצמרת בתהלוכה על מנת להתרברב בשכבות בגדיה ולגרות לקוחות פוטנציאלים. על אף שציירי אותה תקופה אכן ציירו ציורים אירוטיים של סמוראים וזונות משתגלים בעירום בתנועות שונות, הרבה ממגילות הציור שנתלו על הקיר תיארו את הזונות בלבוש מלא עם רמז דק לגבי עיסוקן.
אפשר לדעת לפי הציורים שמדובר בזונות כי הפירוט היה אסור לגבי נשים אריסטוקרטיות.
שחקנים שהתחפשו לנשים בתיאטרון הקאבוקי קיבלו אפילו יותר פרסום מנשים.
תיאטרון הקאבוקי נולד בתקופה הקדומה מתוך עולם הזנות בו זונות העלו הופעות מוזיקליות מלאות בגסויות מיניות והומור עבור סמוראים שיכורים ועייפים, שזו גם הייתה דרך למצוא לקוחות חדשים.
אבל מופעים אלו גרמו ליותר מדי בעיות עבור המשטר שלא אהב לראות אנשים ממעמדות שונים מתערבבים זה בזה.
חיילים שיכורים היו פעמים רבות מתחילים מכות במקומות צפופים אלו, היכן ששחקנים מתלבשים כמו נשים ושחקניות כמו גברים ועולם תחתון של מהמרים וסרסורים חגגו.
בסוג אחר של קאבוקי נערים צעירים שיחקו וגם סיפקו שירותי מין.
הרעיון של "העולם הצף" היה לאבד את עצמך ולזרום בהנאה.
במחצית המאה ה-17 המשטר פעל נגד התיאטרון והחרים נשים ונערים מלהופיע.
בעקבות זאת גברים בלבד מילאו את התפקידים. אך המשטר לא יכל למנוע מהם לעסוק בזנות. נערים מתלמדים לתפקידי המשחק גם הציעו שירותי מין "בבתי תה" מיוחדים.
נערים שעסקו בזנות קיבלו ציונים על פי מראה וכישורים וחלקם אפילו היו יקרים יותר מזונות מצליחות.
המעמד הבינוני בתקופה ההיא מאוד אהב את הטשטוש בין גברים לנשים, והתעניין בהופעות ומעשיות שעסקו בהתחפשויות, זהויות נסתרות ומזימות חשאיות.
סיפורים ומיתולוגיות על זונות ושדים נזירים ואלים, בתחפושת.
בגלל שנשים נחשבו פחות מגברים הנשים בציורים נראו חסרות ייחודיות ודווקא הגברים המחופשים לנשים צוירו באופן ייחודי. הנשים בציורים נראו פחות או יותר אותו הדבר.
במאה ה-18 זונות הצמרת רכשו מיומנויות מאוד מתוחכמות כך שבתי הזונות הוסיפו בידור מסוג שונה, גברים שנקראו גיישה, שתפקידם היה לבדר את הספונסרים בזמן שהם מחכים לזונות הצמרת שלהם, הגברים היו על תקן אמנים שרקדו שרו וניגנו.
מאוחר יותר הגברים הוחלפו בנשים. על גיישות אלה נאסר להציע שירותי מין כדי שלא יהוו מתחרות לזונות הצמרת.
הגיישות התמחו באומנויות העדינות כמו נגינה בגיטרה יפנית, שירה וריקוד, והן גם התמחו באומנות השיחה האינטלקטואלית.
על הגיישות נאסר גם ללבוש בגדים מרהיבים ולהיות בעלות תסרוקות אופנתיות כדי שלא יתחרו עם זונות הצמרת.
דבר זה נתן להן מראה קצת עצוב שהפך עם הזמן למסתורי ומופנם יותר, ומעניין יותר.
גם זונות הצמרת וגם הגיישות היו מוכרות את בתוליהן במחירים מאוד גבוהים אך דבר זה לא נחשב לזנות.
גיישות נהפכו ליותר פופולריות במאה ה-19 עד כי הן התעלו על זונות הצמרת.
זה אומר רבות על העם היפני שיש לו משהו עם יופי עצוב, שחש משהו כלפי הבחורה השקטה והמרוסנת והלא מוחצנת.
העובדה שהגיישה לא עסקה בזנות למרות פלירטוטיה וכישוריה האומנותיים קסם להם.
איכרים ודייגים המשיכו למכור את בנותיהן, היפות מביניהן נמכרו למסלול שיוביל אותן להיות גיישות, ואילו הפחות יפות נמכרו לזנות.
וכמו זונות הצמרת שלפניהן כך גם הגיישות קיבלו ציוני יופי וכישרון.
גם הן נאלצו לקנות בגדים יקרים והיו מלמדים אותן גינונים ונימוסים, איך לדבר בחברה הגבוהה, ותרבות אליטיסטית.
בתי הגיישות היו בבעלות נשים והן גם ניהלו אותן.
בחברה היפנית סגדו למתינות, ועל מותרות והתרברבות כלכלית היה אפשר לקבל עונש כבד.
לכן אזור הזנות היה מקום מפלט מעולם זה. אזור שבו משוררים, אינטלקטואלים, שחקנים, סלבריטאים, ואפילו אדונים פיאודלים, יכלו למצוא את מקומם גם אם לזמן קצר. אך היו אלו הנשים ששילמו את המחיר.
למקום היה דימוי שמח ונוצץ אך זה רק היה על פני השטח. המציאות הייתה שונה לגמרי, מציאות עגומה עבור הנשים.

