ביקורת ספרותית על ככה אבא שלי אמר מאת צביה פורת

---

"חנן פורת? מה השאלה," אמר אבא שלי. "מלח הארץ. זאת השאלה הכי קלה שיש."
ככה אבא שלי אמר.

בנסיעה משפחתית ארוכה ומעצבנת שיחקנו את משחק ההגדרות. במשחק הזה, הראשון פונה למי שיושב לידו ונותן לו דמות / מצב / שם עצם / תואר כלשהו. השני צריך להגדיר במקום את מה שניתן לו בשתי מילים. הדרך היא טובה לשאול היא לבחור בדברים חמקמקים, לא ניתנים להגדרה או רבי צדדים. הדרך הכי טובה לענות היא להתחכם.

דוגמאות?
- הסכסוך הישראלי פלסטיני.
- לא זז.
- שלהבת (אחותי הקטנה).
- דייייייייי! (הגדרה מעולה, אגב.)
- נתניהו.
- זיגזג.
- להיתקע עם הזרת בעמוד של הסלון.
- החיים דפוקים.
- הנסיעה הזאת.
- לא נגמרת.

וכן הלאה וכן הלאה.
כשבחרתי את חנן פורת, חשבתי שעשיתי לאבא שלי חיים קשים.
אנחנו מדברים על אדם שהיה לוחם, ורב, ומשורר, וחלוץ, וחבר כנסת, וחבר קיבוץ.
אדם שהיה מראשי גוש אמונים, שכשאבא שלי היה בגילי היה אליל הנוער הדתי לאומי, שהוביל את השיבה לכפר עציון ואת ההתנחלויות בכלל, שבסוף ימיו היה חולה וחלש אבל בכל פעם שהתחיל לדבר התלהט כמו עמוד אש.
דמות רב צדדית ומרשימה.
כן, מלח הארץ בהחלט מסכם את זה, לצערי.
אבל בסוף ניצחתי, עם הגדרה קולעת ללוחמת סייבר. נראה אתכם מוצאים אותה.

זמן קצר לפני מותו ראיין את חנן ינון מגל, אז כתב הערוץ הראשון.
- אתה מפחד מהמוות?
- כהוא זה לא מפחד! ענה חנן בנחרצות. הוא היה חיוור ונראה רע, אבל העיניים שלו נצצו כמו תמיד.
- איך אתה רוצה שיזכרו אותך? שאל מגל.
חנן סיפר לו סיפור חסידי:
- הרבי אמר לתלמידיו: אני עומד להסתלק מהעולם. אם תשאלו איך הייתי רוצה שיראו אותי, אומר לכם: לא הייתי רוצה שיזכרו אותי כאדם צדיק וכאדם קדוש, הרי לא הייתי כזה. גם לא הייתי רוצה שתזכרו אותי כאדם טוב. אני יודע על כמה דברים שעשיתי שלא היו טובים. אם תוכלו לזכור אותי במשהו, תזכרו אותי בדבר אחד: שרציתי להיות טוב... שרציתי להיות טוב...
הלא את זה אני יכול לומר בלב שלם: רציתי להיות טוב.

זמן מה אחרי מותו הקרינו בגוש עציון סרט לזכרו תחת השם 'רציתי להיות טוב'.
הלכתי להקרנה עם אבא שלי.
הסרט ההוא היה, במידה מסוימת, סרט על תולדות הציונות הדתית מסבסטיה והלאה.
היו שם הריקודים, עם חנן והרב לוינגר על הכתפיים, לאחר הפשרה עם הממשלה;
היו שם ראשי מועצת יש"ע, כמעט כולם;
היה שם הפינוי מגוש קטיף;
והיה שם גם הראיון האחרון ההוא עם ינון מגל.

בשלב הזה שמעתי מישהו בוכה לידי. זה היה אבא שלי. אחת הפעמים היחידות בהיסטוריה שראיתי אותו בוכה. חנן היה בשבילו מודל, דוגמה ומופת, דמות נערצת. לראות אותו מתרסק לרסיסים... זה היה מעל ומעבר.

ליום ההולדת הבא שלו קניתי לו שני ספרים: את 'חנן פורת - סיפור חייו', ביוגרפיה יבשושית משהו; ואת 'רציתי להיות טוב', אוסף סיפורים מלא אור וטוב, שמצליח לשקף במשהו את האדם שהיה.

ליום ההולדת הבא שלי אני קונה לי ספר על חנן פורת. ספר ילדים, למעשה.
את 'ככה אבא שלי אמר' כתבה בתו של חנן פורת.
הוא כתוב בחן ובהומור, מגובה העיניים של ילד.
הוא מספר על אבא לא רגיל שקורים לו דברים לא רגילים.
אבא שהוא הכי חזק בכפר עציון, שלא מפחד מאנשים כהוא זה, שמצליח לשכנע אנשים בכל דבר ומופתע כשזה לא עובד על אשתו, שישן בסוכה עטוף בניילונים, שמצטט שירה ותנ"ך ומבקש 'הבו לי את הבריח העליון', שיש לו להט לא מתכלה גם כשהכוחות מתכלים.

מלח הארץ.
ככה אבא שלי אמר.


ביקורת זו התפרסמה לראשונה בקבוצת 'צבע טרי - הביקורת הסודית' כאן בסימניה, קבוצה שבה מפרסמים ביקורות בעילום שם, והמשתתפים מנסים לזהות את המחבר.
אז הנה, אני מודה באשמה.
מוישה זוכמיר עדיין תוהה אם להיות מוחמא או להיעלב.


אגב: את שלהבת חלקכם מכירים בשם שירה. אני מתקשה להיצמד לשמות הבדויים של אריאל.

» ביקורות נוספות של פֶּפֶּר
» ביקורות נוספות על ככה אבא שלי אמר