"ההרסני והאכזרי מכל התופעות החמורות הרבות שעשו שמות במדינה היה הטרור של סוחרי הסמים. עד מערכת הבחירות של 1990 נרצחו ארבעה מועמדים לנשיאות... החריבה בהתפוצצות אפוקליפטית משאית עמוסה שתי טונות של חומרי נפץ את הבניין הענקי של המשרד לבטחון פנים, הרגה שבעים בני-אדם, פצעה שבע מאות ועשרים... באותה שנה עצמה (1989) התפוצצה פצצה במטוס נוסעים... וגרמה למותם של מאה ושבעה בני-אדם... ב-27 בפברואר 1980, השתלטו שישה-עשר לוחמי עילית של אם-19* על שגרירות הרפובליקה הדומיניקנית... במשך שישים ואחד יום היו כמעט כל אנשי הסגל הדיפלומטי שכיהנו באותה עת בקולומביה, ובהם שגרירי ארצות הברית, ישראל והווטיקן, מוחזקים בשגרירות כבני ערובה." (ע"מ 150-153)
"שנים אחדות קודם לכן היו סוחרי הסמים באפנה, בזכות ההילה הדמיונית שהקיפה אותם. הם נהנו מחסינות מוחלטת, אפילו מיוקרה עממית מסוימת בזכות פעולות הצדקה שעשו ברבעים שגדלו בהם כילדי שוליים." (עמ' 206)
במשך שנים ארוכות, ובמיוחד בעשורים השבעים, השמונים ותחילת התשעים, של המאה ה-20, סבלה קולומביה מטרור קטלני מצד סוחרי הסמים. ארה"ב סבלה מאוד מייצור הסמים הקולומביאני. סוחרי הסמים הרוויחו הון, התחזקו, הקימו צבאות סביבם והיו בלתי חדירים. הממשל האמריקאי דרש את הסגרתם והסכם הסגרה כזו אכן נחתם ועורר את זעמם של סוחרי הסמים מהחשש להסגרה לארה"ב. חטיפה של עשרה מקורבים לשלטון ולתקשורת ב-1990, הביאה לכתיבת הספר ע"י מארקס. בספר דחוס, שאין בו רגע דל, מתוארות החטיפות, מצבה של קולומביה השרויה בטרור חמור, הניסיונות לשחרר את החטופים, השינויים בחוק שדרשו החוטפים, ובראשם הארכי פושע, פאבלו אסקובר הנודע. אסקובר דרש ביטול ההסגרה, כלא פרטי שימנע את הפגיעה בו ובטחון למשפחתו ולמקורביו. כדי לקצר סיפור ארוך הוא קיבל הכל. האם כך זה נגמר עבורו?
ב-328 עמודים (כולל פתיחת הבהרה מאות אילנה המרמן המתרגמת) מפורטים, מובאת תמונה שלא תיאמן של מדינה שהמוות בה לא מבחין בין טובים ורעים, הרעים אינם תמיד רעים והטובים אינם תמיד דורשי טוב ועושי טוב. מארקס הביא לפנינו את כל הצדדים, חודשים של המצאות תחת ידי חוטפים רעולי פנים, אי ידיעה האם משתחררים, מתי ואם בכלל יצאו מזה בחיים.
לנו נדמה לפעמים שאנו מצויים תחת טרור תמידי ולוחץ. קולומביה, נדמה לאחר קריאת ספר זה, שברה כל שיא אפשרי: אלפי הרוגים, פיצוצים אדירים, אישים פוליטיים נהרגים שוב ושוב, ארה"ב לוחצת על הסגרה והטרור מסלים שוב ושוב למרות סיוע כספי של ארה"ב לממשל הקולומביאני וצבאי של בריטניה. מארקס, בכתיבה עיתונאית משובחת, מביא סיפור של מדינה ללא מנוח. כשקוראים, נעשים חסרי מנוחה.

*אם-19 היתה תנועת גרילה, שעל אף עיסוקה בסמים, נתנה ידה גם בפוליטיקה

הרבה אנשים לא יבינו למה (ובעצם גם אני), אבל מאוד אהבתי את "מאה שנים של בדידות".
יכול להיות שהספר הגיע בדיוק בזמן המדויק שמשהו במוחי היה זקוק למעין פנטזיה שכזאת, וכמו שאוהבים מאכל או שיר מסוים בגלל שטעמת אותו בזמן היותך מאושר, כך הספר נגע בי, וכמו גם כן הפנטזיונר גבריאל גרסיה מרקס.

מאז קראתי כמעט את כל מה שכתב, ספרים שמנים, וסיפורים קצרים – חלקם אהבתי עד בלי די, חלקם רק די, אבל משהו בקסם של מרקס תמיד השאיר אותי עד הסוף.

ב-"ידיעה על חטיפה" השתלבו לי שתי אהבות – אהבת מרקס ואהבת הידע ההיסטורי – ובכל זאת חיכיתי זמן רב עד ששקעתי בספר המטלטל הזה – "ידיעה על חטיפה".

הרעב לדעת, משגע אותי - מהחמר-רוז' לאירלנד המתמרדת, מקנדה הצרפתית לסין הקיסרית – איזה סלט אקלקטי שמתוכו כמו בתורת כאוס מטורפת, אני מנסה למצוא תשובות למה שאני רואה היום.