לפני 10 חודשים•דוד
זכרונותיה של גיישה

זכרונותיה של גיישה

ארתור גולדן

הסיפור הוא ביוגרפיה דמיונית והמספרת היא הדמות הראשית צ'יו. היא מספרת לנו את סיפור חייה וחושפת בפנינו את המציאות אליה נשלחה נגד רצונה. לאחר שנמכרו היא ואחותה השתיים עזבו את הכפר בו גדלו והמשיכו לקיוטו שם נאלצו להפרד. ציו תגיע לאוקייה, בית הארחה שם תהיה למשרתת קודם כל, במטרה להפוך לגיישה.
ציו עוברת מסע ארוך רצוף מכשולים תלאות והשפלות בדרכה להפוך לגיישה. זה לא עולם קל וציו מתארת לנו מנקודת מבט של ילדה תמימה את החיים באוקייה ואת החינוך הנוקשה שקיבלה תחת חסותן של האמא, הדודה, הסבתא והגיישה הראשית והאכזרית של האוקייה הצומומו שממש לא אהבה אותה והתעללה בה רבות.

ציו תהפוך לגיישה מתלמדת, היא תתחיל להתלבש בלבוש המסורתי, הקימונו, ולו מספר רב של בדים בשלל צבעים, להתאפר ולצבוע את פניה בלבן.
שמה נלקח ממנה ומוחלף באחר, סאיורי, ואת עברה הכואב נדמה ושכחה, ולא מתוך רצון אלא בלית ברירה, מאחר ואין מקום בעולמן של הגיישות לשקוע בעבר אלא לחשוב רק על ההווה ועל שעתיד להיות, אם לא תדאג לעצמה ותעשה כל שביכולתה להיות הגיישה שכולם מצפים ממנה להיות חייה לא יהיו שווים דבר, היא תהיה למשרתת אומללה כל חייה.

“אנחנו לא הופכות לגיישות בגלל שאנחנו רוצות חיים מאושרים. אנחנו הופכות לגיישות בגלל שאין לנו ברירה אחרת…”

מסורת מגעילה שאיכשהו מצטיירת בעין יפה יותר, קלאסית, אך היא רחוקה מלהיות כזאת ומתחת לכל הצבעים היפים, התלבושות היקרות, ה"כבוד", מסתתר עולם אכזר ואנוכי, קר אפור ובודד. ברגע אחד אישה צעירה, ילדה, מאבדת את שהיתה ואת כל מה שאי פעם חלמה להיות, את התשוקות והעצמאות שלה, והופכת למיצג אמנותי, לא שונה ממוצג במוזיאון או בעל חיים בקרקס, שכל מטרתה זה לבדר גברים שתויים.

הנושא מרתק, הספר מעניין, מסעיר וכתוב היטב, לעתים קצת הכביד עליי. התיאורים יפים וחדים שמעוררים אצל הקורא מגוון רחב של רגשות, שמשתוללים כמו ים סוער, ומצליחים להעביר בקלות את תחושותיה של סאיורי וכמובן לצייר תמונה של אותה תקופה, של עולמן הקשה של הגיישות והתרבות היפנית בפרט.
סיפור חייה של סאיורי מרגש, עצוב וכואב, אמנם בדוי אך כנראה שלא רחוק מהמציאות באותם שנים, מציאות שבה התדמית ומעמד הם מעל הכל, תאוות בצע מזעזעת ומציאות בה בתוליה של נערה נמכרים למרבה במחיר. זהו סיפור על גורל ועל בחירות, על תשוקות ורצונות וגם סיפור אהבה עם סוף טוב, סוף אמריקאי קלאסי, בו גיבורת הספר, והיא בהחלט גיבורה לאחר שצלחה את המציאות הטראומטית שהיתה חייה, זכתה לשמוע את המילים שכה השתוקקה להם מהאדם היחיד שהיה חשוב לה.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•Rasta
זכרונותיה של גיישה

זכרונותיה של גיישה

ארתור גולדן

"אנחנו בני אדם רק חלק ממשהו גדול מאתנו בהרבה. כאשר אנחנו זזים. אנחנו עלולים למעוך חיפושית או אולי להניע את האוויר כך שזבוב יעוף למקום מסויים. "

הפעם הראשונה ששמעתי על גיישות היה כשטסתי לתאילנד איפה שהוא בשנות ה 90, הכרתי בחורה בגסט האווס שביקשה שאבוא אתה לשוק ברחוב ליד כדי לקנות תכשיטים זולים. שאלתי למה היא צריכה תכשיטים מזויפים בכמות. ענתה בהתרגשות שהיא טסה ליפן כדי להיות גיישה ולהרוויח כסף ולכן היא צריכה להיות מאובזרת למשעי. עם חוסר הבנה משווע בעניין שאלתי אם גיישה זו לו מילה נרדפת ליצאנית. היא אמרה שבכלל לא. גיישות מספקות דיון או שיחה מעניינת ומרתקת עם גבר יפני שחוזר מעבודה ורוצה קצת להירגע מהלחץ המתמיד. הוא אפילו מוכן לשלם על זה כסף והרבה. זה לא "תהיי אישה יפה ותשתקי", אלא תהיי יפה חכמה ומעניינת. אז קנינו שקית לפי משקל עם שרשראות וצמידים וטבעות ואבנים בכל מני צבעים. נראה תמוהה כל העניין אך איחלתי לה בהצלחה.

