הרבה אנשים לא יבינו למה (ובעצם גם אני), אבל מאוד אהבתי את "מאה שנים של בדידות".
יכול להיות שהספר הגיע בדיוק בזמן המדויק שמשהו במוחי היה זקוק למעין פנטזיה שכזאת, וכמו שאוהבים מאכל או שיר מסוים בגלל שטעמת אותו בזמן היותך מאושר, כך הספר נגע בי, וכמו גם כן הפנטזיונר גבריאל גרסיה מרקס.
מאז קראתי כמעט את כל מה שכתב, ספרים שמנים, וסיפורים קצרים – חלקם אהבתי עד בלי די, חלקם רק די, אבל משהו בקסם של מרקס תמיד השאיר אותי עד הסוף.
ב-"ידיעה על חטיפה" השתלבו לי שתי אהבות – אהבת מרקס ואהבת הידע ההיסטורי – ובכל זאת חיכיתי זמן רב עד ששקעתי בספר המטלטל הזה – "ידיעה על חטיפה".
הרעב לדעת, משגע אותי - מהחמר-רוז' לאירלנד המתמרדת, מקנדה הצרפתית לסין הקיסרית – איזה סלט אקלקטי שמתוכו כמו בתורת כאוס מטורפת, אני מנסה למצוא תשובות למה שאני רואה היום.
גם פבלו אסקובר שיגע אותי, שמעתי את השם ,עוד שהייתי נער, בשולי החדשות כמעין גרסה אלימה יותר ומתוחכמת יותר של הרע הפסיכופט אך הנערץ על חלק מהעם – והרעב לדעת זמזם לי באוזן וחיכה שאגלה את סיפורו.
גם סיפורה של קולומביה שמטלטלת בין גן עדן פנטסטי לגיהינום עקוב מדם... בין מַקוֹנְדוֹ למֵדֵיִין... קולומביה של כדורגל נשמה ושל אנדרס אסקובר שנורה ונרצח על רקע שער עצמי אומלל – קולומביה הזאת, אהובתו של מרקס, סקרנה אותי.
והינה המזון לרעב "ידיעה על חטיפה" – ספר של העיתונאי גבריאל גרסיה מרקס.
כן לא טעיתי, מרקס הוא גם סופר וגם עיתונאי, "ידיעה על חטיפה" הוא סיפור אמתי עיתונאי מרתק על קולומביה של שנות השמונים והתשעים, הנקרעת מאלימות ועומדת על סף התפרקות.
הספר קשה, ארוך, אבל כתוב ככתבה עיתונאית מתוחקרת לעילא בידי סופר אמן.
הספר נכתב על ידי מרקס, אבל אוהביו כמעט ולא יכירוהו שם, הכל אמיתי, יבש, מציאותי, קר, וענייני – רחוק מאה שנים מהבדידות של הארץ הפלאית וההבלית.
אבל לפעמים לא מצליח למרקס ובכל זאת טביעת אצבעותיו ניכרת במילותיו --- "החיים לימדו אותם שאושר האהבה לא נועד כדי להירדם בחיקו אלא כדי להזיע דם יחד" (עמ' 252).
למדתי, ורוויתי. נבהלתי גם כן שכן נוכחתי (שוב) לדעת כמה שברירית היא הדמוקרטיה והשפיות הקיומית... ואיך הזנחה קטנה של פושע זעיר יכול לגדול לממדי ענק בה מדינה שלמה נתונה לחטיפה.
כתבה עיתונאית מעולה של 327 עמודים – מעייף ועוכר שלווה!