גם פבלו אסקובר שיגע אותי, שמעתי את השם ,עוד שהייתי נער, בשולי החדשות כמעין גרסה אלימה יותר ומתוחכמת יותר של הרע הפסיכופט אך הנערץ על חלק מהעם – והרעב לדעת זמזם לי באוזן וחיכה שאגלה את סיפורו.
גם סיפורה של קולומביה שמטלטלת בין גן עדן פנטסטי לגיהינום עקוב מדם... בין מַקוֹנְדוֹ למֵדֵיִין... קולומביה של כדורגל נשמה ושל אנדרס אסקובר שנורה ונרצח על רקע שער עצמי אומלל – קולומביה הזאת, אהובתו של מרקס, סקרנה אותי.

והינה המזון לרעב "ידיעה על חטיפה" – ספר של העיתונאי גבריאל גרסיה מרקס.
כן לא טעיתי, מרקס הוא גם סופר וגם עיתונאי, "ידיעה על חטיפה" הוא סיפור אמתי עיתונאי מרתק על קולומביה של שנות השמונים והתשעים, הנקרעת מאלימות ועומדת על סף התפרקות.

הספר קשה, ארוך, אבל כתוב ככתבה עיתונאית מתוחקרת לעילא בידי סופר אמן.
הספר נכתב על ידי מרקס, אבל אוהביו כמעט ולא יכירוהו שם, הכל אמיתי, יבש, מציאותי, קר, וענייני – רחוק מאה שנים מהבדידות של הארץ הפלאית וההבלית.

אבל לפעמים לא מצליח למרקס ובכל זאת טביעת אצבעותיו ניכרת במילותיו --- "החיים לימדו אותם שאושר האהבה לא נועד כדי להירדם בחיקו אלא כדי להזיע דם יחד" (עמ' 252).

למדתי, ורוויתי. נבהלתי גם כן שכן נוכחתי (שוב) לדעת כמה שברירית היא הדמוקרטיה והשפיות הקיומית... ואיך הזנחה קטנה של פושע זעיר יכול לגדול לממדי ענק בה מדינה שלמה נתונה לחטיפה.
כתבה עיתונאית מעולה של 327 עמודים – מעייף ועוכר שלווה!

לא התלהבתי - ספר די משעמם על נושא מרתק (נראה לי). מדובר במן דו"ח היסטורי שמתאר פרשה שהיא מעניינת בפני עצמה, אבל הדרך שבא מובא התיאור ממש לא מוצלחת לדעתי. מדובר בפרשת חטיפה של מספר עיתונאים בקולומביה של תחילת שנות ה-90 ע"י קרטל הסמים של אסקובר, שבוצעה כאמצעי לחץ על ממשלת קולומביה בעת מו"מ על הסגרתו של אסקובר. הספר מתאר לפרטי-פרטים, לפעמים בטרחנות ממש, כל אירוע שקשור בפרשה, מזוויות שונות: של החטופים ובני משפחותיהם, של החוטפים ושל גורמים שונים במערכת הממשל, הבטחון והמשפט של קולומביה. בספר מופיעות אינספור דמויות, שלרובן חשיבות מועטה מבחינת הקורא שנתקל בפרשה לראשונה. לי היה די קשה לעקוב, ורוב הזמן מצאתי את עצמי שואל "רגע, מי זה? למה אכפת לי מה הוא אמר\חשב?". אני מבין שמדובר בפרשה משמעותית בהסטוריה של קולומביה, אבל בתור "משקיף זר", לא ממש מצאתי עניין במרבית הפרטים. יש לציין שבמרבית הספר פשוט לא קורה שום דבר, למעט פגישות ומו"מ עקיף בין גורמים שונים. כמו כן יש עיסוק רב בפוליטיקה קולומביאנית (של לפני 30 שנה) שאין לי בה עניין מיוחד. בקיצור, גרם לי לתהות מדוע בכלל בחרו לתרגם ספר כזה לעברית (מן הסתם בגלל שם המחבר...).
אין ויכוח על כך שמארקס יודע לספר סיפור ולתאר אירועים בצורה צבעונית ועסיסית. משום מה בספר הזה זה ממש לא עובד והכל נשאר די יבשושי, גם כשהכותב מנסה להכנס לראש וללב של הדמויות. אולי זה בגלל שמדובר באנשים אמיתיים ומארקס לא יכול לעשות בהם כרצונו.
לסיכום, לא ממליץ אלא אם אתם חובבים מושבעים של הסטוריה או שיש לכם עניין מיוחד בקלומביה וקרטלי הסמים שלה. גם אז, נראה לי שהייתי מעדיף לשמוע פודקאסט בנושא שימצה את האירועים החשובים ויתן תמונה כללית במקום לצלול לפרטים מיותרים.

אהבתי מאד! מודה שאני לא אובייקטיבית, כיוון שעד כה אהבתי מאד כל ספר שנכתב על ידי מארקס.
הספר הזה שונה מספריו האחרים ונכתב כמסמך תיעודי על קרטל הסמים בקולומביה ומעשי הטרור שביצע כדי למנוע הסגרתם של ראשי הקרטל לארה"ב.
צורת הכתיבה המופלאה של מארקס מצליחה להפוך גם מסמך "תיעודי" זה לספר מרתק, סוחף ומעניין.

זה הוא ספר של סיפור אמיתי, ממש מרגש ולפעמים עצוב, אך מראה, מראה את ההתנהגות הפוליטית בתוך המדינות, מעניין מאוד גם בחיים היומיומיים.

שונה מאוד מהרומנים של מרקס, ועדיין, כתוב בצורה ייחודית ומרתקת. מעניין מאוד.

חוץ מלציין שבבוגטה הסטייקים הכי טובים בעולם הספר די מכסה הכל.