******************************


זה היה במאה הקודמת . צ'וי ואחותה נמכרו לגיישות כשהיו קטנטנות לאחר שאמם חלתה ואביהם דייג באחד החופים ביפן לא יכל לכלכל ולטפל בהם. בתוך זמן קצר הגיעו לקיוטו. ואם יש בעולם פרפרים ציפורים וחלומות הם הודחקו לפינה חשוכה של הישרדות יומיומית קשה ואכזרית.בדרך כלל בספרים כאלה נופלים לקיטשיות וקלישאיתיות אך כאן פשוט זרימה טובה של סיפור נוגע ללב.
הספר הרגיש הזה נגמע די מהר, רותקתי גם כשלא קראתי, המחשבות הסתובבו לי בראש ללא הרף היות והסיפור הוא ממקור ראשון וגם סיפור אמיתי עם דמויות בדויות . אז מה כל הרעש הגדול שאלתי את עצמי. הרעש הגדול בא מכאב ומכעס על התנהלות העניינים על חשבון ילדות קטנות שנמכרות כמו אבטיחים בשוק. כמו חקלאי שמחכה שהפירות יבשילו ואז ימכור את סחורתו בסכום נאה. המסחרה הזו תולדה של עוני והשרדות. היא בנויה על רווח והפסד בצורה קרה ומחושבת. גיישות הופכות להיות גיישות מחוסר ברירה.

אז לכל עניין ודבר, גיישה היא אשת אמנות וידע בנושאים רבים . ( לזה היא חונכה, זו הסיבה שגישות לומדות בבית ספר לגיישות, ללמוד איך לענג גבר בתחבולות של העין ) בדומה לקורטיזנות בכל העולם איטלקית, צרפתית או יפנית. לאחר שקראתי את הספר אני מבינה שגיישה היא אם כל התחבולות כי בעזרתן היא שורדת. שורדת גברים שמנסים לרמוס אותן, שורדת תחרות קשה ביין גיישות אחרות. שורדת מכות וענישות. החלום הכי גדול שגיישה יכולה לשאוף אליו הוא להרוויח מספיק כסף ולמצוא גבר עשיר ולהיות לו כבת לוויה. העניין הוא בעייתי מכל סיבה אפשרית.
מתחת לבגדים יקרים ממשי, איפור של בובה , תסרוקות מפונפנות , ריקוד ושיחה מתוחכמת ישנה ילדה קטנה בפנים עם חלומות צנועים. עם אהבה של אמא ואבא שישמרו עלייה כל החיים. בעצם לאן ילדים יכולים להגיע כשהאדם שהכי סמכו עליו בחיים מוכר אותם. כמה גבוה אפשר להגביה עוף כשמקצצים לך את הכנפיים .?

זהו שיר ערש יפני דקה לפני שנמכרו שתי האחיות לעולם שאי אפשר לצאת ממנו חי בלי להיות חזקים.

" לך לישון דג סנדל טוב!
כאשר כולם יישנו –
גם הציפורים והכבשים
בשדות ובגנים
כוכבי הערב
ימזגו אור זהב
מבעד לחלון"



ספר מומלץ כי הוא כתוב נפלא, כי הוא אותנטי, מרתק לכל אורכו.
תודה למחשבות וגם לאסיה.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•חני
זכרונותיה של גיישה

זכרונותיה של גיישה

ארתור גולדן

ההפסקה עומדת להסתיים, הפעמון יצלצל בעוד רגע, תלמידים מתחילים לשוב למסדרונות, נוטשים את החום המדכא של חצר בית הספר, את הדיונים על פוליטיקה, על להקות בנים, על החופשה הבאה מהלימודים, על תנועת הנוער. אני נמצאת בחצר בית הספר, עם כולם. החום הכבד מטשטש את הראיה שלי ומותיר שובל דק של זיעה לאורך גבי. אני מחזיקה ספר בעל כריכה שחורה ובתוכי מתנהל ויכוח. האם עליי להיכנס לשיעור הבא או שעליי להמשיך לקרוא את היצירה המרשימה שבה אני אוחזת? אני בוחרת באפשרות השנייה, ורצה לפינה מוצלת יותר בחצר. לא מפריע לי שהספר מבוגר ממני, לבינתיים אני אוהבת אותו בכל נוכחתי הגוצית. אני לא מבינה מדוע היה זרוק באופן חסר ביטחון על אחד ממדפי הספרייה, אבל כל זה רק הקסים אותי עוד יותר.

בשנת 1929 בכפר דייגים קטן שביפן, נמכרות שתי אחיות בשל העוני באותה התקופה. האחת - סאצו, נמכרת לעבודה בזנות. ואילו השנייה - צ'יו, הילדה עם העיניים הכי נדירות שתפגשו, נמכרת לבית הארחה (שנקרא אוקייה) שמנוהל על ידי אישה זקנה ורעה. באותו בית הארחה נתקלת צ'יו בגיישה בשם הצומומו, שהייתה פופלרית ומעמדה באוקייה גבוה כיוון שהיא הייתה המקור הפרנסה היחיד. צ'יו משמשת כמשרתת פשוטה באוקייה ותוך כדי לומד כיצד להיות גיישה, אך הצמומו מתנכלת לה בשל קנאתה ליופייה הנדיר ולכן היא מחבלת בסיכויים שלה לסיים את הכשרתה בתור גיישה. צ'יו מגיעה לנקודת שפל בחייה והיא מרגישה מובסת ומושפלת. אבל אז, בעקבות מפגש מיקרי אחד עם אדם אחד, חייה מקבלים תפנית שונה שמפיחה בה תקווה ורצון להצליח. כעבור מספר חודשים מאז המפגש עם אותו אדם, דמות נוספת נכנסת לחייה של צ'יו ומחוללת בהם שינוי אדיר, שאפילו שמה לא נשאר כפי שהיה אלא משתנה ל- סאיורי.

הספר הזה חצה מחסומים אל לבי כמו ענן שחולף דרך מסננת. היה משהו כל כך עדין ומרתק בדרך שבה ניטה סאיורי סיפרה את הסיפור שלה, עד שלא הותירה ברירה אלא להיכבש בקסמה. קראתי את הספר בהתרגשות ובעצב. האישה היפנית הזאת חוללה בלבי סערה, הרצון של סאיורי להצליח העביר בי רטט. הסיפור יפהפה, פיצוי על תקופה ארוכה עם ספרים קרירים ובינוניים. הכתיבה שובת לב, מפתה להמשיך מהמילה הראשונה. התיאורים רחבים ובירורים, בוראים עולם חדש ורבגוני. הרגשתי כאילו אני מבלה שעות באחד מבתי התה שבגיון, מבודרת על ידי גיישה אמתית. התאהבתי בדמויות, במקום בו התרחש הסיפור ובתקופה. התאהבתי בריחות, בצבעים, בנופים ובמנהגים. סיימתי את הספר בתחושה טובה ובטעם של עוד.

הלוואי שהספר הזה היה אינסופי על הנייר כמו שהוא אינסופי בדמיון שלי.

לפני 7 שנים•אַסְיָה
זכרונותיה של גיישה

זכרונותיה של גיישה

ארתור גולדן

סיפור יפה רקח לנו גולדן. סיפור? סיפור, ועוד איזה סיפור. העובדות סביב הסיפור נכונות, הסיפור בדוי, יפה ונוגע ללב.
הסיפור הוא סיפורה של ניטה סאיורי, גיישה שפעלה בקיוטו (עיר הבירה הישנה של יפן) והחיסרון הגדול של הספר היפה הזה הוא חוסר בהקדמה המפרטת מהי למעשה גיישה. וכדי שלא להלאות אתכם ולשלוח אתכם לחפש באינטרנט מהי גיישה, הרי שלפחות בכל הנוגע לתקופה המדוברת בספר, גיישה היא נערת/אשת האמנויות (למרות שבעבר הרחוק היו גם גיישה זכרים), כזו האמורה לארח גברים בבתי תה בזמר, במחול, בסיפור מבדר ובשיחה מלבבת.
ולמקרה שלפנינו.
סאיורי נולדה בכלל כצ'יו בכפר דייגים עני, נמכרה/נלקחה בגיל 9 להיות משרתת באוקייה, אותו בית בו גרות גיישות. אביה מכר אותה לאחר שאשתו חלתה ועמדה למות. גם האחות הגדולה יותר נמכרה מאחר והאב היה עני מרוד ובטח לא יכול היה להרשות לעצמו שתי ילדות.
באוקייה אליה הגיע צ'יו גרה גיישה מצליחה בשם הצומומו, שרדתה בה, ירדה לחייה, לעגה לה והבטיחה לה רק רע. הצומומו היתה גיישה יפה, מבוקשת וההכנסות ממנה החזיקו את האוקייה, המשרתות הקימונו המהודרים והיקרים וחומרי הקוסמטיקה הרבים הנחוצים ללבוש ולאיפור המיוחד האופייני.
בעוד סאיורי הולכת יום אחד לשליחות קניות ונשענת על גשר מעל הנחל בעודה בוכה על מר גורלה, ניגש אליה היושב ראש, המתפלא על בכיה. היושב ראש הוא לא אחר מאשר בעליו של מפעל גדול למוצרי חשמל, אותו היא תשוב ותפגוש שוב ושוב כגיישה מתלמדת ובוגרת, בלי שהוא ממש יזכור שפגש אותה כילדה ונתן לה את מטפחתו.
מפה לשם, גורלה כמתלמדת משתנה כשהיא עוברת לחסותה של גיישה בשם מאמהה, המנסה לגרום לכך שסאיורי "תאומץ" ע"י ה"אמא" של האוקייה בה היא גרה עם הצומומו ותהפוך לגיישה הרשמית שם. זה אכן מתרחש וזו נקודת המפנה השניה ומכאן נפרש לפנינו סיפור מרהיב של פעילותן של הגיישות דרך בתי התה המרהיבים, הקימונו היקרים והמיוחדים, האיפור המיוחד, המפגש עם שמנה וסולתה של יפן השבעה והעשירה.
מעייניה של סאיורי נתונים ליושב ראש, אותו גבר בלתי נשכח מאותו מפגש בהיותה בת 9. אלא שבדרך היא צריכה לעבור את טקס המיזואַגֶה, אותו טקס שאנו כבני המערב נראה אותו כדוחה ובלי מתקבל על הדעת, אבל שם מדובר היה בקניית בתוליה של גיישה צעירה בהגיעה לגיל 15. אם שעת אירוח של גיישה עמדה על 4 ין, ומדובר בגיישה מבוקשת, קניית בתוליה של גיישה מתלמדת בת 15 היו יכולים להגיע לכדי כמה אלפי ין, כשהתשלום מגיע בעיקר לאוקייה ממנה מגיעה הגיישה, לבעלת בית התה המנהלת את תחרות הקניה הזו ולעוד כמה העוסקים בסיוע לגיישות.
במסע אל לבו של היושב ראש נתקלת סאיורי גם בנובו, מנהל מפעלו של היושב ראש, אדם מכובד בפני עצמו, ששרד בשריפה ואיבד יד. גם הוא חושק בסאיורי. ברקע קיים גם מושג הדאנה, כשדאנה הוא פטרון של גיישה והיא משמשת למעשה כמאהבת שלו, מה שלא מתנגש כלל עם היותו של אותו פטרון נשוי. ביפן של אז גבר נשוי מחזיק אשה שתנהל את ביתו ומאהבת לצרכיו האחרים.
האם תהפוך סאיורי למאהבת של היושב ראש? האם נובו יישאר בתחרות? האם יהיה פטרון אחר? איך זה מתיישב עם מגוריה של סאיורי בארה"ב, כשהיא פורסת את "סיפורה" הבדיוני לארתור גולדן? ומה קורה בזמן מלחמת העולם השניה, כשיפן נכתשת ע"י האמריקאים ובתי התה והאוקייות נסגרים?
זכרונותיה של גיישה הוא למעשה סיפור של תופעה יפנית ייחודית, הדומה רק לקורטיזנות האיטלקיות מהמאה ה-16 והלאה, ולנשים הנתמכות הפריזאיות מהמאה ה-17 והלאה.
מומלץ בחום.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•מורי
זכרונותיה של גיישה

זכרונותיה של גיישה

ארתור גולדן

תופעת הזנות בזויה ומתועבת בעיניי. [גם תופעת הפורנו ותעשיית המין באופן כללי אך אין זה שייך לביקורת ולכן לא אתעכב על כך]
בכל פעם ופעם אשר אני שומעת על כך בחדשות, על עוד אישה נורמטיבית שנפלה למלתעות העולם הסרסורי והאכזר, ליבי מנתר ממקומו במחאה.
עצבותי כה רבה מכיוון שישנם גברים ונשים רבים שמסיבות כאלה ואחרות נאלצים לרדת אל שפל המדרגה ולבחור במקצוע העתיק בעולם- הזנות.
ואני תוהה בליבי היכן הממשלה? במקום לשחק משחקי חתול ועכבר פוליטיים, להדוף את כל אוייבך ולחבק את כל עמיתייך הפוליטיים ולהשתעשע בגנון שממומן בידי הכנסת שיצמיחו לעצמם עמוד שדרה, יניחו את האגו בצד ויטפלו בנושאים בוערים כמו עוני, רווחה, טרור ובעיית הזנות.

לפני מספר שנים צפיתי בסדרה ברזילאית בויוה אודות חטיפת נשים נורמטיביות לחלוטין הבאות מבית טוב [ אחת מאורסת ואמא לילד קטן, השניה יצאה אל הטיול הגדול, השלישית חשבה שמדובר בהצעת עבודה] למטרות נערות ליווי וזנות. הסדרה אומנם בדיונית אך מתעתדת, פרט אחר פרט, את כניסתן בעל כורחן לעולם נוראי, משפיל, מדכא, מכה ובעיקר מבזה את האדם באשר הוא. מתואר כיצד רומסים את כבודן והופכים אותן לכלים מיניים שכל ייעודן לספק גחמותיהם של גברים עשירים..אולם אחת מהנשים מנסה לברוח אך כניסה לעולם זה היא מחילה ללא אפשרות מילוט. גורלן של הנשים אחד הוא: להישאר במעגל האנסופי ולהיות בובות מין מרירות מבלי לראות את בני משפחתן.
אני מודה: הסדרה, על אף היותה מרתקת ביותר וגרמה לי לא פעם לכסוס ציפורניי לבאות, נבעתתי ממנה ומהאמת שהיא חושפת בפניי, בעולם המודרני, המתקדם, הנאור, המתרעם על הכאתו של השונה ומייחל לשיוויון עדיין קיימים דברים שכאלה, תופעות שמקטינות האדם ומגדרות אותו למטרות ספציפיות כאילו היה עבד ולא יצור אנוש עם רגשות, תחושות ומחשבות. עיניי נפקחו והבועה הורודה נופצה לה בעזרת מחט חדה במיוחד.

כאשר נזכרתי בסדרה אוטומטית נזכרתי בספר זה העוסק בעולם הגיישות לפני מלחמת העולם השניה ובמהלכה. הגיישות הן נשים יפניות שכל ייעודן לשעשע גברים ולהציג בפניהם את כישרונותיהן שלא יסולאו בפז: נגינה, שירה ואפילו תאטרון.
אשת בידור צבועת פנים שכל מטרתה להפגין כישורים מילוליים, תנועותיות ולבדר את אורחיה שהפלא ופלא, כולם עד האחרון שבהם, גברים? האם מדובר בנערת ליווי מתוחכמת, האומנם? אולי הספר אינו מדויק עובדתית?

ישנה נטייה לעין ואוזן מערביות להתבלבל ולחשוב שמדובר בפרוצה יפנית אבל אין זה נכון מכיוון שהגיישה לא חייבת לספק את הגברים מינית ואפילו לא להתערטל בפניהם ולהשתמש בתנוחות מיניות שכל מטרתן לגרות גברים כמו נערות ליווי רגילות.
עם זאת, לאחר שקראתי אותו בזמנו, בגיל 15, תהיתי בליבי: האם באמת יש הבדל כה מהותי בין גיישה לזונה?

למרות שהגיישה נחשבת למכובדת בעולם היפני ונשים רבות נלחמות להגיע לדרגות גיישה בחירות והדבר מתואר בצורה נרחבת, מנומקת ומניחה את הדעת בספר, האם אין זה פשוט מושג מכובס של אותו התפקיד?

סאיורי היא גיישה כזאת והיא גיבורת הספר. היא נמכרת להיות עוזרת בבית הארחה בעוד אחותה נמכרת לזנות. מאותו רגע יד חסונה מנתבת את חייה של סאיורי ומקפידה לשמור עליה על ידי השארתה תחת חסותה של גיישה מפורסמת ומכובדת שפרשה מהתחום ומקדישה את שארית חייה ללימוד צעירות אחרות...
במהלך קריאתו של הספר זכורות לי מגוון שאלות שעלו במוחי ועוררו את חוסר מנוחתי: האם החיים כגיישה הם בהכרח אטרקטיבים יותר מחייה של זונה רגילה? או של עוזרת?
האם הדחיפה של סאיורי למרומיה של הפירמידה היא ההחלטה הנכונה והיחידה? האם זהו הפתרון הלגיטימי היחיד שיש בנמצא?

הספר קריא, מרתק אבל גם מעורר בי סלידה רבה. אחת הסצנות שלעולם לא אשכח ומבחינתי היא מגעילה לא רק בשל הארוטיקה הרבה שבה אלא גם בדרך בה היא מתוארת, בצורה מחפצנת המוציאה את האישה ככלי עינוגיו של הגבר ותו לא. סאיורי, בהיותה בת 15, נאלצת לשכב עם גבר מבוגר ממנה בשנים רבות, רופא, שלצערה [או שמא שמחתה?] שם עינו בה. הגיישה הבכירה מכינה את סאיורי לקראת המעמד והיא שוטפת את מוחה בסיסמאות שונות, כגון: נפל בחלקך מזל גדול...זהו צעד משמעותי...
היום הגורלי והמיוחל מגיע. סאיורי מתכוננת למעמד והאקט מתחיל, היא מבותקת מבתולייה, בעוד הדם ניגר על המחצלת וניכר שסאיורי כלל אינה מרוצה ואף מבינה מה לעזאזל קורה...
הרופא ממשיך בשלו, והתיאור שבא לאחר מכן עורר בי אנטיגוניזם וסלידה כה רבים שהיה ברצוני להשליך את הספר הצידה...ובתור חובבת יפן אדוקה זה לא היה דבר של מה בכך...
על מנת לבאר ולפשט לסאיורי את מה שהולך לקרות לה, האקט המיני תואר מפי הגיישה הבכירה כצלופח הנכנס אל תוך מערה חמימה...
עם כל הכבוד, אין דבר יותר שובניסטי מזה! מה שסאיורי עברה שם גובל באונס! גבר בשנות ה-60 לחייו שוכב עם נערה בת 15...קטינה ותמימה...הסכמתה לשכב היה מכורח הנסיבות...הדפוה בכוח לעולם שאינה מכירה ושלטעמי יש להתכונן אליו כיאות...הוליכוה שולל! כל מה שהיא נאלצה לעשות זה לשכב בעוד הגבר מבצע בה את זממו...כאילו הייתה מזרן ולא בן אדם...איזו חוויה מהודרת ונפלאה נפלה בחלקה של סאיורי המסכנה! ממש פאר שבפארים!

הסצנה הזאת פעם נוספת גרמה לי לחשוב על השאלה: האם באמת אין הבדל בין גיישה לזונה רגילה? האם אין המושג המכובס הוא סתם התייפיפות בכדי להציג את הגיישות כנעלות? כמעין אשליה בשביל להותיר לגיישות לעשות ככל העולה על רוחן? שלא יהיה צורך של הרשויות להתמודד? מאפשר להן להעלים עין ולדבוק בגישה המוצגת בתמונה המפורסמת של שלושת הקופים- לא ראיתי, לא שמעתי, לא דיברתי? או אולי מאפשר לגברים העובדים ברשויות להצטרף אל החגיגה ללא נקיפות מצפון?

ואולי תפקידה של הגיישה הוא גרוע אף יותר מכיוון שהוא אשלייה אחת גדולה? הרי הגיישה בעלת הדרגה הגבוהה כל הזמן קרקרה סביב סאיורי וטענה כיצד היא בת מזל וכיצד נפל בחלקה אוצר גדול שיש לקחתו בשתי הידיים ולהשתמש בו בתבונה...לאבד את ביתולייך לאדם שעלול להיות אביך במקום לאהוב ליבך היא הזדמנות פז?! אני גורסת בעמדה חריפה מאוד בעניין איבוד בתולים: אני חושבת שהכרחי לאבד ביתולים לאדם שהנך אוהב. לאבד בתולים סתם כך זה עלול להיות טראומטי ולכן יש לנהוג בפיקחות ולבצע קיום יחסי מין רק כאשר אתה בשל לכך נפשית, רגשית וגופנית ועם פרטנר מתאים. סאיורי לחלוטין לא נמנתה עם שום עקרון שאיזכרתי ולכן אין פלא שהרושם שקיבלתי מהמעמד הוא נטו של אונס ולא קיום יחסי מין שגרתיים. למרות נסיונותיו של הרופא לנהוג בסאיורי בעדינות, בקשב רב לכל מענותיה וצורכיה, הסתכלותי ובחינתי את האקט המיני היה עדיין נוקשה שכן " דאגתו" הייתה למעשה מזויפת. הוא, להרגשתי, לא באמת היה אכפתי כלפיה אלא בכדי לצאת ידי חובה ולהמשיך לממש את תאוותו החולנית, על גבול הפדופילית!

אני חייבת לומר בשיא הכנות שלמרות שהספר היה מעניין וגרם לי לאחר מכן גם לצפות בסרט שהיה טוב ממנו פי כמה, נותרתי מבולבלת. מחד גיסא הוא עורר בי רגשות שליליים כה רבים אך מאידך, הוא חשף אותי לעולם אחר שמעולם לא הכרתי [וכולי תקווה שגם לא אכיר]

לכן אחרוג ממנהגי ולא אדרגו. אינני מצליחה למצוא דירוג מתאים מכיוון שהוא אינו בזבוז זמן מוחלט אך גם לא העלית שבספרות.
נותרתי עם טעם מר בפה בתום הקריאה ולא הייתי שותפה לשמחתה של סאיורי בסופו של הספר.

לפני 7 שנים•סקאוט
זכרונותיה של גיישה

זכרונותיה של גיישה

ארתור גולדן

ספר מעולה! מעניק הצצה לתרבות ולחייהן של הגיישות. העלילה סוחפת ומעניינת.

לפני 3 שנים•יובל
זכרונותיה של גיישה

זכרונותיה של גיישה

ארתור גולדן

את הספר הטוב הזה קראתי לראשונה כשיצא לאור, אני חושבת,
הייתי אז צעירה מאוד, עוד לא ביקרתי ביפן אז ועוד לא הכרתי את ההיסטוריה היפנית ואת האופי האכזר שמסתתר מאחורי אסתטיקה מרטיטה ומוקפדת.
ומצאתי בו אז סיפור אקזוטי מופלא מלמד ומרתק. לבי יצא אל סאיורי וסיפורה בהערכה. אל הנופים המקסימים המתוארים.
כך זכרתי אותו.
חזרתי לקרוא אותו בימים אלה בהתקף נוסטלגי
וממרומי בגרותי כך מצאתי אותו ולא רק - אמנם מצאתי בו סיפור טוב מאוד. עודו אקזוטי, מופלא מלמד ומרתק - אך גם קשה.
קשה מאוד.
האכזריות היפנית כאופי וכדפוס באה לידי ביטוי כמעט אצל כל הדמויות בסיפור.
הגיישות (של קיוטו של אז) הן יצירות אמנות (הן פלסטית הן בימתית) אסתטיות חיות מהלכות ומבדרות ומשכרות ומעוררות רחמים. לבי יצא אל סאיורי בחמלה.
הן נשים מתחתית החברה המנוצלות בצורה צינית ונוראית לשמש יצירות אמנות ואסתטיקה חיה ושאם שיחק למי מיהן מזלה (וזכתה בין השאר, בהיותה מאיקו [חניכה] להיות בת חסותה של גיישה 'אחות גדולה' מתוחכמת ורעה מספיק וברת מזל לשעבר) יכלה ברת המזל לחיות גם ברווחה כלכלית - אך במחיר כבד של מכירת גופה למרבה במחיר - בהתאם להחלטת מנהלת האוקיה אצלה היא חיה והחלטת האחות הגדולה.
סיפור יפה מאוד, אקזוטי, מלמד ומרתק ואמיתי שמביא תמונה אחת מההיסטוריה של העם האכזר והאסתטי.

לפני 6 שנים•אנוק
זכרונותיה של גיישה

זכרונותיה של גיישה

ארתור גולדן

את הספר התחלתי לקרוא יום לפני יום הולדתי, ובחיי, לא יכולתי להעניק לעצמי מתנה יותר טובה מהטלטלה הרגשית והזכות המרתקת להציץ, באמצעות סיפורה של סאיורי, למנהגים יפנים נושנים בני מאות בשנים. לא, אפילו הספא שהייתי בו באותו היום לא השתווה לשעות השלמות שקראתי אותו לפני כן.
זה מדהים איך ארתור גולדן, גבר אמריקאי הצליח לתאר במדויק חיים של גיישה ביפן של שנות השלושים-ארבעים, וכמובן שהוא הצליח לעשות זאת רק באמצעות שנים של מחקר מעמיק, ועזרה מידידת משפחה שהייתה אחת מהגיישות החשובות ביותר ביפן של שנות השישים והשבעים.
אז מה בעצם כזה מושך בספר הזה? קודם כל, הוא גורם לנו להיסחף לעולם שבו אנשים מעירים לך על זה שיש לך המון מים או עץ באישיות, מעיינים באלמנך (כמו הורוסקופ, רק הרבה יותר מפורט) שלהם ומתייעצים עם מגד העתידות שלהם לפני ביצוע כל החלטה חשובה. עולם בו בנות 15, כאשר הן גיישות מתלמדות, מוכרות את בתוליהן למרבה במחיר במין טקס משונה הנקרא "מיזואגה", בו "הצלופח של הגבר מוצא את המערה של האישה בה אף צלופח אחר לא ביקר, ומסמן בה את ביתו" לפי דבריה של האחות הגדולה של סאיורי. לא, היא לא באמת אחותה, היא גיישה מבוגרת ש"אמצה" את סאיורי כ"אחותה" בעוד אחד מן הטקסים המשונים האלה. עולם בו גבר מחזיק אישה רק כדי שתדאג למשק הבית ותהיה צנועה, ופונה לגיישות מאהבות לסיפוק שאר צרכיו (תמורת תשלום סמלי של מימון כל הוצאותיהן של הגיישות). כך הוא נהייה ה"דאנה" שלהן, ושוב, כרוך טקס תה מוזר בתהליך.
מעבר להצצה לעולם הביזארי והמקסים הזה, אנו זוכים להצצה לעולמה של סאיורי, הילדה בעלת האישיות רבת-המים, והמורדות והעליות של חייה הארוכים. האנשים בגיון (רובע הגיישות של קיוטו) אשר נדהמים מיופייה של סאיורי תמיד נדהמים מעיניה האפורות, אשר ביפן נחשבות למראה חריג, כמובן. בתור בעלת עיניים אפורות בעצמי, אני קצת מקנאה בה על זה ששלה נחשבות מיוחדות בארצה, אבל פייר. בקיצור, עולמה של סאיורי, הילדה שיועדה להיות משרתת לאחר שזכתה לשנאתה של הצומומו, הגיישה המובילה באוקייה בה גרה סאיורי, ובסוף הצליחה בגדול למרות כל הקשיים. אותה הילדה שבגיל 9 קרעו מביתה לאחר שאביה מכר אותה, שחיה חיים אומללים בתור משרתת צנועה באוקייה, גדלה להיות אחת מהגיישות הגדולות בגיון. מאבקה של סאיורי ותקוותיה הגדולות מרתקות ומעוררות תקווה.
מעבר לזה, אנו זוכים להצצה לעולם של יפן בזמן מלחמת העולם השנייה. את השנים של מלחמת העולם השנייה היפנים חיו בגיא צלמוות. הרעב היה עצום, וכל אזרח חויב לעזור למדינה במאבק המלחמתי בדרך זו או אחרת. כל הגיישות, שהיו רגילות לחיי תפנוקים, לפתע נזרקות מרובעיהן ונאלצות לעבוד במפעלים שונים, בעוני, ורובן לא שורדות את המלחמה, כמובן. סאיורי שלנו כן שורדת אותה, ושבה לגיון, אף על פי שהיא כבר לא חייבת.
אם אפרט עוד מעבר למה שאמרתי כבר אגלה לכם פרטים ניכרים מהעלילה, אך לדעתי זו קריאת חובה. השילוב בין ההצצה לתרבות הגיישות היפנית המסורתית שכבר לא קיימת היום, לבין ההצצה לעולם בו נישואים הם תמיד חסרי אהבה, ונשים אשר רוצות לזכות בעצמאותן נאלצות לפתות גברים בעלי סמכות תמורת ממון כקריירה, מרתק.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•may
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
זכרונותיה של גיישה

זכרונותיה של גיישה

מאת ארתור גולדן

הביקורת של איה

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של איה
דירוג
5.0
לפני 16 שנים

“זכרונותיה של גיישה ספר הכתוב באופן כזה שהקריאה תהיה קולחת . למרות הסיפור הקשה שמכניס אי שקט בגוף בשל”

39/106
ביקורות על זכרונותיה של גיישה
הבאה
עדי
לפני 13 שנים

“ספר ממש ממש מעולה. אהבתי.”